השבוע פורסמה הכרעת הדין של כבוד השופטת
נאוה בכור בכתב האישום שהגישה פרקליטות המדינה נגד אודי ברעם על שפירסם סירטון הקורא לפגוע בשי ניצן, שהיה אחראי לפעילותו של "צוות האכיפה המיוחד לענייני יהודה ושומרון". הצוות הזה הוקם לפני למעלה מעשור והוא הואשם פעמים רבות על-ידי אנשי יו"ש באפלייתם המשפטית לרעה. כך למשל, לא אחת הגישו נגדם כתבי אישום ובמקביל העלימו עין ממקרים דומים ואף חמורים יותר, שאירעו בצד השני של המפה הפוליטית. מאשימי הצוות הזה הואשמו בעצמם כאילו הם בודים דברים מדמיונם הקודח, שכן במערכת המשפטית לא קיימת כלל תופעה של איפה ואיפה. והנה באה כבוד השופטת ובמסגרת הכרעת הדין המרשיעה את הנאשם בהסתה, מותחת ביקורת נוקבת על התנהלות המחלקה הנ"ל שבראשה עמד פרקליט המדינה דהיום.
השוויון בפני החוק אם הבנתי נכון, מה שאומרת הכרעת הדין הזאת הוא שאולי ברמה התיאורטית כולם שווים בפני החוק, אבל ברמה המעשית זה לא מתקיים כי המופקדים על אכיפת החוק מחליטים בשרירות לב מתי לאכוף אותו, על מי כן ועל מי לא. כאמור, הדברים פורסמו בתחילת השבוע, ביום ראשון שבו למדנו את הקטע הראשון בפרשת השבוע הפותחת בפסוק (דברים כט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. את הפרשה הזאת קוראים תמיד לפני ראש השנה וכבר בפתיחה היא מזכירה לנו כי אומנם בחברה האנושית קיימים מעמדות, רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, עד חֹטֵב עֵצֶיךָ ושֹׁאֵב מֵימֶיךָ, אבל כשמתייצבים לדין לפני ה' אֱלֹקֵיכֶם בראש השנה, אין שום משמעות למעמד החברתי, המשפטי, הכלכלי וכו', המקובלים בחברה האנושית, כי לפני ה' כולנו שווים.
להיזהר כשפונים ובעצם, מה שאומרת לנו פרשת השבוע הוא ששוויון בפני החוק יכול להתקיים אך ורק על בסיס המודעות לעובדה שיש כוח עליון, ה' אֱלֹקֵיכֶם, שבפניו אנחנו אמורים לתת דין וחשבון. כי בלי המודעות הזאת, השוויון בפני החוק ישאר ברובד התיאורטי, לא יגיע לרובד של המציאות. בהמשך מזהירה אותנו התורה בדיוק מפני מה שהיה ידוע מזמן וכעת קיבל אישור משפטי, מפני שרירות הלב: [יז] פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה. בטעות חושבים שכאשר התורה מזהירה מפני הרעיון לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, היא מתכוונת רק שלא נלך לכנסיה ח"ו. גם זה נכון כמובן, אסור ללכת לכנסיה, אבל גם היצר הרע יודע שלא יצליח לשכנע יהודי חובש כיפה לדבר כזה, ללכת לכנסיה.
שרירות לב היצר הרע מתוחכם מספיק כדי לגרום ליהודי לחשוב שהוא עושה את הדבר הנכון ואפילו שומר על קשר חיובי עם הקב"ה (הוא הרי חובש כיפה ומן הסתם גם מניח תפילין בכל יום חול) בזמן שלאמיתו של דבר הוא כבר פנה לכיוון הפוך, לכיוון שמהותו היא לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם. והרי מה אופייני לגויים יותר מאשר התעמרות ביהודי רק כי הוא יהודי? וזה קורה כתוצאה משרירות לב כמובן: [יח] וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה. אז אם נסכם את מה שאמרנו עד כאן, התהליך הוא כזה: קודם מאמצים את החשיבה הגויית בכלל, עבודה זרה, "תרבות המערב" קוראים לזה, אחר כך מאמצים את הדעות שלהם ביחס ליהודים שמתעקשים להפגין את יהדותם, והתוצאה הסופית היא התעמרות ביהודים רק כי הם יהודים.
לא להפר את הברית לא מיותר להזכיר כי את הדברים האלה אומר לנו משה רבנו במסגרת נאום הפרידה שלו, בשלב בו הוא מחדש את הברית שבינינו ובין ה' אלקינו. שמירת הברית פירושה דבקות בתנאים שלה בכל מצב. גם אם זה לא מסתדר לי בשכל או בהרגשה, לא מפרים את הברית. בדרך הטבע, כשהנסיבות משתנות עלולות להשתנות גם הדעות. ומי כמו הדור שלנו מכיר את התהליך הזה שבו מה שהיה בלתי אפשרי עד אתמול היום הוא כבר מוסכם ומקובל. זה נכון בכל תחום, בגבולות הפוליטיים ובגבולות הצניעות בלבוש, הכל נייד, גמיש. ככה זה בשכל האנושי, גמישות היא שם המשחק. ולמרות שזו גמישות שכתוצאה מלחצים - פוליטיים, כלכליים, חברתיים, השכל האנושי ממציא לה צידוקים כאילו זו הדרך הכי נכונה, להשתנות בהתאם לאופנה. אבל הקשר עם הקב"ה חייב להיות אמיתי, בלתי משתנה. הוא אינו יכול להיות כפוף לשינויים הנגזרים מאופנות אנושיות שמתחלפות בהתאם לנוחות העכשווית.
