יומני זהרה

זהו סיפור אודות זהרה, אנתרופולוגית ישראלית בעלת שם ממוצא מרוקני, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שהלכה לעולמה והותירה אחריה יומנים המתעדים את קורות חייה האישיים והמקצועיים. יומנים אלה המונחים בארכיון תל אביבי (שתמונת הרחוב שלו מופיעה על כריכת הספר), נגאלים על-ידי ורדה, דוקטורנטית צעירה ומבריקה לאנתרופולוגיה, ממוצא אשכנזי.

ורדה, הדמות המספרת, נשלחת להתחקות אחרי חייה, דמותה ושיטת החשיבה של זהרה, על-ידי דניאל - מו"ל בהוצאת ספרים פרטית. דניאל היה תלמידה של זהרה ומאוהב בה במשך כל שנות לימודיו המאוחרות, אהבה שהלכה והתעצמה לאחר מותה. האהבה-משיכה הדדית בינו ובין זהרה, לא דוברה ולא מומשה מעולם.

ורדה חושפת את סיפורה של זהרה, משנות ה-30 של חייה (כולל אפיזודות ילדות) ועד מותה בגיל 50 פלוס. היא מוצאת דמות צבעונית ומרתקת: זהרה הייתה בין הראשונים שכתבה שיר ערס-פואטי עוד לפני שהשירה הערס-פואטית עלתה לכותרות; היא יצרה פרובוקציות בשיעורים והיממה את הסטודנטים שלה בספקות שהטילה בידע שלהם; במפגשיה הרומנטיים עם בני המין השני, היא "ממליכה ומנשלת מן המלכות. ליבה נתפס לבוגדנות כל פעם שהכירה בקיומה הגברי של חוכמה גבוהה יותר"; היא משחקת בשפה העברית ומגלה, למשל, שאם אין לך חשד שאינך יודע - לא תוכל לחדש, אלימות איננה אלא מהלך אל המוות - אלי-מוות וגם אילמות במובן מסוים, זיקנה מנקזת אליה זכרונות ומכאובים ועוד.

הספר הוא סיפור מסעה התל אביבי של ורדה אל הארכיון וממנו. היא משוחחת עם עצמה ועם הקורא, מספרת על עבודת הארכיון, על הדמויות הצבעוניות הקבועות והחולפות הנמצאות בו ועל היומנים וצורתם, ומשפיעה מסיפוריה על דמות עצמה ועל האנתרופו-אישה, הלא היא זהרה.

במפגשיה התדירים עם דניאל מתפתח ביניהם רומן, יותר מדומיין במוחה הקודח של ורדה מאשר התרחשות מציאותית. דומה כי דניאל מבלבל בין זהרה לורדה, בעוד ורדה מזדהה עם זהרה ומפתחת רגשות כלפיה.

עלילות האהבה במשולש דניאל-זהרה-ורדה הם סיפור המסגרת בתוכו מתנהלים שיחותיה של ורדה על האנתרופולוגיה עם דמויות שונות, ובעיקר עם דניאל ועם עצמה. באופן זה מתלבנות סוגיות באנתרופולוגיה העכשווית ומוצעות פרספקטיבות רעננות על מסע המחקר האנתרופולוגי, תוך כדי שילובם של הערות שוליים מבהירות והפניות לספרות אקדמית ואחרת.

בספר שישה פרקים. כותרת כל פרק היא מילה אחת, שמחד מציינת שלב במסע המחקר האנתרופולוגי ומאידך צופנת את הפילוסופיה של המחברת, באשר למהי אנתרופולוגיה, איך היא צריכה להיעשות ומדוע יש בה צורך. כל פרק-שם מוטען בפרשנות מסועפת הקושרת את האנתרופולוגיה עם חיי היומיום, וכותרת כל פרק (חוץ מהפרק הראשון) היא מילה המקבלת משמעויות רבות ברבדים שונים.

