שר הביטחון משה (בוגי) יעלון הודיע השבוע במלים מפורשות ביותר, כי הרמטכ"ל הבא של ישראל ימונה מתוך שורות צה"ל, מבין האלופים הלובשים את מדי צה"ל. משמעות האמירה הזו שאין בכוונת שר הביטחון לאפשר את מינויו של האלוף (במיל.)
יואב גלנט לתפקיד המתפנה בינואר, עם סיום מועד כהונתו של הרמטכ"ל רא"ל
בני גנץ. חשוב מאוד שהשר יעלון חיווה את דעתו בנושא העקרוני הזה, אבל ראוי גם שהשר ילמד היטב את "חוק יסוד: הצבא" לפני שהוא יוצא בהצהרות כאילו-עובדתיות כיוון שבפועל מינוי רמטכ"ל כלל איננו בסמכותו.
חוק היסוד: הצבא קובע כי "ראש המטה הכללי ימונה בידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון". כלומר, לשר הביטחון אין סמכות חוקית למנות רמטכ"ל אלא רק להמליץ על המינוי. נכון שהנוהג המקובל הוא שהממשלה מאשרת את הצעת שר הביטחון, אך החוק אינו קובע מה קורה כאשר שר הביטחון ממליץ על המועמד המועדף עליו ואילו בעיני ראש הממשלה "המומלץ" אינו מתאים או אינו ראוי.
נוכח הביקורת החמורה שהפנה השר
נפתלי בנט כלפי תפקודו הכושל של השר יעלון בנושא המנהרות בעזה נראה לי שעל ראש הממשלה
בנימין נתניהו להתפנות מעיסוקיו הרבים ולהקדיש את זמנו לשאלה קרדינלית אחת שאותה חובתו לבדוק בכובד ראש: מה חשוב יותר - המעמד החוקי-ציבורי של הרמטכ"ל המיועד, או האם התכונות הייחודיות ביותר שהוא חייב להביא בתרמילו כאשר אמורים למנות אותו לתפקיד החייל מספר אחד.
אם אכן יבחר ראש הממשלה להעדיף את הנתיב החוקי, יכול מאוד להיות שרק מי שלובש מדים, כפי שהצהיר יעלון, יוכל לזכות בתפקיד הרמטכ"ל ולראש הממשלה יהיו חיים קלים יחסית נוכח הדיון הציבורי שעתיד להתפתח. אבל כיוון שתוצאות המינוי - לכישלון או להצלחה - יוטלו בסופו של יום על כתפיו של ראש הממשלה, חשוב לדעתי לבדוק קודם כול את מידת ההתאמה הצבאית של המועמד ואת התמהיל הטוב ביותר של תכונות ייחודיות נוספות. למשל: מה מידת הקרביות של המומלץ, מה יכולתו וניסיונו להיות דבק במשימה ו"לחתור למגע" עם האויב, להכריע בקרב, להוביל לוחמים ליעד, לדעת לקבל הכרעות אישיות כואבות, להעז בקור רוח אל מול פני המלחמה, לא להיכנע לתכתיבים פוליטיים, להציב בתפקידים המכריעים רק את המתאימים ביותר, לא להסכים עם הנטייה ה"אופנתית במחוזותינו" להפוך את הצבא לבימה של חוות דעת משפטיות, לחשוב ולתכנן מחוץ לקופסה ולא רק על סמך מה שכתוב בספרי תורת המלחמה, איך לבנות או לאשר תוכניות קרב, לחשוב במהירות. ובדיוק אלה התכונות שאותן חייב נתניהו לבדוק לפני מינוי הרמטכ"ל, כדי לקבוע את התאמתו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הינו פוליטיקאי. בעברו הרחוק היה קצין-לוחם שהוביל לוחמים, סיכן את חייו וגם ידע מתי ללחוץ על ההדק כשצריך, תוך גילויי תושייה ואומץ לב. בכל משך תפקידיו השונים שגה לא פעם - במישור האישי וגם הציבורי. אם היו מעמידים למבחן מוסרי וחוקי בלבד את כישוריו להוביל מדינה בעת מצוקה כלכלית ובעת מלחמה - ייתכן שלעולם לא היה מגיע לתפקידו הרם. אבל מסתבר כי העם הבוחר הרבה יותר חכם מהיועצים המשפטיים שלו ומכל רודפי הצדק המוחלט והמוסר האוטופי שהתנגדו לנתניהו וטענו ש"אינו מתאים". עובדה: נתניהו הוא ראש הממשלה.
לתפקיד הרמטכ"ל במדינה בעלת נתונים אסטרטגיים כבדי משקל ובעייתיים כמו ישראל, דרוש מפקד צבאי מנוסה וחכם מן המעלה הראשונה. אנחנו לא זקוקים לרמטכ"ל "נחמד" שמנסה לרצות את כולם. מן הטעם הזה חשוב ביותר שראש הממשלה יצלול לעומק הבעיה הניצבת כיום בפני ישראל וישאל את עצמו מה הפתרון הנכון. אולי מתוך עיון בספרי ההיסטוריה שהוא כל כך אוהב יגיע גם אל אמרתו של נפוליון בונפרטה שפסק באופן הברור ביותר, כי "צבא של עכברים עליהם מפקד אריה יכול לעשות יותר מצבא של אריות עליו מפקד עכבר". להפנים את האמירה הזו ולזכור היטב כי לוחמי צה"ל אינם עכברים מפוחדים אלא אריות המאמינים בצדקת הדרך ולכן ברור שיוכלו למלא כל משימה שיטיל עליהם רמטכ"ל אריה.
חוק יסוד: הצבא קובע כי צה"ל נתון למרות הממשלה. הממשלה, כגוף נבחר, נתונה למרות ראש הממשלה ועליו בלבד מוטלת האחריות הכבדה-מנשוא לבטחון המדינה. בחירת הרמטכ"ל המתאים ביותר היא גורם יסודי וחשוב לקיום הלאומי. ובחירה מנהיגותית מן הסוג הזה חייבת להיות אחת ממשימותיו המכריעות והבלבדיות של ראש הממשלה. הוא חייב להאזין בתשומת לב לכול ה"נגד" כמו גם לכול ה"בעד" ולהחליט. בעצמו. נכון שסכנות של החלטה שגויה עלולות לאיים על כולנו אבל האחריות הסופית היא של ראש הממשלה בלבד. רק שלו. כפי שנהג להסביר נשיא ארה"ב הארי טרומן כאשר הצביע על השלט שהונח על שולחנו הנשיאותי ועליו כתוב: The Buck Stops Here שמשמעותו - "האחריות נעצרת כאן".
