שוב נדחתה (18.9.14) תביעת הפיצויים בשל הוצאת דיבה על סרן ר', שעליו נקבע בתוכנית "עובדה" (ב-2004) כי ביצע "וידוא הריגה" בילדה קטנה בעת הליכתה לבית הספר. הפעם כבר אין דוחים את התביעה בטענת "אמת לשעתה", כי אם בשם "חשיבות הדיון הציבורי" ובשם "תום הלב" של עושי התחקיר. נקבע כי הפרסום ב"עובדה" נעשה
בתום לב, ולכן ל
אילנה דיין עומדת הגנת "העיתונאות האחראית".
החלטת בית המשפט העליון (בהרכב מורחב של 9 שופטים, שכולם פה אחד הסכימו כי בפרסומים אכן היה משום "לשון הרע" כלפי העותר) לדחות את תביעת הפיצויים מאילנה דיין (וחברת "טלעד") מעלה את שמו הטוב של אדם קורבן למולך התקשורת, או אם תרצו, משליכה אותו טרף לחיות התקשורת.
עורכי דינה של דיין הזדרזו לצהול בהכרזה כי: "בית המשפט העליון קובע כי המיקום המתאים לדיון בשאלה האם המפרסם מילא אחר אמת המידה של עיתונות אחראית הוא במסגרת דרישת תום הלב, ולא במסגרת המונח 'אמת לשעתה'.
"למעשה, בית המשפט ממקם את הגנת 'האמת לשעתה' לא תחת סעיף אמת הפרסום, אלא במסגרת הגנת תום הלב, וקובע כי פרסום אחראי שנחזה להיות אמת בעת עשייתו ייהנה מהגנת תום הלב, גם אם בסופו של דבר האמת המשפטית התגלתה כשונה או לא התבררה עד תומה.
"לטעמנו, מדובר באחד מפסקי הדין החשובים שניתנו בעשרות השנים האחרונות בכל הנוגע למעמדו של
חופש הביטוי".
צהלות השמחה של מולך התקשורת ברורות, ולעזאזל אם נדרסו כאן מספר עקרונות חשובים. לשם מה הוקם בג"ץ אם לא כדי להגן על האזרח הקטן מפני כוח מדינתי? בשל הפער במשאבים, בעוצמה ובהשפעה. מולך התקשורת כיום חזק כיום מהרבה ממוסדות מדינה (גם אם אינו "גוף מדינתי", כי אם פועל ברישיון מטעמה), בהיותו גם עושה את כללי "עבודתו המקצועית", רוקח את החומרים שאותם יציג (או יעלים) וגם "שופט" ותליין לעתים די מזומנות.
מה ערכו של "חוק
כבוד האדם וחירותו" שבו מתפארים ומתהדרים, כשמותר לדרוס את כבודו מפני "תום הלב" העיתונאי...
הסתייגותו של הנשיא
אשר גרוניס שכתב את פסק הדין המוביל, מעמדה שהביע השופט
נעם סולברג בפסק דינו בבית המשפט המחוזי נגד דיין משמעותי ביותר: סולברג סבר בשעתו כי העובדה שהתקיים הליך בבית הדין הצבאי נגד סרן ר' שבו אמורה הייתה להתברר השאלה אם ביצע "וידוא הריגה", שוללת את האינטרס הציבורי בפרסום כתבה בנושא. גרוניס דוחה גישה זו וקובע בכך שהדיון הציבורי-תקשורתי אינו פחות חשוב מהדיון המשפטי.
ומה עם עקרון הסוביודיצה?
אחרי שהציבור בישראל חזה במופעי הלוליינות לכבוד "מיז תום לב", האם אינו עשוי לחשוש כי "הדיון הציבורי-תקשורתי החשוב" ישפיע על החלטות ביהמ"ש? לא, מה פתאום? אין מצב. כבר ידוע כי השופטים מורמים מעם...
"האם צריך לבטל את עבירת הסוביודיצה, המופיעה בחוק העונשין, ולפיה אין להתיר פרסומים בנוגע להליך פלילי תלוי ועומד במטרה להשפיע על מהלכו או תוצאותיו?
"לדעת שופטת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, בהחלט צריך לשקול את ביטול העבירה, נוכח העובדה שהיא הפכה ל'אות מתה', ולבחון מודל אכיפה שונה, באמצעות כללי האתיקה העיתונאית - כך עולה מדברים שנשאה השופטת בכנס שהתקיים באילת, ביוזמת מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין והמרכז למשפט ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן, בנושא 'ליטיגציה, תקשורת ופרקטיקה'" (סוף ציטוט
מ"גלובס").
דברים כדורבנות. אך מדובר בידיעה מתאריך 08.07.13, כמעט עשר שנים לאחר כתבת התחקיר והמשפט הצבאי שהתנהל במקביל. ומה אם אילנה דיין מנסה להשפיע בכתבה על החלטות ביהמ"ש בדרכים פסולות? נו טוב, אני רוצה לראות מי המתאבד השיעי שינסה לחלום כי הוא מנסה לצייץ על אפשרות שכזו...
