למעלה מחצי יובל שנים חלפו מאז הכיר בית המשפט העליון (כב' הנשיא לשעבר, השופט,
מאיר שמגר) בחיסיון חלקי המוענק לעיתונאים, במקרים מסוימים, המאפשר להם שלא לגלות מקורות המידע שלהם (הלכת ציטרין) וההלכה הורחבה אף לגבי זהות מקורות המידע עצמם,
הרי עדיין לא הצליח בית המשפט העליון, להגדיר - אחת ולתמיד - מי הוא עיתונאי ומי אינו עיתונאי. ניסיונות שנעשו בעקבות יצירת הלכת ציטרין, שהכירה בחיסיון יחסי של עיתונאים, באשר למקורות המידע שלהם, לחוקק חוק עיתונאות, נדונו לכישלון, כאשר מי שמנעו -
בכל כוחותיהם - חקיקת חוק עיתונאות, היה הממסד העיתונאי, קרי, העיתונים, העיתונאים עצמם ואפילו גורמי האתיקה, הקשורים אליהם. נוח וטוב היה לכולם, השארת המצב הקיים, לפיו אין הגדרה מחייבת, מי הוא עיתונאי ומי זכאי להיקרא כעיתונאי, מי זכאי להחזיק בתעודת עיתונאי ומי אינו זכאי להחזיק בתעודת עיתונאי.
כך נשאר המונח מצוי בתחום העמימות וכל מי שיד חרוצה לו וכשרון כתיבה יש לו, יכול להגדיר עצמו, כ"עיתונאי" ואין מי שיוכל למחות נגדו ונגד הכתרת עצמו בשם ובמינוח "עיתונאי". פסק-דינו החדש של בית משפט העליון - שפורסם זה לאחרונה - בעקבות הדיון הנוסף של סרן ד'
(שזכה בפסק-הדין לכינוי ולשם: "פלוני") ו
אילנה דיין, בהרכב דעות אחיד של 8 משופטי בית משפט העליון, בראשם, נשיא בית משפט העליון, ד"ר
אשר גרוניס; המשנָה לנשיא,
מרים נאור; השופטת (בדימוס)
עדנה ארבל; השופט סלאח ג'ובראן; השופט
יורם דנציגר; השופט
ניל הנדל; השופט
עוזי פוגלמן והשופט
יצחק עמית, אל מול דעת היחיד החולקת של השופט
אליקים רובינשטיין, עוסק אומנם בהגדרת הגנת
"אמת דיברתי", לפי חוק איסור לשון הרע ומאשר דעתו של השופט, עוזי פוגלמן, בערעור ששימש בסיס לדיון נוסף, לפיו תוקנה הגנה זו, למפרסם לשון הרע, אם קיים עניין ציבורי משמעותי בפרסום ואם הפרסום הינו תוצר של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, בצד מבחני עזר - ברשימה בלתי סגורה - שיסייעו בבחינת התקיימותה של אמת מידה זו. עם זאת, ראה לנכון נשיא בית משפט העליון, ד"ר אשר גרוניס, בפסק-דינו המקיף, אליו הצטרפו שבעה מכלל תשעת שופטי ההרכב,
לייחד מקום לשאלת הגדרת המונח "עיתונאי", בכל הקשור לעניין פרסום לשון הרע נטען, על-ידי עיתונאי. נשיא בית משפט העליון קובע, בפסק-דינו בפרשת אילנה דיין, כי מן הבחינה המעשית, קיים קושי להגדיר, באופן גורם וממצה, המושג "עיתונאי" במיוחד בעידן הנוכחי, שבו התרחבו מאפייניו וזירות הפעולה של העיסוק העיתונאי, מעבר לכלי התקשורת המסורתיים. בפסק-הדין שבפניו, כותב השופט גרוניס, כי ספק אף אם רצוי להגדיר - באופן גורף וממצה - המונח "עיתונאי", בהקשר ובהדבק הדברים שבפניו. השופט גרוניס מציין, כי לא ניתן לשאוב הגדרה מתאימה או ממצה, לענייננו אנו, מהכללים שקבעה לשכת העיתונות הממשלתית, לשם מתן תעודות מטעמה, שכן - לטעמו - כללים אלה נועדו לשרת תכליות שונות מאלה העומדות ביסוד הגנת חובת הפרסום, הקבועה בחוק איסור לשון הרע.