האנתרופולוגיה היא דרך ואורח-חיים. היא הרבה מעבר לדרכו של החוקר בשדה המחקר. היא נוגעת לכל היבטי החיים, גם האישיים ביותר. האנתרופולוגיה מאפשרת השבחה ותיקון של החיים האישיים והחברתיים של כל אחד מאיתנו. האנתרופולוגיה של זהרה-טובה גמליאל היא אנתרופולוגיה נשית, פוסטמודרנית, שכל כולה בדק בית שמטרתו להרחיב את המודעות העצמית והאמפתיה כלפי הזולת.

צפונות האנתרופולוגיה של זהרה, (כפי שורדה חושפת אותן במהלך התחקותה אחרי היומנים), אלו צפונות האנתרופולוגיה של טובה גמליאל. האנתרופולגיה היא הבד שעליו הן מציירות את חייהן והשקפת עולמן. הפילוסופיה של ד"ר גמליאל על מהי האנתרופולוגיה החדשה והחיונית הנוצרת היום, מבוססת על נקודת מבטה ונסיונה בן עשר השנים בקורס "סוגיות בחקר התרבות", אותו היא מלמדת באוניברסיטת בר-אילן.

תחושה קיומית של אי-שייכות תמידית. האנתרופולוגים הם אנשי שוליים, זרים בתרבותם, מתבוננים על החיים תמיד מבחוץ. ההגירה היא תנאי הכרחי למחקר אנתרופולוגי.

כדי להגיע לגילוי משמעותי בתחום המחקר האנתרופולוגי, על האנתרופולוג "להגר" תחילה מכל מה שמוכר וידוע לו, "להגר" מהרעיונות שהנחילו לו, להשיל מעליו ידע מוקדם ולרוקן את התודעה, רק כך יש לו סיכוי לגלות משהו חדש.

הסיפור של זהרה עוסק, בין היתר, במסכת תלאותיה של אינטלקטואלית-אישה ממוצא מזרחי, באקדמיה הישראלית בשנות ה-70 וה-80. מסכת זו חושפת צורות של גזענות ושוביניזם בוטים וסמויים. זהרה הנחושה בדעתה לטפס גבוה בסולם הקריירה, מנצחת את ההגמוניה הגברית באקדמיה, לא בדרך של להשיב מלחמה, לא בדרך של מחאה או תחושת קורבנות, אלא בחתירה בלתי נלאית להגשמת הייעוד שלה.

בניגוד לתפיסת העולם הגברית הבנויה מקונפליקטים ומתחים חברתיים, תפיסת העולם של האנתרופולוגיה הנשית היא הומניסטית, דוגלת באחווה, סולידריות, אמפתיה, חמלה והתכתבות עם הנפש והפסיכולוגיה.

האהבות של ורדה וזהרה בחייהן האישיים לא יכולות לאהבה הגדולה יותר - אהבת האנתרופולוגיה. הן מותירות את האהבות הארציות מאחור ומזקקות את האהבה מעבר לחיות המגע. לכן יחסי דניאל-זהרה-ורדה, נשארים בגדר של כמיהה ופלירט. שתיהן לא מתפתות לו, כי האנתרופולוגיה עבורן היא ייעוד רוחני, היא התגשמות הנשי. ורדה וזהרה מגשימות את נשיותן שלא על דרך אהבת גבר או אימהות, אלא דרך נקודת המבט שלהן על העולם.

