הפתרון למונופול החשמל: ניצול כוח הרוח <br>

מזה שנים רבות שבוייה מדינת ישראל בידי מונופול כוחני של עובדי חברת החשמל הנוהגים בחברה כאילו היא שייכת להם, תוך ניצול ציני של העובדה העגומה שלא קיימת תחרות של ממש במשק ייצור החשמל. העובדים, שבמשך שנים לא השביתו את החברה, מנצלים את המצב וממשיכים להפעיל את כוחם באמצעות מסר סמוי המועבר לממשלה: אם תפעלו בניגוד להסכמתנו - לישראל לא יהיה חשמל והמשק יושבת. למרבה הצער עד כה עלו בתוהו כול ניסיונות הממשלה להתמודד עם המצב החמור הזה כדי לאפשר תחרות, לייעל את התפעול ולהוזיל את תעריפי החשמל המוטלים על גבו הכואב ועל כיסו המתרוקן של הציבור.

התוצאה של המחלה הכרונית הזו הביאה להמראת חובותיה של חברת החשמל עד לרמה הבלתי נתפסת של 70 מיליארד שקלים. ועוד היד נטויה. אם נבחן את מסלול המראת מצבת החובות של החברה נגלה בקלות, כי אם תמשיך הממשלה להתעלם מן המציאות, הרי תוך שנים בודדות יתפח החוב עד לרמה של 100 מיליארד שקלים.

ממשלה כמו ממשלה טובה בדיבורים. עם מעשים יש לה בעיה. אבל קיים נתיב אחד לפחות בו יכולה הממשלה לעשות מעשה ולהתחיל לקיים תחרות של ממש שתביא לצמצום ממשי בכוחם של העובדים למנוע התייעלות ולהוזלה משמעותית בעלויות ייצור החשמל. לנתיב הזה קוראים ייצור חשמל בכוח הרוח.

תחילה למספר נתונים עובדתיים עם דוגמה משכנינו. אירופה היא היבשת המובילה בעולם בתחום אנרגיית הרוח, המספקת חשמל לכ-40 מיליון צרכנים. לפי הערכת איגוד אנרגיית הרוח האירופי עד שנת 2020 מספר זה עתיד לגדול ליותר מ-195 מיליון צרכנים - שהם כמחצית מאוכלוסיית מערב אירופה. מספר צרכני החשמל של ישראל בטל בשישים לעומת השוק האירופי. על נתונים אלה אפשר לומר: ממני תראו וכן תעשו.

מה בפועל עשתה ישראל בתחום הפקת חשמל מהרוח. בסוף 1980 נוסדה תוכנית ניצול אנרגיית הרוח על-ידי משרד האנרגיה והתשתית. במסגרת התוכנית בוצעו פעולות של איתור אתרים לחוות רוח וטורבינות עצמאיות, בשיתוף פעולה עם גורמים שונים (מפעל ישקר במעלות, קיבוץ מעלה גלבוע, חברת חשמל בגוש שגב בגליל, ישוב בית יתיר, החברה לפיתוח יו"ש עם חברת פז ליד היישוב אלון מורה). ב-1982 נוצרה אפשרות לייצר חשמל באופן פרטי כדי שניתן יהיה ולמכור אותו לחברת החשמל, כפי שמחייב החוק. כתוצאה מכך נוצר תחום כלכלי-חשמלי חדש הקרוי "יצרני חשמל פרטיים". במהלך 1985 הופעל פרויקט טורבינת רוח להדגמה בהר בני צפת שליד אלוני הבשן ברמת הגולן. במסגרת הפרויקט הוקמה באתר טורבינת רוח בהספק של 55 קילו ואט, שפעלה היטב במשך 10 שנים והוכיחה כי ניתן לנצל את אנרגיית הרוח בארץ באופן כלכלי.