נשיא בית משפט העליון, רואה לנכון, להדגיש ולציין, בפסק-הדין בפרשת אילנה דיין - בהתייחסו להגדרת המונח "עיתונאי", כי הכללים למתן תעודות מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, לאזרחים ותושבים ישראלים, העוסקים במקצועות התקשורת, באמצעי תקשורת ישראלי,
הינם בגדר של הנחיות פנימיות בלבד, כי מעמדה של תעודה שניתנה לפיהם, אינה כמעמדו של רישיון וכי גם בלעדיה, יכול אדם לעסוק במקצוע העיתונות.
נשיא בית משפט העליון, מפנה בפסק-הדין, בפרשת אילנה דיין, לפסק-הדין שניתן במסגרת בג"ץ
לשכת העיתונות הממשלתית נגד סייף, שבו קבע בג"ץ, כי לישכת העיתונות הממשלתית (הלישכה), הינה יחידה במשרד ראש הממשלה, ועיסוקה, בין היתר, בהוצאת "תעודות עיתונאי" בהתאם לכללים שקבעה לכך. תעודת עיתונאי אינה במעמד רישיון. גם בלעדיה רשאי כל אדם לעסוק במקצוע העיתונות. אלא שהתעודה מאפשרת למחזיק בה גישה נוחה למקומות שונים ובייחוד מקלה היא על הכניסה למשרדי ממשלה ולמסיבות עיתונאים רשמיות .
בג"ץ קבע עוד, בפרשת סייף - בעקבות פסק-הדין הוותיק והמוכר, בעניין יונס נ' לשכת העיתונות הממשלתית - כי הקריטריונים והנהלים להענקת תעודת עיתונאי, הוסדרו בכללי לשכת העיתונות, שנקבעו על-ידה, שעה שמדובר בהנחיות פנימיות שאין להן תוקף סטטוטורי ואין הן, אלא כללים גמישים שהרשות המנהלית קובעת לעצמה, כדי שידריכו אותה בהפעלת סמכותה. עם זאת - קבע בג"ץ בפסק-דינו זה - כי מחויבת הרשות שלא לסטות מאותן הנחיות, אלא אם כן ניתן להצדיק סטייה זו, בטעמים ראויים וענייניים.
גם בבג"ץ
שורת הדין נ' לשכת העיתונות הממשלתית, לא התייחס בג"ץ, באופן דווקני ופרטני להגדרת המונח והמושג "עיתונאי", אלא הוא בחן אם הכללים והעקרונות שקבעה לשכת העיתונות הממשלתית, הינם סבירים, ראויים ומניחים הדעת, בכל הקשור למעמדם וזכאותם של העותרים, לקבל תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית.
גם בפסק-דין זה, חזר בג"ץ והדגיש, כי התעודות והאישורים שמוציאה המשיבה אינם מסדירים את מקצוע העתונאות, אין הם מעניקים זכויות על-פי דין ואין הם נחוצים כדי לעבוד במקצוע העתונאות. תעודות אלה נועדו להגדיר ולסווג את חוג העתונאים והעתונים אליהם פונה המשיבה לצורך ביצוע תפקידיה ולצורך מתן שירותים לעתונאים. אם כי אין להקל ראש גם בערכה המעשי של תעודת העתונאי שכן "פותחת היא שערים" בפניותיו של נושא התעודה לציבור ולגופים רשמיים ואחרים.
דומה עלינו, בכל הכבוד הראוי, כי במאה ה-21 שבו מתערב המחוקק, בענייני הסדרת העיסוק המקצועי ומרבית העיסוקים החופשיים, מוגדרים ומוסדרים בחוקים שונים,
לא ניתן להשאיר הגדרת המונח והמושג "עיתונאי", תלויה באוויר, בלא להגדיר אותה, חוקית ודווקנית, בחוק עיתונות מפורט, במקום להשאיר עניין זה, באופן וולנטרי, לאגודות עיתונאים וגם/או ללשכת העיתונות הממשלתית.
