היום שאחרי

הפגיעה במרקם החיים בעזה (זו נוצרה כתוצאה ישירה ממדיניות חמאס שביסודה רצון לעימות אלים רב מערכתי עם ישראל ובכלל זה ירי מסיבי על אזרחים ישראלים בשטחים נרחבים - עד חיפה) הינה אנושה ומתפרסת על מישורים רבים:

1. מספר גדול של אבדות בנפש.

2. מספר עצום של פצועים המחייב כוח אדם מקצועי מיומן שאינו בנמצא בהיקפים המתאימים ברצועה, מתקנים ואביזרים שאינם בנמצא, כוח אדם סיעודי ושיקומי וכמובן משאבים כספיים.

3. פגיעה קשה בתשתיות (שגם כך לא היו מפותחות במיוחד) כמו מים, חשמל, גז לבישול וביוב.

4. הרס מוחלט או חלקי של מבני מגורים שמביא לתופעת "פליטות" וצורך במגורים זמניים.

5. תחילתה של בריחת אזרחים מעזה לאירופה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר דרך הים באמצעות מבריחים על כל הסכנות הכרוכות בכך (בדומה למתרחש כבר שנים בארצות צפון אפריקה).

6. פגיעה קשה במבני ציבור ובכלל זה גני ילדים, בתי ספר ומסגדים ששימשו כמחסני תחמושת וכמקומות מסתור ליורי רקטות ולמפקדים.

7. פגיעה בתשתית תעסוקתית כמו שטחים מעובדים או מפעלי תעשיה זעירה ובתי מלאכה שתגדיל, עוד יותר, את ממדי האבטלה.

8. קריסה כמעט מוחלטת של מערכת הממשל הפלשתיני בעזה ויכולתו לספק שירותים יום יומיים ברצועה ולהכוונתם והיעדר אלטרנטיבה שלטונית אחרת המתבססת על הרשות הפלשתינית ונשיאה, אבו-מאזן (בעיקר מסיבות מדיניות ופוליטיות פנים פלשתיניות).

שיקומה הכלכלי ואף המדיני של הרצועה שלובים זה בזה וטומנים בחובם סיכויים רבים לצד סכנות לא פשוטות.

היעדר יוזמה ישראלית המגובה על-ידי הקהילייה הבינלאומית, מדינות ערב המכונות "מתונות" ובראשן מצרים טומן בחובו תשלום מחירים כבדים:

1. חיזוק המאחז הפונדמנטליסטי על קו בגבול של ישראל.

2. סכנה להקמת פרובינציה איסלאמית קיצונית וחדירת גורמים כמו אל-קאעידה ודאעש לעזה תוך חיבורם לנעשה בחצי האי סיני המהווה איום על שלטון א-סיסי ומוקד ליצירת פרובוקציות שעלולים להעמיד את יחסי ישראל - מצרים בפני מצבים לא פשוטים.

3. החזרה לכשרות ולשלטון דה פקטו של חמאס ברצועה וגימוד הישגי ההרתעה של צה"ל וניצני הסלידה הציבורית העזתית מהתנועה שהביאה עליהם את החורבן ובתוך כך חסימת האפשרות לחזרת שלטון הרשות הפלשתינית ואבו מאזן גם לרצועה.

4. החלשה נוספת של אבו-מאזן, דחיקתו לביצוע מדיניות אנטי ישראלית קיצונית בזירה הבינלאומית ובכלל זה פניה לבית הדין הבינלאומי בהאג ולדומיו כדי לחפות על גישתו להימנע משימוש באמצעים אלימים במסגרת הסכסוך (בתחום זה של המשפט הבינלאומי יש לפניות אבו מאזן יתרון יחסי גדול על חמאס הנגוע בטרור ובאלימות) וכדי לא לאבד תמיכה בקרב הצבור הפלשתיני וכפועל יוצא מכך פגיעה קשה ביכולתו להסכים ולחזור לשולחן מו"מ במאמץ להשגת הסדר קבע באזור.

5. חיזוק ציר האיסלאם הקיצוני מול המדינות ה"מתונות".

על-אף הימשכותו של משבר כלכלי עולמי המצריך עדיין התמודדות קשה של ממשלים רבים בעולם (בעיקר באירופה) וצורך בהקצאת תקציבי מדינה והעברות בין מדינות חזקות לחלשות באיחוד האירופי - כלומר הסתכלות שלטונית כלפי פנים והורדה במדרג סדר היום של נושאי סיוע חוץ קיים צורך בבניה מהירה של מכניזם לשיקומה של הרצועה: שיקום מוסדות השלטון (תחת המותג של הרשות הפלשתינית), בניית תשתיות חדשות, שיקום המערכת הרפואית כמו זו החינוכית והחזרה הדרגתית של החיים למסלולם תוך כדי הקפדה על מניעת טרור מחודש.

היוזמה לשיקום עזה (משהו כמו תוכנית ה- 7 G לעזה) חייבת לכלול את המרכיבים הבאים:

1. כינוס דחוף של פורום "מדינות משקמות" שיכלול את ארה"ב, קנדה, האיחוד האירופי, נורבגיה, יפן יחד עם מצרים, קטאר, טורקיה ומפרציות נוספות לגיבוש תוכנית חרום מידית לשיקום מרקם החיים ברצועה.

2. בניית מנגנון של צוות ניהול חיי היום יום ברצועה תחת מעטפת "השיקום", לכאורה תחת ממשלת הטכנוקרטים הפלשתינית, כגורם שדרכו יועברו האמצעים וכגורם המבצע.