"טובה גמליאל נוהגת לחקור נושאים שרק מעטים יכולים להם. ספריה הקודמים בתחום האנתרופולוגיה הקיומית דנים בצורה חדשנית במשמעות החיים על סף הקץ ובשירת האבל. בספר זה ד"ר גמליאל דנה בשאלה לא פחות קשה ומורכבת: מי צריך את האנתרופולוגיה החברתית היום? היא עושה זאת באמצעות סיפור מעשה על ורדה, אנתרופולוגית צעירה, שנטלה על עצמה לחקור את חייה ועבודתה של זהרה, אנתרופולוגית שנפטרה לפני שנים אחדות. ד"ר גמליאל משבצת לתוך "השיחות" שוורדה מנהלת עם האנשים שהיא פוגשת בעת המחקר ועם יומניה של נשואת המחקר את הגיגיה על האנתרופולוגיה החדשה והחיונית הנוצרת היום. הספר מזכיר את הדיאלוגים של אפלטון, בכך שהוא מכריח את הקורא להתבונן בשאלות מזוויות ראייה מגוונות ומוביל אותה בדרך כלל למסקנות בלתי-צפויות". (עמנואל מרקס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל־אביב, חתן פרס ישראל)

"ספר זה הוא מסע אנתרופולוגי צבעוני ומרתק, בין שדות, זמנים ודמויות, בין מציאות ודימיון, בדרך אל הגשמת משאלה. סוגה מקורית ומיוחדת המזמנת הנאה מהקריאה ורכישת ידע בכפיפה אחת". (ניצה אייל)

ד"ר טובה גמליאל היא אנתרופולוגית, מרצה בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. תחום התמחותה המרכזי הוא אנתרופולוגיה קיומית ואנתרופולוגיה פסיכולוגית. מחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, בביצועים תרבותיים, בסוגיית הזהות בזקנה, ובעת האחרונה, בזיקה שבין תיאטרון ותרבות. תחומי התמחות מדעיים נוספים: אנתרופולוגיה של רגשות, יחסים בין-דוריים ואינטרנט ותרבויות קינה וטקסי מוות.

שלושת ספריה שראו אור הם:

זקנה עם זיק בעיניים (2000) - מבוסס על עבודת תזה בדיור המוגן הראשון בישראל.

סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה (2005) - מבוסס על עבודת הדוקטוראט שלה.

אסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשות תימן בישראל (2010) - מבוסס על מחקר הפוסטדוקטוראט שנושאו היה קינת נשים מהיבטים פסיכולוגיים, חברתיים ופילוסופיים. ב-2014 יצא הספר באנגלית בהוצאה אקדמית, אמריקנית.

תואר ראשון בפסיכולוגיה וייעוץ חינוכי עשתה באוניברסיטת תל אביב, ועסקה מספר שנים בייעוץ חינוכי בבתי ספר בחדרה ובתל אביב. סיימה תואר שני ודוקטורט בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, גם כן. הייתה סטודנטית-אורחת באוניברסיטת פלורידה בארה"ב, ופוסטדוקטורנטית באוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה העברית. ילידת אליכין, שליד חדרה. כיום מתגוררת בתל אביב.

אנתרופולוגיה-אישה. או מה שירצה. ראיתי את הזיק בעיניו. הוא בטח מאוהב בה. אולי לא בה ממש אבל בתמונה שלה, בראש שלה, בסיפורים עליה. מאז פגישתנו הראשונה לא יכול היה להסתיר זאת. הפגישה ההיא הייתה ראיון עבודה מיוחד במינו, בסוף עונת קיץ לוהטת. הדרך למשרדו במרכז תל אביב הייתה קצרה. כשיצאתי מביתי היה עלי לחצות רק כמה רחובות מהבית שלי ולשנן תפילת בזק השמורה לימים בהם אני מקווה למשהו.

"השמש לא מוותרת על הלהיטות שלה. גם לא היום".
הסרתי את כובע הקש הפרחוני מעל ראשי.
"שלום. דניאל."

הוא לחץ בחום את ידי והחווה לי היכן לשבת.
איש יפה עיניים, גבה קומה ומצח. שיערו האפור והחלק משוך לאחור. חיוכו מפיק חמימות השמורה לגברים היודעים את ערכם אך נדיבים דיים להשפיע על הזולת אמון ללא סייג, לפחות כל עוד לא הוכח שצריך לנהוג אחרת. ננסכתי בעליצות-מה.
"נעים מאוד. ורדה."
צל חמקמק עבר על פניו, אבל הוא אמר: "שם יפה."

