עיונים במחדל המודיעיני (חלק ג')

המשימה החשובה והגדולה מכל הייתה לתאם את הפעולה הצבאית המשותפת. בארבעה-עשר-שישה-עשר ביולי ביקר סאדאת אצל אסד, והמודיעין הישראלי קיבל דיווח מפורט על הפגישה – דבר אחר לחלוטין, האם הדיווח היה מדויק. ² סאדאת הבהיר לאסד, כי מצרים תצא למלחמה בסוף ספטמבר, או בראשית אוקטובר, עם סוריה או בלעדיה. המקור [דהיינו, המרגל] "פקפק אם תצא מצרים למלחמה בזמן שנקב הנשיא", להערכתו, "העניין אינו רציני וגם התאריך הזה יחלוף ללא מלחמה כפי שחלפו תאריכים קודמים". בסוף אוגוסט התקיימה פגישה נוספת, ובה נקבע התאריך שישה באוקטובר.

"אותו המקור"³ דיווח גם על פגישה זו – ולא על שישה באוקטובר, אלא על העובדות הללו: "אסד הסכים למועד שסאדאת קבע והבטיח שסוריה תפתח במלחמה באותו היום. אסד מסר שהרוסים אמרו לו בסוף אוגוסט שאם סוריה ומצרים יתקפו את ישראל בעת ובעונה אחת, יוכל הצבא הסורי לכבוש את הגולן 'במאה אחוז' בתוך 36 שעות". אמנם, הגיוני יותר שבפגישה סוכם על עצם התקופה ולא על התאריך המדויק, אבל לתאריך שישה באוקטובר יש "סמליות איסלאמית". מכאן, גם הגרסה שישה באוקטובר אפשרית.

מדינה ערבית אחת הייתה חשודה – ובצדק – בעיני סאדאת ואסד, היא ממלכת ירדן. בשלושה-עשר בספטמבר התקיים מפגש משולש סאדאת-אסד-המלך חוסיין. במפגש קיבל המלך מידע כלשהו, והיו לו גם מקורות מודיעין משלו – כנראה, סוכנים טובים במטכ"ל הסורי. המלך אכן "בגד בעניין הערבי", הזמין את עצמו לביקור חשאי בישראל ב-25 בספטמבר, והעביר אזהרה למארחיו.

אזהרתו התמקדה בסוריה, אך גולדה שאלה את שאלת המפתח: מה, לדעתו, תעשה מצרים? המלך ענה: "אני חושב שהן (מצרים וסוריה) ישתפו פעולה". הישראלים בהחלט התחשבו בחלק הסורי בהתרעת חוסיין, והתעלמו מהקישור המצרי. אין לכך הסבר מניח את הדעת. הייתה כאן סתירה ברורה עם ה"קונצפציה" המקובלת, שלפיה לא תצא מצרים למלחמה. הקונצפציה גרסה, שסוריה לא תצא למלחמה לבדה. הישראלים "עשו אחת ועוד אחת", והמסקנה הייתה שהמלך טועה.

המהלך הלוגי היה ללא דופי, לכאורה. הוא נבנה על שתי הנחות: סוריה תלויה במצרים, שאינה רוצה במלחמה. להנחה הראשונה היה ביסוס צבאי, להנחה השנייה לא היה ביסוס ממשי.⁴ לכן, היה אפשר ללמוד מהתרעת המלך דבר הפוך: המוכנות הסורית לצאת למלחמה מלמדת על המוכנות המצרית. אבל ישראל נשארה בשֶלה. לאור המידע, שהעביר סוכן הצמרת המצרי, הערכת המלך חוסיין לא הוסיפה הרבה. בדרך הפרדוקס אפשר להניח, שהביקור שימש למארחים כהזדמנות לבחון את המלך עצמו. השאלה אם תפתח ירדן את החזית המזרחית הייתה קריטית, והטרידה מאוד את הצמרת הישראלית. קו ההגנה היה דליל מלכתחילה, ועם תחילת המלחמה הידלדל עוד יותר. חוסיין שלח לקרב רק חטיבת שריון אחת, ודווקא לעזרת סוריה, במקביל לשתי דיוויזיות שריון, שהגיעו בכוח משלוח מעירק.

