בדרך לסיבוב שני של מלחמת העצמאות?!

באירוע זה ניתנה לישראל הזדמנות-פז, בחסות אמריקנית מלאה, לעצב מציאות חדשה לאורך גבול לבנון. לשם כך היה עליה לפגוע בחיזבאללה פגיעה אנושה, לכבוש את השטח שבין הגבול הבינלאומי לבין הליטני או האוולי, לגרום לבריחת התושבים האזרחים בשטח זה, להרוס עד היסוד את התשתיות שהקים חיזבאללה בשטח, ולהכריז על השטח כאזור מפורז ושטח אש. לאחר סיום שלב זה, להתיר לצבא לבנון לחזור לשטח ולקיים בו נוכחות ריבונית, אבל ללא נשק כבד. ולאחר שהתבסס הצבא הלבנוני, להתיר חזרה מודרגת של אזרחים, בפיקוח צבא לבנון, תוך תהליך שיקום אזרחי של האזור, תחת הנהגה לבנונית ובפיקוח כוח בינלאומי שבו משתתפות מדינות ערביות שיש להן יחסי שלום עם ישראל, מדינות מערביות ידידותיות ומשקיפים ישראלים.

ל"ניסוי" החיובי (גזר) צריכה ישראל להצמיד היה ויכשל את המקל. לאמור: כשלון הניסיון יחזיר את ישראל להשתלט על השטח, לנקותו שוב והפעם לפרז אותו מכל וכל ולהפכו לשטח הפקר אמיתי – כל מה שיזוז בו, יהיה מטרת-אש צבאית לגיטימית.

במקום נטרול האיום בגבול זה, השיגה המדיניות הישראלית של אולמרט ולבני את ההפך הגמור – חיזוק האחיזה של חיזבאללה בדרום לבנון, עיבוי האיום הטילי-רקטי משם בשילוב עם איום קרקעי על קו הצפון. השתתפות חיזבאללה מחוזק בלחימה לצד אסד והפיכתו דה- פקטו לאוגדה קדומנית של אירן על קו הגבול עם ישראל. כיום זהו האיום החמור ביותר של אירן נגד ישראל, בניסיון להרתיע אותה מלפעול נגד אינטרסים אזוריים אירניים ונגד תוכנית הגרעין שלה.למעשה, בכך הנציחה ישראל בינתיים את שליטת אירן בקו יבשתי המחבר אותה עם חוף הים התיכון דרך סוריה ולבנון, היה וירצו לממשו¹.

אחרי פינוי גוש-קטיף (2005), קיימה ישראל שלושה מבצעים צבאיים מול רצועת עזה. שניים מקיפים ואחד (עמוד ענן) סמלי. עדיין מוקדם לשפוט מה תהיינה התוצאות המלאות של השלישי בין מבצעים אלה, "צוק איתן", אבל ניתן כבר עתה לקבוע שהוא לא יצר את התנאים הדרושים להחיל על עזה מציאות דומה למציאות המתוארת לעיל – דהיינו: פירוז אפקטיבי ומבוקר.

ברור שהמציאות בעזה שונה מהמציאות בדרום לבנון, אולם העקרון המנחה הוא אותו עקרון – יצירת אזור-חיץ בין מרכזי אוכלוסייה ישראלים לבין מרכזי איום של כוחות לא מדינתיים, שחוסים בשטחים שמחוץ לשליטה הריבונית של ישראל, אבל גובלים בה. בעזה שונה המצב בין המחצית הצפונית של הרצועה לבין דרומה. רוחב הרצועה לאורך 40 הק"מ שלה בקירוב נע בין 5 ק"מ בקרוב בצפונה לכ-12 ק"מ בדרומה. ברצועה ניתן להגדיר שני אזורי-חיץ: צפון–דרום (20-15 ק"מ) ומזרח-מערב (5-3 ק"מ). על נתונים אלה, צריך לבסס את פירוז הרצועה, לפחות כל עוד אין הסכמה על פירוז מלא בתמורה לשידרוג המציאות האזרחית ברצועה.

אילו נעשה הדבר ב"עופרת יצוקה", ייתכן מאוד שבעיית המנהרות הייתה נמנעת או מצטמקת מאוד, וכך גם איום הקסאמים והפצמ"רים, בוודאי כל עוד אין בידי ישראל תשובה טכנו-מבצעית אופטימלית..
בעזה קיימת מציאות נוספת שניתן לרתום למשוואה הכוללת של פירוז דה-פקטו – ריבוי אזרחים במחנות פליטים, שרובם כבר אינם פליטים אלא מושארים במחנות כערבות פוליטית וקלף תדמיתי להמשך המאבק הערבי בישראל. אם לא יובן המסר הראשון, יכולה ישראל להציע לתושבים אלה סיוע להגירה מרצון מהרצועה, מתוך הבהרה שהמשך תוקפנות נגד ישראל יחריף את מצבם בה. וקיים גם השיקול הכלכלי המשלים. מציאויות אלה, בשילוב עם הצהרה ממשלתית חדה באישור הכנסת, שתבהיר שישראל לא תאפשר בשום מקרה מעבר יבשתי קבוע בין הרצועה לאיו"ש דרך שטח ישראל, תיצור מציאות שתתמרץ הגירת תושבים והפיכת הרצועה למקום שניתן יהיה לקיים בו חיים נורמליים יחסית ולהתפתח, ובלבד שנשמר בו הפרוז. ככל שיורחב ויועמק הפרוז, ישופרו התנאים לאזרחים.