שמי המיושן הוא משא אישי עגום למדיי המתמיה את באי עולמי החדשים ודורש לאלתר התוודות כי נקראתי שלא באשמתי על שם סבתי עליה השלום. תקופה של היכרות והה' הסופית נושרת בחיבה - כמו עלה מיותר המותיר את ורד לבדה - ויש לי כינויים נוספים, משחקי אותיות.
המזכירה נכנסה עם שתי כוסות מים קרים. הוא המתין רגע שאתרווח קצת.
"כתבת שאתה מחפש חוקר או חוקרת, נכון? שיש להם יכולת כתיבה וגם עניין בתחום לימודי תרבות."
"כן", השיב.

הסרתי את עיני ממנו והעברתי את מבטי סביב. "אז אתה העורך של הוצאת הספרים הזאת. האם אי-פעם נתת הנחייה לכתיבה של ספר?"
"בהחלט."
"זה לא נראה בדיוק תפקידו של עורך, אתה יודע."
"אני חובש שני כובעים", חייך דניאל.
"אתה רוצה שמישהו, סוג של צייד־לקט, יאסוף חומרים ויגשים את הרעיון שלך", אמרתי. "זה מעניין."
"כן. את מבינה נכון", השיב.
הנחתי את הדפים על השולחן. בחנתי אותו במבט ממושך.
"עץ טבעי?"
דניאל הנהן.

שולחן יאה להוצאה מכובדת, עמדתי להגיד. אבל לא רציתי להתחנף.
"זה דף קורות החיים", הושטתי לו. "תוכל להתרשם. אני סטודנטית לתואר שלישי באנתרופולוגיה. מאוד חרוצה ומסורה לעבודה." הוא עלעל נמרצות.
"על מה הדוקטוראט?", שאל.
"הדוקטוראט שלי הוא בתחום האנתרופולוגיה של הקולנוע", חשבתי שיסתפק.
"אנתרופולוגיה של הקולנוע?" תמה דניאל, "מי הם הילידים?"
"בעיקר שחקני קולנוע ובמאים ישראלים", השבתי.
"אהה, אני מבין", אמר והניח את קורות חיי על שולחנו. "מה הספקת ללמוד על הקולנוע הישראלי?"
"לא הרבה, אני חייבת להודות. גם אין טעם שאכנס לתיאור שדה הדעת הזה בטרם חרשתי לפחות את חציו".
"אז את בשלב די ראשוני", אמר.
"כן, אבל פרסמתי כבר שני מאמרים בנושא התיזה שלי", שלפתי מתיקי, "הנה גם הם. הילידים של מחקר התיזה הם אנשי טלוויזיה."
שתקנו שקט שזירזני להמשיך. "אם זכרוני לא מטעה אותי, אנתרופולוגיה זה התחום שבו אתה מעוניין לפרסם ספר."
דניאל החווה סימן חידתי.
"לא בדיוק? אז מה?"
"אנתרופו־אישה", הפליא בי את המילה.
"אנתרופו־אישה?" שתקתי לרגע, מנסה לפענח את הצירוף החדש. "מה זה אומר? מעולם לא שמעתי את המילה הזאת."
"זו המצאה שלי", אמר.
"מה המחשבה מאחורי זה?" שאלתי.

דניאל סיפר על מרצה לאנתרופולוגיה מעברו. זה היה בשנות השמונים. היא הגיעה מעיירה ישראלית, הוא לא זכר איזו. היא חיה במלוא מובן המילה בעיר תל־אביב. העיר היוותה השראה לעבודותיה וגם לשיריה. אלה האחרונים לא כונסו מעולם בספר. היא גילמה עבורו את האנתרופולוגיה בצורתה הנשית ביותר. שנתיים לאחר שסיים את לימודיו הלכה לעולמה. יום מותה היה אחד הימים העצובים בחייו.

