בפרשת השבוע נמצא את היסוד והתשתית לצדק חברתי. הפרשה פותחת בתיאור הניצבים בברית: ראשי השבטים, הזקנים, השוטרים וכל איש ישראל. בנוסף לכך ניצבים חוטבי העצים ושואבי המים.

הכוונה היא לעובדים הפשוטים, ואילו רש"י מפרש שהמדובר בכנענים שבאו להתגייר בימי משה. אף על-פי שמדובר בגרים שבאו בערמה וכוונתם אינה טהורה, כמו הגבעונים בזמנו של יהושע, משה קיבלם ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים. במילים אחרות, הברית אינה נכרתת עם יחידים, גם לא עם שכבה זו אחרת במרקם החברתי, אלא עם העם כולו ואפילו עם אלו שהסתפחו אליו מבחוץ. כך מעידה התורה: "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים".

עניינה של הברית הוא יצירת עם, שכידוע מורכב ממעמדות שונים -מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, כולם נכללים בברית. מהי משמעותה של ברית זו שנועדה לקשור לא רק בינינו לבין ריבונו של עולם, אלא גם לחבר אותנו ליחידה אחת הקרויה עם? התורה משיבה בסמוך על התוצאה והמשמעות של כריתת הברית: "פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום עם ה' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם".


נגלות ונסתרות


המדובר הוא באדם יחיד, איש או אישה (או משפחה או שבט), המתכננים ומעלים על ליבם ("אשר לבבו פונה") ללכת לעבוד עבודה זרה. אף על-פי שמדובר כאן על חטאו של היחיד, העונש שמתארת התורה הוא עונש על הרבים: "ויחר אף ה' בארץ ההיא, להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה".

מדוע ולמה נענשים הרבים על חטאו של היחיד? שאלה זו, מלמד אותנו רש"י, עלולה להישאל על-ידי עם ישראל: ואם תאמרו: מה בידינו לעשות? אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד?! ותשובת הקב"ה לשאלה זו היא: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות", שהן לה' אלוהינו והוא ייפרע מאותו יחיד; אבל הנגלות, לנו ולבנינו -לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, ייענשו הרבים.

רש"י מוסיף ומלמד אותנו פרט נוסף: נקוד על "לנו ולבנינו" - לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקיבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה.

שני דברים למדנו מכאן. ראשית, לא יכול היחיד לומר: מה לי ולחטאיו של זולתי? כל אחד יחיה באמונתו! התורה מלמדת אותנו את הכלל הידוע "כל ישראל ערבים זה בזה", ולכל יהודי יש אחריות על חטאי זולתו. שנית, למדנו שערבות זו על החטאים הגלויים של זולתנו, נתחדשה עת עברנו את הירדן ונכנסנו לארץ ישראל.


לפקוח עין על הזולת


המסר החינוכי שהתורה מעבירה לנו כאן הוא שהיהודי אינו חי במנותק מן החברה; עליו לפקוח את עיניו גם למעשיו של זולתו. התורה אינה מקבלת את הפלורליזם הנותן לגיטימציה לכל אחד לעשות את אשר עולה על רוחו ובתנאי שאינו פוגע בזולתו. התורה מצפה מכל איש ישראל לדאוג ולהיות אכפתי גם לרעהו. כאשר יהודי רואה את חברו נוהג שלא כהוגן, עליו לקיים מצוות תוכחה ולהשתדל להשיבו לדרך הישר. אם אינו עושה כן, גם הוא שותף במעשה העבירה, וגם הוא עלול להיענש על כך שלא מנע את העבירה ולא הוכיחו.

התורה מחנכת אותנו לחיות חיים של אחריות חברתית. שורש התפיסה הזו הוא גם העומד בבסיס התפיסה של צדק חברתי אמיתי. שיח הזכויות אינו יכול להיות מנותק משיח החובות. בהיבט האחד, מפני שלא ניתן לדבר על האחד בלי האחר. הזכות של בעלי צרכים מיוחדים לנגישות, משמעה החובה של החברה לדאוג לנגישות.

אולם התורה מוסיפה רובד נוסף והוא, שהאכפתיות שלי לכך שפלוני עובר עבירה ומפר את החובות המוטלים עליו, היא היא היוצרת את מצב האכפתיות המביא אותי לדאוג גם לזולתי. וכך פוסק הרמב"ם: חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחם נמוכה אף על-פי שהן בעלי ממון; אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון". והיאך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה וליבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

ביסוד הצדק החברתי עומדת ההכרה שמרכיבי החברה צריכים לדאוג זה לזה. הדבר בא לידי ביטוי ברצון של כל אחד מאיתנו להיטיב את עולמו הרוחני של הזולת, ובנוסף לכך לדאוג לצרכיו הגשמיים של הזולת, כדי ליצור חברה אכפתית יותר, שהיא חברה שתדאג גם לצדק חברתי בתוכה.