ה"קולות והברקים" של אפריל-מאי יצרו בישראל גל של מתח, וכמו בגל הפיזיקאלי התחלפה ה"גאות" ב"שפל". לא ברור אם הדבר היה מחושב ומתוכנן, אך פעל לטובת הערבים. בשנים-עשר באוגוסט בוטלה הכוננות. בדיוני הסיכום הוחלט לשנות במקצת את הקצאת הכוחות לרמת הגולן ולתעלה, והפיקודים התבקשו להכין תוכניות ונוהלי קרב. בדיעבד, גם אם הכיוון היה נכון, "עוצמת" ההחלטות ודאי לא הייתה מספקת. באותו החודש התחילו הערבים להניע את הכוחות, והחל שלב חדש. בין היתר, ה"הונאה" (אם הייתה) פינתה מקום ל"הסוואה".⁵

סאדאת טען, שניהל משחק הטעיה מורכב ומתוכנן, שבו שיתף הונאה והסוואה. ייתכן שקצת הגזים, אך נראה שמעיקרו באמת עשה כן ואף קצר הצלחה.

באמצע אוגוסט אובחן על סמך צילומי-אוויר, שהסורים מעבים את מערך הטילים נ"מ בחזית, אבל לא באזורים עורפיים. כמו-כן, נודע שהם מקימים בקצב מזורז טייסות חדשות. בשמונה-עשר באוגוסט חדרו מטוסי סיור מצריים למרחב של מזרח התעלה, אחרי הפסקה של כשנתיים. במטכ"ל התקיים דיון בנושא הסורי, היה ברור ש"קורה משהו", אבל האווירה הכללית הייתה די רגועה. רק יצחק חופי (חקה), אלוף פיקוד הצפון, וישראל טל, סגן הרמטכ"ל, תפסו את המשמעות האסטרטגית של המהלך.

בשמונה בינואר התרחש בגולן "יום קרב" (בעקבות פעולת המחבלים), וצה"ל הצליח בו רק בזכות חופש פעולה של חיל האוויר. חופי הדגיש, שכוחות הקרקע בגולן בעליל אינם מספיקים, לכן כל "הפרעה" לחיל האוויר הנה קריטית, ועוצמת המערך נ"מ בגולן כבר עולה על עוצמת "חומת הטילים" בתעלה. היה רעיון לפגוע בטילים נ"מ באש תותחים,⁶ אך הוא נפסל על הסף משום שמשגרים 6-SA החדישים היו ניידים. מכאן התחיל, כמסתבר, "מסלול הדאגה לגולן". חשוב, שלא היה מסלול מקביל של "דאגה לתעלה" – שמא ה"ראש הישראלי" לא היה מסוגל להחזיק "שתי דאגות יחד", או שמא הייתה סיבה אחרת.

את המידע (החלקי) על ה"מסלול המצרי" נדלה מספרו של אלי דקל - לימים סא"ל וראש ענף 1 (ענף קרקע) באמ"ן/מחקר. הוא מתאר בספרו מה ידע (וגם מה לא ידע) הענף על ההכנות למלחמה במצרים ואיך הושג המידע. למרות שמומלץ לקרוא את החומר כולו, נדלג ישירות ל"דיון הסיכום" המיוחד במינו. מכאן - ציטוט ישיר מספרו:

"כשלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים (כלומר, בתחילת חודש יולי) זימן סא"ל צביקה שילר, ראש ענף 1, דיון במשרדו בנושא "האם צבא מצרים סיים את ההכנות הקרקעיות לצליחת התעלה", במלים אחרות, האם מבחינה הנדסית מוכן צבא מצרים לצליחה ומתי. לדיון זומנו כל קציני ונגדי המדור, גם אלה שלא עסקו בנושא הצליחה, כמוני. כמו-כן זומנו לדיון רס"ן (מיל'), בני קאין, ראש ענף 6 העוסק במצרים באמ"ן/מחקר ששלח את נציגו ראש המדור הצבאי, רס"ן יעקב רוזנפלד ('ינקיל'), ראש ענף המחקר ביחידת האזנה 8200 ששלח את נציגו רס"ן נעם שפירא (...)