דניאל קם אל הקומקום הרותח. גבו הרחב היה מופנה אליי. אם כן, אישה אנתרופולוגית מעניינת אותו. עליה ועל האנתרופולוגיה שלה היה רוצה לכתוב.
הבטתי קצרות במדפי הספרים סביב. ראיתי כל מה שהייתי צריכה לראות.
"ספר לי עוד עליה."
הוא סב אלי, ספל קפה בידו:
"היא הייתה אנתרופולוגית צעירה כשהכרתי אותה."
"מה היה שמה?"
"זהרה".
"בוודאי, זהרה, שמעתי עליה. אפילו קראתי את הספרים שלה."
"קראת?" שאל בשובו אל המכתבה.
"את כולם. אחד מהם התפרסם בהוצאת הספרים שלך."
הוא נתן בי מבט מתחום שביעות הרצון.
"על המדף מאחוריך השארת שני עותקים. מכל ספר אחר בהוצאה שלך יש כאן רק עותק אחד. מהספר שלה יש שניים."
דניאל לא השיב. רק נקב את עיני במבטו. לבסוף שאל: "רגישות אנתרופולוגית?"
"למה דווקא אנתרופולוגית? אולי רגישות סתם?" חייכתי, "היה סמוך ובטוח שאני מועמדת טובה למשרה אצלך. לא רק בגלל הרגישות."
"ספרי לי על תכונותייך הטובות", אמר בשעשוע.
"אני תולעת ספרים רעבתנית. אם תרצה, סוג של תנשמת המשגשגת באוויר הטחוב שבארכיונים."
דניאל נתן בי מבט מבודח.

חשבתי לעצמי שאין הנחתום מעיד, נכון, אבל גם אין פה מישהו שמכיר אותי כמוני. ודאי אין מישהו כמוני בין האחרים שאותם הזמין דניאל לראיון.

דניאל נטה לניסוחים מקוצרים. קצרנותו עוררה את דברנותי, כמעט נגד רצוני. מילותי הפיסו את דעתו, כיתרו את המשרה שעלולה הייתה לחמוק מידיי. הוא התפלא על היכרותי האינטימית איתה ואילו אני נעניתי בשצף קצף לפליאתו.

סיפרתי לו על האנתרופולוגיה כפי שהיא בעיני. איך הפכה מושא לבחירתי. תמוה בעיני איך המונים לא נשרכים אחריה, אמרתי. היא כה יפה ומרתקת. שנים רבות סגרו עליה שעריה הגבוהים של האקדמיה. זה נכון גם לגבי זהרה, מושא הערצתו. שיער שחור גולש, גזור בדיוק סרגלי בקו הלסת. מתנשאת לגובה בינוני בהיקפים צרים. עיני דבש בורקות.

האנתרופו-אישה נותרה שם, בעבר הפנימי, שכדי להגיע אליו צריך אסמכתאות, מילים ללא דופי, ציונים שיש להם צליל גבוה. היו שאמרו שצריך גם אישיות בשביל המקצוע(ה) הזאת. היא ביקשה שיחזרו אחריה. אני מבינה את התשוקה של מחזריה הלא רבים להיעטף בגלימת מנצחים שחורה של סוף שנת הלימודים ובכובע מרובע עם ציצית של חוטים צהובים. הם ביקשו להתקדש בטקס. אך הטקס, וכך גם שאר מחוות אקדמיות, אינם הכרחיים כדי לדעת. הלא כן? אני מעזה לומר זאת כדוקטורנטית בתחום זה ממש.