ביהמ"ש העליון קבע כי חשיבות "הדיון הציבורי" קודמת להגנה על שמו הטוב של אדם, אך לא קבע את הנורמות והכללים לעשיית דיון ציבורי הוגן, מה הקריטריונים ל"עיתונות אחראית" וכיצד ייקבע "תום לב" של איש תקשורת. בהשאירו את הנושא פתוח (לדורות הבאים?) התקשורת מזדרזת לעשות זאת עבורו. ללא בעיה רוקחים סרטים חסרי קשר למקשה אחת, בחדר העריכה, כדי לייצר מצגי שווא (כבוד הנשיא גרוניס מתייחס לכך באצבע נוזפת בלבד). כמובן קוד האתיקה והנורמות של התקשורת מורמים מעם ואינם מיועדים למשלם מיסים פשוט שישזוף בם את עינו. לא נותר אלא לנחש אודות נורמות "הדיון הציבורי" שם בביקור בהיכל של הפוסק לונדון. בהצצה לעולמו.
"תום לב" על-פי ירון לונדון
ספרו האחרון "לו הייתי פיראט", והחשיפה שלה זכה ב
ידיעות אחרונות (ששת דפי "מוסף שבת" וגם תצלום שער חגיגי) נותנת הזדמנות נדירה להציץ אל נבכי "תום הלב" של "מר דיון ציבורי":
כל ילד יודע כי יצירת "מופת" חייבת להתבסס על "חשיפה כואבת". אך כיצד ינהג אדם הבנוי בעיקר נרקיסיזם (ואגו המאפיין שחקני תיאטרון, מעניין מניין) ופרובוקציה? יגייס את אם-אם-אימא שלו, כדי להזכיר את מקורות גאוניותו (הגאון מווילנה), אך ידביק עליה את היומרה (מרביצה לילדה שאינה עומדת בציפיות הגאונות), כמו גם את מקור כל חולייו ומגרעותיו, ממש בסגנון דומה לאותו עורך שוורציקונים שהריץ את אמו בתחתונים לעיני חבריו...
אני ואלתרמן, מעיד על עצמו בענווה רבה יוצר "ז'קלין הקול שלה כמו פעמונים, ז'קלין הקול שלה מצעד הפיזמונים", אני ואלכסנדר פן, פולט בנון-שלאנטיות תעשיין מילות החנופה ("ארץ טובה שהדבש בעורקיה"), ואשֵמה בספרו החושפני היא בכלל הסופרת רונית מטלון, שממש התחננה שיכתוב ממואר'ז. אך מה עם צ'רצ'יל? לעזאזל! הכיצד לא נשזר הנ"ל בחייו של המעיד על עצמו בצניעות כה אופיינית: "הפרספקטיבה ההיסטורית שלה (של הגב' זמיר, המאהבת של מר לונדון) עמוקה לא פחות משלי"... ואת זאת אומר בטבעיות אדם שהאינטלקט שלו הספיק ללימודי קליגרפיה בבצלאל, והציון הטוב שבתעודת הגמר שלו הוא בעצם "כמעט טוב" בבעלי חיים...
כל זה אינו מונע ממנו לשבת ולחלק ציוני "נכשל" לקברניטי המדינה (בבחינת סגירת חשבון עם המדינה שמורים מטעמה הרבו להאכילו בציונים שכאלה?) ולהגות "תוכנית מדינית": "זו אינה בעיה שבלתי אפשרי להתמודד עמה מבחינה ביטחונית", פוסק מי שלא עשה "רובאי 4"... מטעמי בריאות כמובן.
האיש חף מגרם אחד של ביקורת עצמית, למעט הודאה בהיותו "דון ז'ואן", בידיעה שהחברה הישראלית בעצם תקרוץ לו ותטפח לו בגניבה על כתפו בשל כך, המוכיחה כי אינו נעדר ערמומיות ואינטואיציה טובה לפרובוקציה. "תום לב"? אולי ביהמ"ש העליון ימצא כאן...ראייה נוספת לאינטואיציה וערמומיות זו בתוכניות "צמד האינקוויזיטורים" לונדון וקירשנבאום, שלעולם לא יעזו להתעסק עם הצד של הפרוסה שעליו מרוחה החמאה. מישהו יודע על טייקון שצלבו? על קבוצת כוח משמעותית (כ"'
ידיעות תקשורת", לדוגמה)? כצבועים ותנים הם עטים על פגרי נבלות, לעולם לא על שור או ראם שיחטיפו להם בעיטה הגונה.
"יש לנו מעט מאוד נדיבות" מקונן המפרגן הידוע בראיון בעיתון ידיעות אחרונות, שלא היסס לעוט כצבוע על ניסים סרוסי, נציג "הזמר המזרחי" של תקופתו. אגב, על-פי ערך הוויקיפדיה (שמן הסתם נכתב מטעם מקורביו), בדרך פלא ממש "הקלטות ראיון זה לא שרדו"... ככה זה כשארגונים מנוהלים על-ידי טהרנים וצדיקים.
גם אני, ממש כלונדון, לא משוכנע כי המדינה תשרוד, אך לא בגלל האויב מבחוץ; אפשר להצביע על מילים ספורות שהבימאי מייקל צ'ימינו שם בפי גיבורו (שאותו מגלם מיקי רורק) בסרט "שנת הדרקון" לפני כשלושים שנה: "מה שיפיל את אמריקה הוא לא השתייה, מה שיפיל את אמריקה הוא לא הסם, מה שיפיל את אמריקה זו התקשורת"... כותבי תסריטים בעלי "חזון נבואי" אכן היו בעבר, בהוליווד של פעם.
לנו יש אילנה דיין ולונדון וקירשנבאום. בידיהם החליט ביהמ"ש העליון להפקיד את שמנו ואת "האמת".