יש ידיעות ממקורות שונים על כך שישראל מבצעת מהלכים ליצירת אזור חיץ ברמת הגולן, לאורך קו הגבול המזרחי ולעומק לא ברור. זירה זו דומה מבחינות רבות לזירה הלבנונית, אלא שהיא אינה נתמכת באופן מלא ומוצהר ע"י אירן או מעצמה אזורית אחרת. המאפיין האמיתי של האזור הוא כאוס שיוצרים ארגוני טרור קיצוניים, לעיתים יריבים זה לזה, ובכאוס נהנה מי שאינו כפוף לשום מרות חיצונית ויודע לתמרן היטב בין כול האינטרסים הלוטשים עיניים לאזור.

תרגילי הלחימה של הקואליציה המערבית-ערבית נגד דאעש והמסונפים אליו, הם בינתיים תרגילי סרק, ואולי מטרד. על תרומתה של טורקיה להתפתחויות באזור זה, לאחר שהכריזה בימים האחרונים על הצטרפות ללחימה נגד דאעש, איננו יודעים עדיין מספי. בכל מקרה, אזור חיץ צריך להבטיח ששום גורם שיש בו סיכון לרבות טורקיה עם המנהיגות הנוכחית שלה, לא יתקרב בשום צורה לגבולות ישראל. וזאת יש לעשות לפני שנסיונו התקרבות הופכים למוחשיים.

הכוונה של נתניהו להוביל או לבחון מהלך אזורי שבאמצעותו יעקוף או יאכוף על הפלשתינים באיו"ש התגמשות מול ישראל, לא יצלח אם לא יבינו הערבים שאבו מאזן אינו מביא ולא יביא להם שום תמורה ממשית מול ישראל; בוודאי לא במדיניותו הנוכחית. הם, "שהמציאו אותו", הם גם מי שצריכים להזיז אותו מהדרך הרעה שבה בחר. ועד שתהליכים כאלה יבשילו, אם בכלל, צריכה ישראל להפגין נוכחות והשפעה, ולעשות זאת בשכל וביעילות.

ריבונות איננה סיסמה. פרושה הוא לקיחת אחריות על גורלך ושמירה על מה ששלך. נתוני היסוד במאה השנים האחרונות מספקים לישראל יסודות משפטיים, פוליטיים, אידיאולוגיים ומוסריים מצויינים למטרה זו, וצריך למנף אותם.

המדינות הערביות "המתונות" דחפו את הפלשתינים לקידמת הבימה הצבאית-פוליטית נגד ישראל, כאשר הבינו שמלחמה שלהם נגדה מקנה להם הפסדים, נזקים, אבידות ובושות; אינני חושב שירצו להעמיד את הדברים למבחן חוזר. לכן, דרך עוקפת אבו-מאזן היא דרך נכונה, אבל מי שמצפה כאן לניסים מהירים, חוששני שיתבדה. ומאידך-גיסא, תמרוץ ישראלי נכון ברוח האמור לעיל, עשוי לקצר את זמן "הדגירה" וההסתגלות.

אוביקטיבית ברור שאין כיום שום יסוד מציאותי לפתרון שתי המדינות:

ישראל מונה כבר כיום כ-8.4 מיליון תושבים. איו"ש ועזה עוד כ-4 מיליון ובשאר הפזורות הפלשתיניות נמצאים עוד כ-3 מיליון "מתנדבים" פוטנציאליים אם לא יותר, להיות פליטים או צאצאי פליטים. מותר להניח ולקוות שעד אמצע המאה ה- 21 יגיעו לישראל עוד כ-3 מיליון יהודים - עולים וחוזרים, במיוחד אם תמשך ותתגבר האנטישמיות הנוכחית. כ-12 מיליון איש בשטחי ארץ ישראל המערבית, עם ריבוי טבעי שנתי של כ-350,000 לאחר מאזן הגירה (כ-2.5% לשנה) מוסיפים לאותה יחידת שטח מדינית כמיליון נפש מדי שלוש שנים רק באמצעות ריבוי טבעי. כך שלקראת אמצע המאה ה- 21, בעוד כ-35 שנים, יהיו כאן למעלה מ-24 מיליון נפש!!

