ב - 8.9.2014 התפרסמה ב
הארץ כתבתם הארוכה והמפורטת של
עמוס הראל, גילי כהן ויניב קובוביץ בעלת הכותר המסקרן "הותר לפרסום לבקשת 'הארץ'. תמלילי השיחות חושפים: כך התנהלה לשכתו של הקצין הבכיר ביותר בצה"ל." (החרו החזיקו אחריהם כל אמצעי התקשןרת, כתובה כמשודרת.) לכאורה, מדובר בהישג עיתונאי ומשפטי מרשים. העיתון הוכיח שזכות הציבור לדעת חשובה מכל זכות, אינטרס או שיקול אחר. טובי כתביו דלו ממעמקי החומר הרב את הפנינים והעמידו אותם לרשות הקוראים. ואולם, כך אטען, מדובר בדוגמה קלאסית לפורנוגרפיה עיתונאית, הנתלית ביזמה הרסנית של גופי החקירה הממלכתיים.
אתחיל דווקא במישור זכויות האזרח. איני משפטן, אך אילו הוטל עליי התפקיד להתייצב בבית המשפט ולהגן על נתבעי הפרשה, הייתי מבקש לפסול את כל חומר הראיות המציצני, את כל המידע שנשאב מהקלטות לשכתו של רב אלוף (כתוארו באותם ימים)
גבי אשכנזי. ישאל עצמו כל אחד מהקוראים: "אילו הקדישו לי או לכל אדם אחר גופי החקירה 22 אלף שעות שיחה, תוך מעקב אחר יותר מארבעים אלף שיחות, האם יכלו לבנות (שלא לומר, לתפור) תיק פלילי לתפארת?" ואולם, חשוב יותר ורלוונטי יותר, אילו הוקצו משאבים אלה לכל אחד ואחד מבכירינו, בין אם מדינאים, אנשי צבא, או פקידים בכירים בזרועות הממשל השונות, האם היה מי מהם יוצא זכאי? אילו לא היה
יצחק רבין מסתפק בטענתו כנגד של
שמעון פרס שהוא "חתרן בלתי נלאה", אילו הטיל על גופי החקירה לאסוף חומר מפורט בהיקף דומה, האם היינו זוכים להכתיר את הדגול שבנשיאינו? האין טענה זו מספיקה, כטענה מקדמית במשפט? והרי לפי סעיף 149 (10) בחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב 1982 נאמר שלגיטימי להעלות טענה מקדמית, המתייחסת להגשת כתב אישום או ניהול ההליך פלילי "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית." מסופר שטענות לאי-ניקיון כפים הועלו נגד נבחרינו כבר בכנסות הראשונות. ואולם, מול טענות אלה ניתנה התשובה הבאה: "לא נכון, לא כל חברי הכנסת מושחתים". "ומי לא?" "קדיש לוז, לדוגמא." ומי עוד?" ... רגע היסוס ... "קדיש לוז." ובכן, חוץ מקדיש לוז, איש לא היה יוצא זכאי.
ואולם, טענה זו חשובה, אולי, לנתבעים בתיק, אך היא אינה מספקת. כסוציולוג ארגוני, מה שמדאיג אותי יותר מכל הוא נושא התפקוד הארגוני. הקלטת השיחות בלשכת הרמטכ"ל חשובה לשם ביצוע תחקירים, כדי לשפר את תפקוד צה"ל. ארגון המשתמש בחומר שנאסף לצרכים ארגוניים למטרות פליליות חותר תחת סיכויי האפקטיביות שלו. בתקופה מסוימת הייתי אחראי על סקרי הערכת ההוראה באוניברסיטת בן-גוריון. הסקרים נערכו למטרה אחת בלבד, שיפור הוראה. כדי להבטיח את הצלחת הפרויקט, הובטח למרצים שהמשוב מהסקר יגיע אליהם ואליהם בלבד. באחד הימים נקראתי לרקטור ונתבקשתי להעביר לאוניברסיטה את תוצאות הסקרים של אחד המרצים, זאת, כדי שישמש חומר רקע לתביעת פיטורין בבית הדין לעבודה. סירבתי. הסברתי שלא לשם כך נאסף החומר. למזלי, ישב בדין שופט מנוסה, השופט יוסף רבי, אשר הודיע לאוניברסיטה שלא יאשר את הגשת החומר. משכך, הרפתה הנהלת האוניברסיטה את לחציה ממני. מה שהבין שופט בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, חייב להבין כל שופט שיישב בדין בתיק הנוכחי. אם טובת צה"ל מול עיני התביעה, עליה לוותר על הגשת החומר מיזמתה ואם לא תעשה זאת, מן הראוי שכך ינהג השופט.
מרבים להעלות את חשיבות הצגת הראיות בתיק בכדי להגן על עקרון כפיפותו של צה"ל לרשות השלטונית. היה מי שאץ רץ להאשים את ר"א אשכנזי בניסיון לפוטש. בדיקה שטחית תגלה שלא מדובר בפוטש ושמעורבות ההנהגה הצבאית במינויים לא נולדה במוחו היוקד של אשכנזי. זכורה לכולנו פרשת מינוי הרמטכ"ל בזמן כהונתו של
יצחק רבין. משעלתה מועמדותו של דן שומרון לתפקיד, דיווחו רפול ו
משה לוי, שניהם רמי דרג בצבא, שחייבים לפסול את שומרון בגלל היותו חשוף לסחיטה, שכן הוא הומו. להבדיל מחולשת המטפלים בנושא הנוכחי, העדיף רבין לזמן את שומרון ללשכתו ולתחקרו אישית. משהשתכנע, יצא המינוי אל הפרק וצה"ל זכה לרמטכ"ל ראוי.
דם רע זרם בין לשכות ברק ואשכנזי. דם רע זרם גם בהזדמנויות אחרות. ברק שוב אינו איש ציבור, כל שכן אינו שר ביטחון. אשכנזי אינו איש צבא, כל שכן אינו רמטכ"ל. הטיפול המשפטי בפרשה הנוכחית לא ישיב לחיים את הפגרים שהעלו ריח, בהמשך להתבטאויותיו של הרמטכ"ל הנוכחי
בני גנץ. כל שהוא יגרום זה עוול אישי, פגיעה בתפקוד צה"ל והעמסת הכרעות בלתי רלוונטיות לרשות השופטת.
פורנוגרפיה מוגדרת בויקיפדיה כתחום שעיקרו הוא הצגה של גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני. פורנוגרפיה עיתונאית היא הצגה של מידע או התנהגות במטרה לעורר גירוי ועניין לשם עניין בקוראים. לצערי, מאמרם של עמוס הראל, גילי כהן ויניב קובוביץ מתאפיין בתכונה זו. וחבל!