"הסיבה שהביאה את צביקה לכנס את הדיון הייתה שבאותה עת המצרים החלו לערום סוללות עפר לאורך צירי הגישה לתעלת סואץ. אנו הערכנו כי מטרת הסוללות היא למנוע מכוחותינו לצפות על התנועה בצירים. העבודות החלו בגזרת ג'ניפה שבדרום האגם המר הקטן, לאחר תקופת רגיעה של מספר חודשים שבהם המצרים לא עסקו בשיפור ההכשרות הקרקעיות בתעלה.

"הדיון החל בסקירה קצרה של כלל ההכשרות הקרקעיות לצליחה. את הנושא הציג סרן אבי הימלבלאו שבאותה עת שימש כאזרח עובד צבא, בחצי משרה, בתפקיד האחראי על נושא חזית התעלה במדור מצרים בענף 1. לאחר סקירתו של הימלבלאו פתח ראש הענף את הדיון בשאלה האם אנו יכולים לומר שהצבא המצרי סיים את ההכשרות הקרקעיות לצליחה או שהעבודות החדשות להקמת סוללות המסתור מצביעות על ראשיתו של תהליך שיקיף בעתיד את יתר גזרות הצליחה.

"ינקיל, נציג ענף 6, הדגיש בראשית דבריו כי הוא מתייחס לנושא הדיון המצומצם העוסק בהכשרות הקרקעיות, ואין בכוונתו להרחיב את היריעה למוכנות הצבא המצרי למלחמה. אבל מכיוון שלמצרים חסרים דברים בהרבה תחומים, שאותם הוא אינו רוצה לפרט, אזי נראה לו שלמצרים יש כל הזמן שבעולם להשלים את פרויקט סוללות העפר ולהרחיבו לכלל חזית התעלה.

"אבי הימלבלאו אמר שלהערכתו פרויקט הסוללות יקיף בסופו של דבר את כל גזרות הצליחה, כולל גזרת ארמיה 2 ששם כלל לא החלו בעבודות, כך שאנו יכולים 'לישון בשקט' כמה חודשים ואולי אף חצי שנה. אני אמרתי שצבא מצרים סיים בסיסית את ההכשרות הקרקעיות לצליחה ומפקד חיל ההנדסה יכול לדווח לרמטכ"ל צבא מצרים 'ערוך ומוכן המפקד!'. נושא סוללות המסתור, כך התבטאתי, הוא בבחינת טפטים המפארים קירות של דירה חדשה: 'זה יפה, אך לא הכרחי'. טבעי הדבר שכל אחד מעדיף להשתפר, אך ודאי הוא שאין זה תנאי לביצוע הצליחה. בני קאין תמך בדעתי. למיטב זכרוני, ולזיכרונם של יתר משתתפי הדיון אותם שאלתי בעת כתיבת מאמר זה, צביקה לא סיכם את הדיון בקביעה כלשהי וגם לא הוציא כל מסמך לסיכום הדיון. באוגוסט 1973 במסמך המסכם את עמדת ענף 1 בנושא הצליחה אשר הוגש למחלקת מחקר לקראת דיוני הערכת המצב החצי-שנתית, נאמר כי הושלמה המערכת הקרקעית בגזרת הצליחה של ארמיה 2 ואילו ההכשרות בגזרת ארמיה 3 לוקות עדיין בחסר וסביר שיבוצעו עבודות נוספות. בראייה לאחור נראה לי מוזר שהדיון הזה לא התקיים אצל רמ"ח מחקר, תא"ל אריה שלֵו".⁷

אין סימן ש"נתוני ההכנות הקרקעיות" נידונו בפורומים אחרים, שדנו במידת מוכנותו של צבא מצרים לצליחה. נראה כי "עמדת ינקיל" ושיטתו שלטו ללא עוררין. האם מדובר באותו "קיבעון מחשבתי", או שהיה עניין אחר, שהתחפש לקיבעון? היה מקובל, שסאדאת מוכן לחדש את האש כדי "להניע את התהליך המדיני". זו הייתה הערכה של כל הגורמים בישראל וייתכן, שכך הודיע גם הסוכן. למעשה, פה ושם התבטא סאדאת ברוח זו, גם בפומבי. אולם ישראל כבר התחייבה לפני קיסינג'ר להיכנס לדיונים, ולוותר. מבחינתה התהליך המדיני כבר "הונע", גם אם בפועל הוא אמור היה להתחיל רק אחרי הבחירות בסוף חודש אוקטובר, וגם אם לציבור בישראל הוצגה עמדה "ניצית" לצורך אלקטוראלי. סאדאת מצדו הרבה לנקוט ברטוריקה הלוחמנית והעיתונות הערבית כולה חזרה ודשה ללא חרף ב"איומים" מצד ישראל. כל זה קיבל בישראל פרשנות של "לצורכי פנים", ביטוי "מזלזל" מעיקרו. הוא רמז על אנאלוגיה ועל הקבלה לרטוריקה ה"ניצית" בארץ.