"כדי להתבשם בניחוחות הסיפורים של עמים, שבטים וארצות, די לנו בספר. ספר טוב", תימללתי את קצה מחשבותיי.
דניאל חייך לשמע אישורי לפרויקט שלו. לפתע נראה מהורהר. מתוך השקט שהשתרר ביקשתי להפגין עוד את התאמתי לתפקיד שברא כאילו רק למעני.

"מעניין אותי כמה ספרים מסוג זה יש היום במדינות מערביות, כמו אנגליה, צרפת, אלו שהקולוניאליזם שלהן שלח חיילים, אנשים ממשיים תאבי כיבוש."
"יש מעט מהז'אנר הזה", השיב דניאל. "תאבי כיבוש? לְמה הכוונה?"
"היהירים הללו לא הבינו מהי דרך גבר בעלמה, אם תרשה לי."
"כלומר?"
"הכובש פגם בארץ הבתולית. הם דשו באדמות בני השבטים כאילו היו רגליהם נתונות במנעליהם של אדוני הארץ. אי-אפשר לומר שתם פרק הקולוניאליזם מן הצד הזה של העולם. על יורדי הים, הסוחרים, המיסיונרים ושאר הרפתקנים נוספו במרוצת הזמן מילים. המוני מילים. מצבורי ענק של מילים מודפסות בספרים."
"הכל מגיע אל הספרים", אמר כמתגונן.
"כן, החוט הולך ונקשר לרעיון שלך", אמרתי. "המילים שאנתרופולוגים כותבים קושרות כתרים לכותביהן, לדיסציפלינה, למחשבה האנושית, אבל..."
"כן?" שאל, כמבקש שאמשיך.

"המילים של הקלסיקנים - הן מלומדות מדי. הן מתנשאות לא רק כלפי הילידים, אלא גם כלפי סטודנטים שלצורך מחייתם — כלומר סנדוויצ'ים בקמפוס - רצים כל בוקר ומחלקים עיתונים."
הוא לגמרי צודק, חשבתי. צריך ספר שיורדי ים של דעת, ולאו-דווקא אנתרופולוגים, יהיו מעוניינים לקרוא בטרם יוטל עוגן ספינתם לחופה של פיסת תרבות לא נידחת.

"היית תלמיד שלה?"
"כן, אחד מתלמידיה הטובים, אני חושב", השיב דניאל.
למרות הרגשות. ואולי בזכותם, חשבתי.
"בן כמה היית?"
"צעיר בהרבה."
"והיום?", העזתי.
"שישים פלוס."

חשבתי שרק נשים מסתירות. בכל אופן, מאז אינו שוכח אותה. היא כתבה אנתרופולוגיה והוא רוצה לכבוש את ישותה האינטלקטואלית. גם הוא כובש, אבל מסוג אחר. רציתי לומר לו שירשה לי נא. יש לי קליטה טובה. אני מניחה שזה לא סיפור רומנטי רגיל, לכל היותר איזו השלכה, כמו שאומרים פסיכולוגים. האנתרופולוגיה הייתה דרך חייה של זהרה. זה ברור. ידוע שאנתרופולוגיה יכולה להיעשות דרך חיים. "עבודות וחיים", קרא קליפורד גירץ לאחד מספריו העוסקים בתחום זה של אנושיות. דרך חייה של האנתרופו־אישה תספק לדניאל מחוזות מגוונים לכיבוש - כיבוש רוחני, כיבוש שכלתני. היא הפכה לאידיאה אידיאלית. לא האנתרופולוגיה. האישה. אולי שתיהן כך הפכו להיות. הוא יחיה את השיעורים שלה מחדש, את החלומות שמרעידים את העט על הדף. כאלה שבגללם אפשר לפספס חצי עמוד.
דניאל הציץ בשעון. "יש לי עוד שלושה מרואיינים", אמר בנימה מנומסת.

כמה הייתי רוצה שיבחר בי כאן ועכשיו. למה להיצמד לסדרים נוקשים? רק בשביל שיגיד לעצמו שעשה את מה שצריך? מי אמר שעוד ראיונות זה מה שצריך? מה חסר בי? מה לא מוצא חן בעיניו? איפה הוא מתלבט?

