ביהמ"ש העליון עשה היסטוריה כאשר ביטל פעמיים ברצף חקיקה של הכנסת באותו עניין. מצד שני - גם הכנסת עשתה היסטוריה כשחוקקה ברצף שני חוקים שנמצאו בלתי-חוקתיים. הכנסת נשענה על הממשלה, והממשלה נשענה על משרד הפנים. כל אחד יבחר איזה צד של המטבע הוא מעדיף - התערבות יתר של בג"ץ או תעודת עניות לכנסת ישראל. על דבר אחד נראה שאין חולק - אף אחד מאיתנו, אזרחי ישראל, לא היה רוצה לעמוד במקומם של מבקשי המקלט (או המסתננים - תלוי בהשקפה).
לביהמ"ש העליון היה קל יותר לבטל את חוק ההסתננות בעיקר לאור תוצאותיה המרשימות של הקמת גדר ההפרדה בגבול מצרים: מהסתננות של אלפים בחודש, לכניסה של בודדים בלבד; מאיום מתמשך ובלתי פוסק - לחיסולו המוחלט. בג"ץ נוכח לגלות כי שוב אין איום, כי שוב אין צורך בהגבלה חמורה וקיצונית של הזכות לחרות כדי להרתיע אחרים מלהגיע ארצה, וכי בעצם - התכלית לשמה חוקק החוק - כבר הושגה בלעדיו. ממילא מתקן חולות על 3,300 מקומותיו, אינו מהווה פתרון יעיל נגד 50,000 מבקשי מקלט החיים בישראל.
אך עוד קודם לכן, מאז דצמבר 2013, כשמתקן חולות הוקם, רעשה וגעשה דרום תל אביב. מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן, אלו שהגיעו לישראל לפני שנים רבות וכאן קיבלו הגנה, עבדו באופן חוקי, הקימו בתים וקיוו לטוב, בזמן שחבריהם שפנו למדינות אחרות קיבלו מזמן מעמד של פליט ואזרחות זרה ויקרת ערך, מצאו עצמם לפתע נרדפים ונשלחים למתקן סגור-פתוח בדרום הארץ, במדבר, בגבול מצרים. תושבי דרום תל אביב מאידך קיוו, שהנה היד הקשה של הממשלה ומשרד הפנים מסמנת את תחילת פתרון צרותיהם.
הבעיה: משרד הפנים
אזרחי מדינת ישראל נחשפו בעיקר לכותרות, אבל מאחורי הקלעים בחודשים הללו, עיקר הפעילות המשפטית מצידנו, עורכי דין המתמחים בזכויות אדם והגירה, הייתה לא נגד החוק עצמו, אלא נגד מדיניות משרד הפנים שהייתה עצמאית ונפרדת מהחוק עצמו. משרד הפנים הוא שקבע, ולא החוק, מי יישלח לחולות ומי לא; משרד הפנים הוא שקבע, ולא החוק, שדווקא מבקשי המקלט הוותיקים, אלו שהגיעו לפני שנים רבות, ולא המסתננים החדשים, הם אלו יישלחו לחולות, למרות שהפגיעה בהם קשה יותר; משרד הפנים, ולא החוק, הוא שקבע שאין אבחנה בין מבקשי מקלט לבין מסתננים סתם; משרד הפנים הוא שקבע, ולא החוק, שאין כל חשיבות לכך שאותו אדם עובד בעבודה קבועה בישראל, בעסק ישראלי, תורם לו ומשביח אותו ואותו עסק זקוק לו ומבקש להמשיך להעסיקו; ואם קבע כעת בג"ץ שהחוק אינו מידתי והורה לבטלו - קל וחומר, אמרו רבים, שמדיניות משרד הפנים שיקפה חוסר הגיון גדול בהרבה.
פסק דין זה צריך להביא לאנחת רווחה מכולנו; לא בגלל תוכן פסק הדין, אלא בשל הנורמה הנשקפת ממנו, שעיקרה: מדינת ישראל, מדינתנו, זו שהוקמה עבורנו והשומרת עלינו, מנועה מלנקוט פעולות דורסניות נגדנו ונגד אחרים, כאלה שיכבלו את חרותנו ויסכנו את קיומנו. יש דין ויש דיין. יש שומר.
כל אחד מאיתנו עלול למצוא עצמו ביום מן הימים זקוק לחסדי משרד הפנים (או כל משרד ממשלתי אחר, לעניין זה) - להסדיר מעמדה של המטפלת הסיעודית של הסבא או האמא, להסדיר מעמדו של בן-הזוג הזר לצורך הקמת התא המשפחתי בישראל, להסדיר מעמדו של עובד במפעל, להביא לישראל קרוב משפחה בעל זכויות. כולנו זקוקים לרשות אוכלוסין איכותית, יעילה, שקולה, מתחשבת; למשרד פנים שמקשיב, שומע, מאזן, לומד ומקבל החלטה נבונה, מאוזנת ומבוססת על נתונים, עובדות ותכליות ראויות.
הפקידים בשטח עושים את עבודתם נאמנה, בהתאם למדיניות ונהלים הנכתבים "שם למעלה", ע"י קובעי מדיניות עלומים. מכאן ההכרח שהמדיניות תהלום את ערכינו כמדינה שומרת יושביה, שקמה בכדי לאפשר לנו לחיות כאן חיים חופשיים ומכובדים. כעורך דין המומחה בתחום, נתקלתי פעמים אינספור באזרחים ישראלים חסרי אונים, שתופסים ראשיהם כלא מאמינים למול החלטות הרות גורל שניתנו בעניינם וחרצו גורלותיהם לשלילה, ופעמים רבות כתוצאה ממדיניות מקוממת ובלתי-מכבדת. לעיתים תכופות רק בתי המשפט הם אלה שהביאו לשינוי והפכו הקערה על פיה, ביטלו החלטות והעניקו סעדים וזכויות. אותם אזרחים נשמו לרווחה, אבל רק אחרי תקופה מורטת עצבים של חוסר ודאות.