3. על אף היחסים המורכבים, בעת הזו, בין ישראל לבין טורקיה וקטאר ואף בין מצרים למדינות אלו על-רקע מבצע "צוק איתן" יש לשקול בחיוב הענקת תפקיד לטורקיה ולקטאר במנגנון יישום תוכנית השיקום. הן בשל עצמתם המדינית (טורקיה) והן בשל יכולתם הכספית (קטאר) ובעיקר בגלל יכולת ההשפעה הגדולה שלהן על חמאס. יוזמה ישראלית כזו יכולה לשקם, ולו במעט, את יחסינו עם טורקיה וגם עם קטאר. פעילות זו חייבת להתבצע בתאום עם ארה"ב ועל דעת מצרים.

4. במנגנון היישום ישותפו גם נציגי הרשות הפלשתינית וגם נציגים עזתיים מקומיים.

5. במהלכים ההומניטריים יש למצוא מקום לירדן כדי לאפשר לה מעורבות בשיקום חייהם של הפלשתינים בעזה מה שיקרין לטובה על יחסי הבדואים והפלשתינים בתוך ממלכת ירדן. בראש ובראשונה על ישראל לאפשר מעבר חופשי של פצועים עזתים לבתי חולים בירדן.

6. חשוב בנוסף לגייס תמיכת הליגה הערבית תוך משלוח איתותים כי יוזמת השלום הסעודית או בכינוייה המאוחר יוזמת השלום הערבית יכולה לשמש כבסיס למו"מ לשלום כולל באזורנו.

7. ישראל תהיה שותפה לכל הפעילויות ההומניטריות ובכלל זה תאפשר או תיזום הקמת בית חולים שדה (רצוי בשיתוף עם מדינות ערביות כמו ירדן, טורקיה) על שטחה לטיפול בפצועים פלשתינים (בעיקר הילדים) ותעביר ידע רפואי ושיקומי לטובת פרויקט זה, בין אם באופן ישיר ובין באמצעות ארגונים חוץ ממשלתיים.

ישראל תאפשר מצידה, בכפוף למגבלות ביטחוניות, כניסת עובדים מעזה לתקופת ביניים כדי ליצור מקורות השתכרות לאוכלוסייה.

ההתמקדות של יוזמת ישראל למבצע שיקום (בכפוף למגבלות הביטחוניות) חייבת להיות בתחומים הבאים:

א. בריאות וטיפול בפצועים

ב. שיקום תשתיות מים, חשמל, טלפוניה, כבישים ועוד

ג. שיקום מבני ציבור- מוסדות דת, בתי ספר, בתי חולים, מרכזים תרבותיים-חינוכיים וכדומה (פתרון המעשי שיכול לבוא בחשבון כאן הוא אספקה של מבנים מוגמרים לרצועה. בצורה זו לא יכנס חומר גלם אשר יהיה חשש כי יגיע לתעשיות מנהרות החמאס ובנוסף הזמן להקמת המבנים יתקצר משמעותית)

ד. שיקום מגורים (כנ"ל - אספקה של מבנים מוכנים)

ה. שיקום מפעלי תעשיה שנפגעו ושטחים חקלאיים

ו. טיפול משותף ישראלי - פלשתיני במפגעי סביבה כגון ביוב, מניעת הזרמת שפכים לים, ניקוי נחלים, טיפול באשפה תעשייתית, צבאית ואזרחית באמצעות מפעלי מחזור, מטמנות וכו.

חיוני שהתוכנית לשיקום רצועת עזה תכלול גם טיפול מקביל בשיקום התשתיות הפיזיות, התעסוקתיות והחינוכיות בישובים הצמודים לגדר לאורך הגבול עם הרצועה שנפגעו, גם הם, קשות בימי הלחימה (בין אם מתקציבי מדינת ישראל ובין אם מכספי המדינות המשקמות ולו רק באופן סמלי).

במקביל יש להכריז על מגבית חרום של כל המגביות בעולם (ארה"ב, קרן היסוד ו-JNF) לשיקום המצב החברתי והכלכלי ביישובי הדרום כמרכיב בסיסי בשותפות העם היהודי בתפוצות עם אזרחי מדינת ישראל בבניין הארץ.

יוזמה מדינית במקביל

כל יוזמה ישראלית לשיקום רצועת עזה חייבת לכלול, בשלב הראשון, מרכיב הסכמי (בחסות ובערבות בינלאומית) שימנע סבב אלימות נוסף וירי על ישראל.

כדי להשיג יעד זה של מטריה אזורית ליוזמה ישראלית בתחום שיקום הרצועה על ישראל ליצור את התשתית הנדרשת ולקבל את ההחלטות המתאימות לחידוש מו"מ מדיני על עתיד השטחים.

צעד ראשון הכרחי בכיוון זה הוא החלטת ממשלה ברורה ומפורשת על פתרון שני המדינות לשני עמים על-ידי ממשלת ישראל. החלטה שצריכה גם לקבל את אמון הכנסת. צעד כזה של קבלת החלטה פורמלית על-ידי מוסדות השלטון של ישראל אינו רק דקלרטיבי אלא צעד מהותי ומשמעותי במסלול להשגת הסדר אזורי כולל.

עם זאת על הממשלה לקבל החלטה הקובעת כי יוזמת השלום הערבית (על הסתייגויותינו בעניין החלטה 194 של האו"ם בעניין הפליטים) היא בסיס למשא-ומתן לשלום בינינו לבין שכנינו הפלשתינים. (לא "כזה ראה וקדש" אלא כבסיס למו"מ).

שתי החלטות אלו יצרו אוירה בינלאומית נוחה יותר לישראל ויפתחו פתח להשגת יעדי הביטחון והשלום שלנו.