בישראל נקלטו גם משלוחי הנשק החדשים ובהם טילים נ"מ ניידים (6-SA) חדישים למצרים (15 יחידות) ולסוריה (10 יחידות) הייתה רק חלק מתהליך חימוש רחב יותר. ב-31 באוגוסט זימן שר הביטחון דיון בנושא, וראש אמ"ן מסר את הסיכום של השנה וחצי האחרונות: 600 טנקים T-62, שנחשבו למסוכנים, טייסות של סוחוי 20 והכוונה לספק מטוסים מיג 23, שבכמה פרמטרים עלו על מטוסי חיל האוויר. כמו-כן, תוכננה הספקה של טילים קרקע-קרקע, ובהם טילים "פרוג" קצרי-טווח לסוריה וטילים "סקאד" (טווח של 300 ק"מ וראש-נפץ של 600 ק"ג) למצרים; הייתה אפשרות ש"סקאדים" יסופקו גם לסוריה.⁸ "סקאדים" מסוריה היו מכסים את השטח עד נצרת ועפולה, ופוגעים אף בתל אביב. אוכנו מטוסים מיראז' 5 לוביים ומטוסים האנטר עירקיים, בעלי "טווח פגיעה בעורף ישראלי".

האם נגזרו מכך שינויים אסטרטגיים? ראש אמ"ן ניסח את הדפ"א החדשה למלחמה. זעירא ציין, שהתחזקה מאוד ההגנה האווירית בגולן, וזה פתח לסוריה אפשרויות גדולות במסלול של פעילות מחבלים. כלומר, סוריה יכולה לחזור ל"יום קרב" דוגמת שמונה בינואר עם תוצאות הרבה יותר טובות מבחינתה. די מוזר ומדאיג שראש אמ"ן לא חזה את האופציות מעבר לאופק התקדימים.

מה שנוגע למצרים, הסכנה הייתה, לפי זעירא, חידוש מלחמת התשה (מכאן ברור עד כמה התישה מלחמת ההתשה את ישראל). "היום מלחמת התשה לא נפתחת היות שהמצרים חוששים שהתגובה הישראלית המסיווית תכה אותם חזק מאוד ... – תקיפה לעומק מצרים. מצרים יכולה להעריך שאם יהיו בידיה מטוסים רציניים ... (כולל) מיראז'ים, סוחוי 20 ומיג 23, אנחנו לא נתקוף בעומק מתוך חשש שהם יחזירו לנו בתקיפת חיל האוויר. שני הדברים כאחד יכולים להקטין את ההתרעה שלנו מפני חידוש מלחמת ההתשה. זאת אומרת, אני כאן עוסק בנושא של חשש, שההתרעה שלנו תהיה פחות אפקטיווית בעוד שנה-שנתיים".⁹

שוב הלך זעירא אחרי התקדים (התשה), ולא העלה על דעתו דפ"א של מלחמה "אמיתית". מעבר לכך, הוא דיבר על "סכנה לעתיד", כשתבוא התעצמות נוספת, אבל לא ברמת העוצמה הנוכחית. דפ"א של חידוש התשה לא הייתה מוכרת באמ"ן, כארגון, זה היה רעיון "פרטי" של "חוגו הקרוב" של זעירא.¹⁰

אפשר לשחזר את הגיונו של הרעיון. תוצאות מלחמה ההתשה היו "שקולות", כלומר, שני הצדדים יצאו ממנה מותשים. ההתשה המצרית נבעה מהמכות, שהנחית חיל האוויר הישראלי בעורף. עם קבלת מטוסים חדישים הגיעה מצרים ל"הדדיות", וחזר ההיגיון לדפ"א של מלחמת התשה.¹¹ היו גם דפ"א אחרות. ההשקעה העצומה שהשקיע הצבא המצרי בהכנות לצליחה רבתי הייתה אמורה להצביע על דפ"א, שנבחרה מתוך המגוון התיאורטי. ובכך חשיבותו המיוחדת של הקטע מספרו של אלי דקל.