הולכים, מֵחַיִל אל חַיִל כמו שקורה מדי פעם, גם השנה קוראים בשבת זו שתי פרשות, ניצבים וילך. כנ"ל, פרשת ניצבים מנחה אותנו להתייצב בתוקף המירבי בשמירה על הברית שלנו עם ה' אלקינו ומזהירה אותנו מפני רפיון ביציבות השמירה הזאת. עם זאת, היא מבטיחה לנו שבכל מקרה, אין מצב שבו הקשר הזה יתבטל חלילה. הקב"ה לא יתן לזה לקרות. פרשת וילך פותחת בפסוקים (פרק לא): [א] וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. [ב] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. משה הגיע לסוף ימיו בעולם הזה והוא עדיין הולך, עדיין פעיל ובמלוא המרץ. הוא חייב להעביר את התפקיד ליהושע מחליפו והוא עושה זאת בפרשה הזאת, אבל עד לסיום העברת התפקיד הוא ממשיך להוביל. הוא לא מודיע על פרישה יזומה, יש לו תפקיד והוא ממלא אותו.
מתייצבים וכך הולכים בחסידות מוסבר שההליכה של משה ביומו האחרון בעולם הזה, שעל זה הוא אומר בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, הייתה הליכה שיגרתית של התעלות ברוחניות. החריג מבחינתנו הוא שאפילו במדרגתו הרמה כל כך הוא לא מפסיק ללכת, אבל מבחינתו, זוהי דרכו כל ימי חייו. והוא מתמיד בכך כי היעד ברור לפניו והוא יעד אינסופי, חתירה לדבקות מלאה באין סוף ב"ה. את הכוח לתנועה מתמדת זו הוא מקבל מהיציבות העקשנית, הבלתי מתפשרת שלו בדבקות בברית עם הקב"ה. נמצא שדוקא היציבות, שפירושה עמידה איתנה, היא שמעניקה כוחות להליכה אמיתית, הליכה של התקדמות מתמדת. כשקוראים בתורה שתי פרשות יחד, תמיד עושים את החיבור בין שתי הפרשות בעליה הרביעית, האמצעית מבין שבע העליות. ממילא יוצא שבלימוד היומי של הפרשה לאורך השבוע, החיבור של סוף פרשה א' ותחילת פרשה ב' נעשה ביום רביעי.
לא ללכת לאיבוד ומעניין שבדיוק ביום הזה, יום רביעי שבו למדנו את סוף פרשת ניצבים ותחילת פרשת וילך, הודיע שר הפנים כי הוא הולך. ממש מתאים לפרשת היום בתורה. אבל יותר מזה, מעניין שהפרשיה האחרונה בפרשת ניצבים מתחילה בעניין הבחירה החופשית (פרק ל): [טו] רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. [טז] אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. בהמשך יש שני פסוקים שאומרים מה יקרה אם נבחר לא נכון ומילות המפתח שם הן: אָבֹד תֹּאבֵדוּן. אדם עלול להרגיש אבוד - אבדן דרך, איבוד עניין וכדומה, ואז הוא קם והולך. השאלה היא מדוע הגיע לאבדן דרך או עניין והאם ניתן למנוע נפילה למצבים כאלה. התשובה של התורה היא חד-משמעית, ניתן למנוע.
מה נותן כוח ללכת? והתורה גם מציעה את המירשם לכך: [יט] הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. [כ] לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ--לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם. וכאשר זאת המודעות של היהודי, כאשר הוא מתאמץ להעצים את אהבתו לה' פשוט כִּי הוּא חַיֶּיךָ, ומתוך כך הוא חותר לדבקה בו, אז - לעולם אינו הולך לאיבוד משום בחינה. לעולם הוא לא יאבד את טעם החיים, כי ה' הוא חייו, וגם לעולם הוא לא יאבד עניין במה שהוא עושה שכן זו שליחותו בעולם מה' שהוא חייו. כנראה ששר הפנים חי במודעות קצת אחרת ולכן החליט ללכת. הרושם הוא שההליכה שלו משקפת את ההיפוך הגמור להליכה של משה וחבל, כי הליכה כזו סופה אכזבה.
הנחמה הגדולה שבת זו היא השביעית מאז תשעה באב ובשבע שבתות אלו קוראים בהפטרה נבואות של נחמה. בשבת זו מגיעים לשיא הנחמה, כאשר הנביא ישעיהו מתאר את המצב שישרור לאחר התגלות המשיח. ביחד עם זה הוא מתאר את המצב שיהיה בארצות הסמוכות, שפך דם נוראי לפני ההתגלות הגדולה (פרק סג): [א] מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ; אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ. [ב] מַדּוּעַ אָדֹם, לִלְבוּשֶׁךָ; וּבְגָדֶיךָ, כְּדֹרֵךְ בְּגַת. עוד לפני כן הוא מתאר את הקשר הבלתי ניתק בינינו ובין הקב"ה ואת יחסו החם אלינו (פרק סב): [א] לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. [ב] וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ; וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ. [ג] וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּיַד-ה'; וּצְנִיף מְלוּכָה, בְּכַף-אֱלֹקָיִךְ.