"אש?" תהיתי.
"לא מעשנים כאן."
"אז מה הקריטריון? איזה אדם אתה מחפש? מה בדיוק?" שאלתי.
דניאל האריך הפעם בתשובתו, על-אף הזמן הדוחק. מדבריו אני מבינה כי צריך מישהו שייכנס לדמות, ישתלט על כל המסמכים שכתבה, שכתבו עליה, שהפיצה האנתרופולוגיה על עצמה.
"טוב, זה אתגר אינטלקטואלי יוצא דופן", חייכתי.

נחוץ מישהו שיתמסר למסע הזה במשך כמה חודשים. שיאסוף פיסות מידע. שינהל איתו שיחות על אודות שתיהן, האישה והאנתרופולוגיה. מטה־אתנוגרפיה צריכה להיכתב, כפי בחירתי החופשית והאישית מבין הטקסטים שנמצאים לי, רכה־תקיפה בניסוחה, נעטפת במעין זרם תודעה נשי במהותו. נאמנה להשראה שהרעיפה עליו זהרה.

לא יכולתי לכבוש את התלהבותי. "אתה מחפש מישהו שיכתוב על האישה והאנתרופולוגיה כאילו היו אחת. שייפַּתח לאהוב אותן כפי שאתה אוהב."

דניאל שתק. הביט בי מבויש משהו.

ההצעה שלו מרגשת. הוא זקוק לי שאעזור לו להגשים משאלה. אין ספק בכך. הוא מצטער שלא הפך לאנתרופולוג. למה באמת? מספר על שיקולי פרנסה. נאלץ לקבל את העסק של אבא שלו. אילוץ חביב, הייתי אומרת. חביב. בוודאי חביב. טוב, אין להשוות עסקי ספרים מול נדידה בין שבטים אוסטרליים. כובע קש גדול. תרמיל מאובק. יומן שדה.

"אתה חושב שיש בימינו שרידים לאנתרופולוגים של אז?" שאלתי.
"לא יודע", השיב.
"אני סבורה שכמעט ולא. מעט נותרו מאותו זן של כוהני המקצוע."
"את לא פסימית מדי"? שאל.
"פסימיות היא עניין לבעלי תקוות שנכזבו. לדעתי האנתרופולוגיה שינתה את פניה, זה הכל. מה שנותן מקום לרעיון כמו שלך."

אנתרופו-אישה. מה שלא אמרתי לו הוא שהיום לכל חצי מילה מצמידים קידומת 'אנתרופו' והרי תחום חדש עם פוזה תרבותית. המאה העשרים ואחת. בקרוב תור הפוסט־פוסט מודרניזם. מה שהתפרק לפני עשר שנים לשניים מתפרק היום לארבעה. גם דניאל באופנה הזאת. אנתרופו-אישה. הרי לו מילה. צריך לתת עטיפה יפה. ברוח הזמן. גם השולחן שלו ברוח הזמן. רק שכר העבודה מדדה לו מאחור. כשציינתי זאת הוא הזעיף קלות את פניו.

"טוב, באמת לא משנה כמה תשלם לי", הבטחתי לו. "אני רואה את עצמי במשרה הזאת. אתן לך למשוך כאוות נפשך בחוטים הסמויים המחוברים לידיי ולראשי."
אחרי ככלות הכל, יאמר ניטשה, סופר טוב ניחן לא רק באינטלקט שלו אלא גם באלו של חבריו.
הבחנתי בירוק המתחלף שבעיניו. נתפסתי למקסם.
"איפה עוד אפשר למצוא אנשים כמוך? כאלה שזוכרים חסד למרצה ומתרפקים על ידע של דיסציפלינה שימי הזוהר שלה אולי כבר חלפו?"
"עדיין לא חלפו", הרצין דניאל.