בחזית התעלה התרחש אירוע נוסף בעל חשיבות מהמדרגה הראשונה. בחמישה-עשר ביולי, חודש לפני ביטול כוננות כחול-לבן, התחלפו אלופי פיקוד הדרום: אריאל שרון יצא ושמואל גונן-גורודיש נכנס. עם החילופין השתנתה הגישה האופרטיווית של צה"ל. גישת שרון הייתה לדלל את המעוזים עד כמה שאפשר, ועם פרוץ המלחמה להסיג מיד את צוותיהם לאחור (לצורך הזה ניתנו זחל"מים לכל מעוז פעיל). הכוח הסדיר ינהל מערכת השהיה ניידת במרחב עד ציר חת"ם, שהוא גם "קו התעוזים", ועם הגעת אוגדות המילואים יעבור צה"ל למתקפה. המאמץ ירוכז בגזרה צרה, שבה תושג עליונות מקומית מוחצת. צה"ל יפרוץ עד גדת התעלה ויצלח לפי תוכנית "חתול מדבר". הוכנו שני אתרי צליחה אוגדתיים בגזרה הצפונית: במרכזה (קנטרה) ודרומה (דוורסואר). ציוד הצליחה רוכז בשני אגדים שווים מעבר ל"קו הבלימה הניידת", יהיה אפשר להפעיל את שתי נקודות הצליחה במקביל או בנפרד, בהתאם למצב המתהווה.

תפיסת גורודיש הייתה שונה: הוא ביקש "להחיות" את המעוזים הסגורים (לפחות, חלקם) ודגל בצליחה דו-אוגדתית במקום אחת, עם עדיפות ברורה לדוורסואר. תשומת-לב נוספת ניתנה להגנת החוף המזרחי של סיני. אפשר להניח, שהיו מחשבות גם על צליחת התעלה בגזרה הדרומית, בין האגמים ובין העיר סואץ.¹²

כללית, "תוּאם" גורודיש עם אלעזר. הרמטכ"ל הכיר את הרעיונות ונתן הוראה לעבדם בעבודת מטה "מסודרת"; דהיינו לקרבם לרמה מבצעית, עם תאריך יעד – שנת 1974. מחלוקת מעניינת, ולא חסרת חשיבות לעתיד, הייתה לגבי "מפקדת 440". זו הייתה אוגדה משימתית, ללא גיסות, שהוקמה במסגרת כוננות כחול-לבן.¹³ אלעזר כיוונה ל"מבצעים מיוחדים", שהיו אהודים עליו, ובמיוחד למבצע "אור ירוק" – נחיתה רחבה מהים בחוף המצרי של מפרץ סואץ. זו הייתה גרסה חדשה ומוגברת למבצע "רביב" ("הפשיטה המשוריינת"), שקצר הצלחה גדולה בספטמבר 1969. גורודיש ביקש להשתמש במפקדת 440 לצליחה. דהיינו להופכה למפקדת גַיס (קורפוס) דו-אוגדתי. אלעזר החליט, שהרעיון של גורודיש יישקל לאחר אישור מתווה ב-1974.

גורודיש החליף את סא"ל יהושע שגיא, "הקמ"ן האישי" של שרון, בסא"ל דוד גדליה. במצב, שנוצר בסוף קיץ 1973, היה לקמ"ן פיקוד תפקיד מפתח: היה ביכולתו לקרוא תיגר על ההערכה "סבירות נמוכה" של אמ"ן-מחקר. בתוקף תפקידו היה יכול לאסוף את נתוני המודיעין המקומיים, ולהציג עמדה עצמאית מבוססת. גדליה לא עשה כן, אלא "אימץ" את עמדות אמ"ן-מחקר תוך התעלמות מהמודיעין בגזרת אחריותו. סא"ל גדליה נכלל ברשימת הקצינים, שהדיחה ועדת אגרנט.