משנת 1993 מופעלת חוות רוח הממוקמת בתל עסניה ברמת הגולן. החווה בעלת כושר ייצור של 6 מגה ואט. החווה כוללת 10 טורבינות רוח בעלות ציר אופקי, בקוטר להבים של 36 מטרים מתוצרת אוסטרית, ויש לה ניצולת גבוהה. בגלל התנגדות רשות שמורות הטבע, הוגבל מספר הטורבינות באתר לעשר בלבד, למרות שניתן להציב במקום מספר כפול. בישראל פועלות כיום טורבינות רוח גם בגלבוע ליד היישוב מעלה גלבוע. בנוסף לכך מתוכננת הקמה של חוות טורבינות ברמת סירין בגליל ונשקל פרויקט נוסף של 400 מגה ואט ברמת הגולן. פוטנציאל הפקת חשמל מאנרגיית רוח בישראל נאמד כיום בכושר ייצור של 1,000 מגה ואט שהם מעט ביחס לכושר ההפקה השנתי ב-2014 של חברת החשמל שהגיע ל-14 אלף מגה ואט.

הפתרון - הפקת חשמל בכוח הרוח

עד כאן נתונים יבשים ומצומצמים על מה שנעשה בישראל בתחום הפקת החשמל בכוח הרוח. אבל הנתיב הזה זה יכול להיות פתח דבר למהפכה של ממש אם המדינה תעניק לו עדיפות ותדאג לשינויי חקיקה. הפקת חשמל-רוח יכולה להתקיים גם ביחידות יישוביות קטנות שאחרי חיבורן לרשת היישובית יוכלו להתנתק מחברת החשמל ולהתקיים באופן עצמאי, תוך הפעלת מערכת לאגירת חשמל במועדים שבהם אין די רוח להפקת חשמל. כדי לאפשר התרחבות התחום יש לשנות את החוק כך שלא תהיה חובה על היצרנים העצמאיים למכור את החשמל שלהם לחברת החשמל או להשתמש במערכת הקיימת להולכת החשמל - אם יהיה צורך בכך - ושכול שיקוליהם הכלכליים-מסחריים של המשקיעים יתבצעו במנותק משיקוליה של חברת החשמל. בדרך זו ניתן יהיה להוזיל את המוצר החיוני הזה.

חוות רוח לייצור חשמל ניתן הקים על-ידי גורמים כלכליים מחו"ל אם הממשלה תאפשר מתן תמריצים למשקיעי חו"ל שיהפכו את ההשקעה בתחום זה לכדאית ואטרקטיבית. בדרך זו תוכל ישראל להיות מרושתת במערכות יצור חשמל קטנות, בינוניות וגדולות, בהתאם לצרכים היישוביים בפועל. כמובן שדרושה גם חקיקה בנושאי איכות הסביבה כדי שלא יתאפשר מצב ששיקולים סביבתיים בלבד יהיו אלה שיכתיבו את הקמתם או אי-הקמתם של פרויקטים לייצור חשמל-רוח.

הפעלת חוות חשמל-רוח תביא למדינה תועלת רבה גם בתחום החיסכון בדלק שעלותו יקרה וצפוי שתעלה עוד, וגם תצמצם את זיהום הסביבה. אבל הרווח העיקרי יהיה משמעותי ביותר כאשר המונופול הכוחני של העובדים השולט כיום בניהולה של חברת החשמל, שוב לא יוכל להכתיב לבעלי החברה, ממשלת ישראל, איך לנהל את העסק באופן כלכלי נאות.

בדרך זו ניתן יהיה גם לפטר מאות עבדים מיותרים, לקצץ בהוצאות מנופחות, ובעיקר - להפסיק את הדימום המזעזע של כספי הציבור שיכולים להיות "פנויים" למשימות לאומיות חשובות יותר, חיוניות יותר. כל מה שהמדינה צריכה לעשות זה להבין סוף-סוף שהיא - ולא העובדים הנהנים מתמיכה אוטומטית של ההסתדרות - בעלת הבית של חברת החשמל, במשק חופשי מרגולטורים השבויים בידי הוראות משפטניות-חוקיות. ובתור בעלת הבית עליה לעשות את מה שחובתה לעשות, את מה שאין לממשלה מנוס ממנו, אם איננה רוצה לאבד כליל את יכולת השליטה בנכס החשוב כול כך לכלכלת המדינה.