בלתי נתפס ובלתי- מתקבל על הדעת. כיום זו הבעיה הדמוגרפית האמיתית, ואין לה פתרון ראלי זולת מדינה יהודית ברוב השטח של א"י המערבית (למעט חלקים קטנים יחסית מאיו"ש – מובלעות אוטונומיות), ופדרציה ירדנית-פלשתינית בשאר השטח של א"י המנדטורית לשעבר, עם גבול ביטחון מזרחי ישראלי על הירדן.

אם תתמוטט ממלכת ירדן, ישתנו כללי המשחק מן היסוד. פתרון ביניים יכול להיות אוטונומיה באיו"ש וקשרים עם ירדן, שיהפכו לאחר תקופת מעבר לפדרציה. חייבת להתקיים הפרדה בין עזה לאיו"ש ובכל מקרה דרוש כאמור דילול של האוכלוסייה בעזה ע"י הגירה חלקית לאיו"ש ולמקומות אחרים. על-רקע שטיפת המוח המתמשכת שעשו הערבים לנו, לעצמם ולעולם, אמירות אלה נראות הזויות אולם אם משתחררים מהאיבון המחשבתי ומתיחסים לעובדות – אין בעצם בילתן, והשאלה היחידה היא באיזו דרך יושגו.

מובן שתהליכים אלה ברורים גם לערבים ולפלשתינים עצמם, ולכן יניעו כבר בעתיד הקרוב מהלכים שמטרתם להגיע להכרעה. זהו הפרוש המעשי של איום של אבו מאזן ללכת לאו"ם ולבקש החלטה מגובה ע"י מועצת הביטחון להכריז על פינוי ישראל מאיו"ש ועזה. אם ישיג זאת, יווצרו מבחינתו התנאים להכנת המהלך הסופי בתוכנית השלבים, שיבוצע שוב – איתו או בלעדיו – ע"י שימוש בכוח, שהרי ישראל לא תשתף פעולה עם תוכניות כאלה או דומות להן (ויתכן שהוא מצפה גם לשבר פנימי בתוך ישראל לאחר החלטה כנ"ל של האו"ם, שתחליש אותה מבפנים עוד יותר). לכיוון זה מתפתח גם המתח הפנימי הגובר בין יהודים לערבים בישראל ; עוד סממן שמוכיח שהערבים לא למדו את לקחי ההיסטוריה.

את היוזמה הערבית הזו צריכה ישראל לקדם ביוזמות אופרטיביות משלה, שונות לחלוטין מרעיון שתי המדינות, שכאמור אינו ישים. משום שככל שיעלה המתח באזור - וזה בהחלט מה שיקרה בעקבות יוזמת אבו-מאזן ופעילותו המקבילה של האיסלאם הפונדמנטליסטי - תהיה המציאות נזילה יותר ויקשה יותר להסדיר יציבות ביטחונית ומדינית במציאות גאו-פוליטית נזילה. להערכתי, אם לא תחול התפכחות אצל אובמה, הממשל האמריקני יהיה גורם מפריע להשגת הסדר ולא גורם מסייע, כפי שקרי הוכיח לא מכבר. כדי שהממשל יהיה גורם מסייע, צריכה ישראל להיות פעילה, אבל לא בהקמת מדינה פלשתינית בלתי הגיונית, אלא בשחרור ארה"ב מהצורך להיות אומנת אזורית; משום שכיום אין לה עניין בכך, והיא "תכה" כך או אחרת כל מי שיטריד אותה בזוטות סביב סוגיה זו.

היוזמה של אבו מאזן, בניגוד להערכתו המוצהרת, עשויה לקדם דווקא עימות מזויין עם ישראל, ולא מהלך מדיני נטול אלימות, משום שישראל תפעל נגד המהלך הפלשתיני. ומשום שגם אבו מאזן עצמו אינו שולט באירועים, גדול הסיכוי להשתבשות המהלכים הפלשתינים. גדול לא פחות הסיכוי שהאיום שהפלשתינים יצרו על ישראל, יחריף את האיום הכולל עליה ויחייב אותה לפעולה נמרצת לנטרול לפחות חלק מהאיומים. מקובל במקרים כאלה, שהגורם המאוים מפעיל את הכוח החזק שלו מול הגורם החלש מחוללי האיומים בכדי לפרוץ את המצור, לצמצם סיכונים ולצמצם נזקים. במקרה החריף ביותר, עשויה ההתפתחות שאליה דוחף כיום אבו מאזן כתחליף למו"מ מדיני, להפוך למשבר חמור, שיוביל לסיבוב שני של מלחמת העצמאות עבורנו, ולנכבה שניה עבור הפלשתינים.

לא אתפלא אם יהיו בישראל מי שיעדיפו להמתין לאבו-מאזן בפינה, ולא למנוע בעדו מלשגות. אני מעדיף תהליכים כואבים פחות, אבל כאלה דורשים פעולה מתמדת על-פי קווי-פעולה סדורים היטב.