1. היכולת של מצרים ושל ארצות-הברית כלל לא היו בנות-השוואה, וסאדאת לא היה יכול לכפות את רצונו על קיסינג'ר. סאדאת למד את גבולות המותר והאסור לו במסגרת הנתונה, וידע להוציא מקיסינג'ר את מרב התועלת. בסופו של דבר הוביל את המהלך, והוציא מקיסינג'ר יותר ממה שהתכוון לתת לו באביב 1973. גם ההצלחה הצבאית האדירה של צה"ל בצליחת התעלה לא שינתה את המאזן החיובי מבחינת מצרים. לזה אנו קוראים "ניצחון".
2. מטבע הדברים מדובר במידע מ"סוכן-צמרת", הידוע. אבל שמואל גורדון משייך אותו בעקיפין לאמ"ן ולא ל"מוסד". ייתכן שהוא התכוון לכך שהאסמכתה שלו נמצאת ב"מסמכי אמ"ן". ראו גורדון, עמ' 145 והערה 12. גורדון מספר על שתי פגישות בין סאדאת לאסד, שלא בסדר כרונולוגי, ערכנו את החומר על ציר הזמן. הפגישה השנייה מובאת למטה.
3. כך מציין שמואל גורדון.
4. ראו בחלק האחרון של המאמר הזה.
5. כאן נוסיף במאמר מוסגר: בהרבה ספרים נותנים למלה הרוסית "מסקירובקה" (maskirovka) משמעות של "הונאה", אך זו טעות, ואולי יש לה גם משמעות מעבר ל"בלשנות". ברוסית אין מקבילה מדויקת ל"הונאה", המלה הרוסית נגזרת מהשורש macka, mask – מסווה – ויש לה משמעות כפולה בדיוק כמו למלה "הסוואה" בעברית. מצד אחד להסתיר, להעלים מהעין ומצד שני להציג משהו כדבר שונה. הפירוש השני בוודאי נושק ל"הונאה", אך יש הבדל. המטרה היא אחת: לגרום לאויב לחשוב שדבר א' (המסוכן) אינו אלא דבר ב' (בלתי-מזיק, או מסוכן פחות). שונה היא השיטה: ההונאה מופעלת על החשיבה, וההסוואה על האוביקט בכך שנותנת לו תצורה אוביקט אחר. כל עוד "האוביקטים לא זזו" (כביטוי של גולדה מאיר), ה"הונאה" (המשוערת) הייתה הכלי האפשרי היחידי, עתה החלו האוביקטים לנוע, והגיעה תור ההסוואה.
6. המקבילה לתוכנית "בנדיגו" בתעלה.
7. אלי דקל, עמ' 50-51.
8. לגבי הספקת טילים "סקאד" השתמש ראש אמ"ן בלשון העתיד ב-31 באוגוסט וכך גם בשבעה-עשר בספטמבר (גולן, עמ' 160). אולם באותה ישיבה העיר ראש הענף הטכני, שהסובייטים כבר סיפקו חטיבת "סקאדים" (גולן, שם, הערה 65). לפי שלו (עמוד 173), סופקו הטילים למצרים מאמצע מאי לאמצע אוגוסט. אמנם, לקט של אמ"ן הביא הערכה, שעד אפריל 1974 הטילים לא יגיעו לרמה מבצעית, אבל בכל זאת נוצר הרושם שראש אמ"ן אינו מעודכן בנושא אסטרטגי חשוב )הערה של אלי דקל).
9. דקל, עמ' 50-51; שלו, שם; גולן, שם.
10. לאמ"ן לא הגיע מידע על כך שהמצרים מתכננים את חידוש מלחמת ההתשה. זו הייתה השערה (הנחת העבודה) של אהרון יריב, ראש אמ"ן עד 1972. הוא פרסמה בעשרים במאי 1971 (הערה של אלי דקל. ראו גם מאמרו בספר. כמסתבר, אלי זעירא "קנה" את הרעיון, ששיבש את קו מחשבתו).
11. איננו מדברים כאן על הסיכום ה"אמיתי" של מלחמת ההתשה ואף לא על הסיכום המצרי, אלא על ההשערה הישראלית על הלוך-המחשבה המצרי. השערה זו מחויבת להכניס היגיון ל"חידוש ההתשה".
12. השערה לפי המגמות בימי המלחמה.
13. במלחמה פיקד עליה אלוף מנחם מרון, ראש מה"ד.

בפרק הבא: בזבזו יומיים מתוך חמשת הימים