הוא בוודאי בז לדעה של קליפורד גירץ, תיאורטיקן של תרבות, על אודות קץ האנתרופולוגיה. מוות מובטח לה אם תנתק עצמה מהאימפריאליזם שהוליד והביא אותה לעולם. בוז או כל רגש אחר. דניאל הוא העורך. יהי כדבריו.

בינתיים צריך לעשות נפשות, הלא כן? צריך לספר את האנתרופו-אישה בשטח הפתוח. בגבולותיה של דמוקרטיה של ידע בין שווים.

הספר, כמו האחרים, יתפוס מקומו על מדף ספרים צבוע בצבע ירקרק. ספרים שכמותו מרשים לעצמם לעמוד זקופים גם כשהם משקיפים ממדפים שהותקנו בבתי קפה. הם ממתינים לשליפה, לפתיחה, לברק העיניים, ואז שבים דבוקי פירורים ורצוצים עד גמירא למרווח ממנו באו. אני אוהבת ספרים הנתונים לאלימות מן הסוג הזה. כך, ברשות הרבים הלא ממש חומרנית. דפיהם צהובים, מוכתמים בשומן כלשהו, במריחת שפתון אדומה של אינטלקטואלית מזדמנת, אוצרים בתוכם פתקים מקושקשים במסר מהיר.

"ראיין את המועמדים שלך, אם אתה רוצה. לא איכפת לי. עוד תיווכח לראות כמה לבבות נמשכים להרפתקה המוזרה שלך", סנטתי.
"מוזרה?"

לא היה לי עוד זמן רב להתעכב, אך אמרתי לדניאל רק זאת: אם יחפוץ בכך, אלך אחריה לכל מקום אליו ישלח אותי. האנתרופולוגיה ממילא נערצת גם עליי. ארכיב למענו את הפאזל. יש בו להחכים גם אותי. אשנן קטעים שלמים מתוך יומני חייה. אראיין אנשים. אבקר בספריות. אצלם. אדפיס. אשרבט. אסכם. אפרט. אעיין וגם אעלים עין. יש כאן שדה ויש כאן עבודה, והרי הוא מכיר את הביטוי האנתרופולוגי "עבודת שדה". אני רחוקה מאדישות. ביקשתי שיסיר דאגה מלב. את רגשותיי אקח אתי לכל מקום.

"לבי לא רק נמשך. הוא נשבה בקסם הזה", סיימתי.
"מאין ההתלהבות?" שאל.
"מן הספרים שלה. מן המסעות הרחק מכאן, שלא הרחיקה בהם. מן המפגשים הכמו סתמיים שהעיר הזאת משופעת בהם."
עוד חשבתי ולא אמרתי. אין הוא בוחר בה כפי שגבר בוחר באישה. הוא סוגד. והרי זה מה שעשוי להזרים בעורקיי דם חדש. כמה חוכמה יש באנתרופולוגיה־אישה הזאת, איזו אומנות: להפשיט בני אדם מתודעתם המובנת מאליה ולהלבישם מחדש בכסיותיה של תרבות.
קמתי.

"אז שלום לך."
דניאל הושיט ראשון ולחץ את ידי.
הוא הסתכל בעיני מחייך:
"עבודה טובה".

הוא שילב אצבעות ידיו זו בזו. אחר כך גירד את פדחתו. שנינו עומדים. רגע של כובד ראש. כפיתי על עצמי שתיקה. חסמתי את פי בסמרטוט גס והצבתי עליו סוהרים מזרי אימה מכל עבר. אל תפריעי לאיש להתרכז. לאזור אומץ בהחלטתו. אל תשמיעי קול כשהגורל עולה ובא מן הלבטים שקולם הולך ונחלש.
לפתע דניאל חייך. סימן לי לשוב ולהתיישב ושב על עקבותיו, אל כסא העורך שלו.
"התקבלת."