לתקן עוול בולט
גם כאן, בעניינם של מוזמני מתקן חולות, התנהלו מאבקים עיקשים בעתירות הרבות שהגשנו לבתי המשפט, ובוצעה פעילות משפטית נמרצת לתקן עוול שהיה בולט על פניו. היות שהיו אלו חוק חדש ומדיניות חדשה של משרד הפנים, בבחינת קרקע משפטית בתולית, נדרשנו ליצירתיות משפטית בכדי להדגים את חוסר הסבירות שבמדיניות זו של משרד הפנים. רוב השופטים שעו לטענות והוציאו צווים האוסרים על מימוש הזימונים למתקן חולות. מאז ועד היום, המתינו כולם בדריכות לשמוע את שופרו של בג"ץ, שכעת בקול תרועה רמה הכריז על עליונותן של הזכות לחרות ויתר הזכויות הנובעות ממנה.
ביהמ"ש העליון הדגיש שאינו שש להתערב בעבודת המחוקק, אך שהיה זו מחובתו לעשות כן. הנימה המתנצלת בפסק הדין אינה גורעת דבר. נהפוך הוא: היא מדגישה שהמחוקק סטה מדרכו, שלא היה מנוס לכלב השמירה של הדמוקרטיה, מלהחזיר את העדר למסלולו, לטובתו שלו ולטובתנו אנו.
פסק הדין הנוכחי ניתן במציאות שונה לחלוטין מפסק הדין שביטל את החוק הקודם בשנה שעברה: הפעם, כאמור, הגדר מוכיחה עצמה כמכשול יעיל. כעת נותרנו לשוב ולבחון כיצד מתמודדים עם מבקשי המקלט שכבר כאן. זעקת תושבי דרום ת"א נשמעת עד ירושלים ובצדק גמור, אך אין בביטול החוק הנוכחי בהכרח כדי להקשות על פתרון הבעיה: הדבר בסך-הכל מחייב חשיבה יצירתית ומניעת העדפתם של אינטרסים זרים.
כיצד ניתן להסביר שביוני השנה נתבשרנו, שממשלת ישראל אישרה את הצעת שר התיירות ושר הפנים להביא ארצה 2,000 עובדים ירדנים בכדי שיעבדו במלונות באילת עקב מצוקת כוח אדם, כל זאת בזמן שאריתראים שלא ניתן לגרשם - נשלחים למתקן חולות? מדוע יצאה זעקה על מצוקת כוח אדם במלונות אילת, שכעת דורשת פתרון מצד ממשלת ישראל, כשממשלת ישראל היא זו שיצרה המצוקה במדיניותה, שכעת נפסלה בבג"ץ?
כיצד ניתן להסביר שבערבה ובנגב זקוקים לאלפי ידיים עובדות בעבודות שישראלים ממילא לא עוסקים בהן ושממילא מאוישים ע"י
עובדים זרים שמובאים לישראל במיוחד מדי שנה, כשמנגד ידיים עובדות אלה קיימות בארץ כבר שנים ומבקשות פרנסה?
כיצד ניתן להסביר שענף הבניין מתלונן שנים על גבי שנים על מחסור חמור בעובדים, באופן הפוגע קשות בענף, כשממשלת ישראל יכולה במשיכת קולמוס לפתור את הבעיה ע"י התאמתם של מבקשי המקלט לתחומים אלה, ובאותה הזדמנות גם להפסיק כניסתם של עובדים זרים רבים, שאין בהם צורך ושממילא הם נדרשים ללוות סכומי עתק עבור תיווך הגעתם לישראל, רק לטובת העשרתם של חברות ואינטרסנטים? מדיניות "הדלת המסתובבת" אינה נתקלת באף זעקה, למרות השפעתה העקיפה ואולי אף הישירה על המצב בדרום ת"א.
ניוד ושכר הולם
ניודם של מבקשי מקלט רבים לעבודות שונות בדרום הארץ, ממילא גם יפתור את המצוקה בדרום תל אביב ויקל על תושביו, יסייע גם לעסקי הדרום, בייחוד לאחר מבצע "צוק איתן", צפוי גם להביא לשגשוג והקמה של עסקים חדשים, יפזר את האוכלוסיות הזרות בחלקים אחרים של הארץ, ועוד ועוד. היתרונות של מהלך אפשרי זה הם רבים ומגוונים.
חיובם של עסקים לשלם למבקשי המקלט שכר הולם, לצד אכיפה איתנה של חוקי המגן והעבודה, ישתיק גם טענות אפשריות בדבר שחיקת כוח העבודה הישראלי. במקביל ניתן לחשוב על התניית העסקתם של מבקשי מקלט במרכז הארץ בתנאים מסוימים ומידתיים (לדוגמה הוכחת ניסיון מצד בית העסק להעסיק ישראלים באותה משרה).
הפתרונות קיימים ואפשריים והדרך עוד ארוכה, וטובתם של אזרחי ישראל היא מעל הכל, אך דווקא בשל כך, החשוב הוא שהמדרון החלקלק, של פגיעה בזכויות יסוד - נבלם כעת ע"י ביהמ"ש העליון.
