סיפורו של שמעיה סמילן (סמילנסקי)

הסופר יזהר סמילנסקי או כפי שהוא מוכר בשמו הספרותי ס. יזהר, היה, כאמור, בן-דודו של שמעיה (אביו של יזהר, זאב, ואביו של שמעיה דוד היו אחים) שמעיה ויזהר הפכו לחברים טובים נהגו להיפגש פעמים רבות, לטייל ברחבי ארץ ישראל ובכפריה כולל כפרים ערביים, אליהם הצטרף בן דודו של יזהר, מצד אמו, יחיעם וייץ, שנהרג ב"ליל הגשרים".

קורות ותעלולי השלישיה מונצחים בספרו של יזהר "צלהבים". נפילתו של יחיעם וויץ, מספרת לי אלמנתו של שמעיה, חנה סמילן, ציער אותו מאוד ואת תמונתו של וויץ החזיק תמיד על שולחן העבודה שלו.

שמעיה למד בגימנסיה העברית הרצליה (מחזור כ"ד). בן כיתתו וחברו הטוב היה הסופר בנימין תמוז שנקרא אז בנימין קמרשטיין. (לפני מונחת תמונת מחזור סיום תרצ"ו) בינואר 1937 נסע ללמוד בלונדון ב"קינגז קולג'", אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלץ להפסיק לימודיו. שמעיה שב ארצה בשנת 1939 והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בתקופת לימודיו בירושלים התגורר בחדר שכור ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה, שם הכיר את רות שפירא שאותה נשא לאישה באוגוסט שנת 1944, התגייס לצבא הבריטי ושירת בו למעלה מחמש שנים עד 1946 מספרו האישי בצבא הבריטי היה p / 16774 וכשהוקמה הבריגדה היהודית הצטרף אליה ונשלח במסגרתה להילחם בצפון איטליה.

במלחמת העצמאות שירת במסגרת "ההגנה". ולאחר קום המדינה שירת בצה"ל בחזית השכונות הדרומיות של ירושלים ואחר-כך במפקדת חטיבה ירושלים ברחוב ז'בוטינסקי.

בדצמבר 1949 סיים לימודיו לתואר שני במדעי הרוח במקצועות היסטוריה, אנגלית ופילוסופיה. על מוריו נמנו המרצה להיסטוריה פרופ' קובנר ופרופ' חיים יהודה רות מרצה לפילוסופיה ששמעיה מאוד העריך ורותק להרצאותיו.

התקופה הייתה תחילת הקמת מדינת ישראל. שר החוץ דאז, משה שרת חיפש מועמדים לשירות הדיפלומטי בקרב ילידי הארץ בעלי השכלה אקדמית יודעי שפות ושמעו של שמעיה הגיע לאוזניו. שרת הציע לו להצטרך לשירות החוץ וכך מצא עצמו בשנת 1949 כאיש משרד החוץ.

ברוח הימים ההם שינה שם משפחתו מסמילנסקי לסמילן. תחילה עבד במחלקה המדינית (מחלקת חקר) בדסק האנגלו-סכסי. כשנודעו במשרד החוץ כישוריו הלשוניים בעברית הופקד סמילן על מלאכת העריכה הלשונית של הדוחות המדיניים ואחר-כך מונה כעוזר אישי למנכ"ל המשרד דאז וולטר איתן ומונה לערוך בעברית תקנית את הדיווחים של השגרירים בעולם ופרסומים שונים.

בספטמבר 1953 קיבל שמעיה מלגה בשיתוף משרד החוץ ללימודי השפה האיטלקית ומדעי המדינה באוניברסיטה בפירנצה באיטליה. רעייתו חנה מספרת לי, כי את לימודיו מימן אסטוריה מאייר, יהודי איטלקי יליד מילנו, תעשיין בתחום הנייר, באישור משרד החוץ (הדבר היה מקובל אז, אומרת לי חנה סמילן שעבדה אף היא במשרד החוץ).

ב-2 בנובמבר 1953 נפטר אביו דוד סמילנסקי ושמעיה הגיע במיוחד מאיטליה להלווית אביו ולאחריה שב לפירנצה להמשך לימודיו. שמעיה עבד במסגרת משרד החוץ קרוב ל-35 שנה וכיהן בשורה ארוכה של תפקידים בארץ ובחו"ל, בין השאר כיהן שמעיה בשנים 1961-1658 כקונסול ישראל הראשון במילאנו.

היה מזכיר המועצה להשכלה גבוהה

בשנת 1962 הושאל למשרד החינוך למשך שנה לשמש מזכיר המועצה להשכלה גבוהה. כעבור שנה בינואר 1963 חזר למשרד החוץ וכיהן כעוזר ראשי במחלקת אמריקה הלטינית בראשותו של מנהל המחלקה דאז יואל ברומי. בשנים 1968-1966 כיהן בתפקיד יועץ מדיני בשגרירות ישראל בדנמרק בקופנהגן בראשה עמדה השגרירה אסתר הרליץ.

בנובמבר 1965 נפטרה רעייתו רות שפירא ממחלה. כעבור כשנתיים בספטמבר 1967 נישא בשנית לחנה כהן עובדת משרד החוץ. בשנים 1981-1976 כיהן כיועץ לענייני תרבות ומדע בשגרירות ישראל ברומא. בתפקיד זה טיפל שמעיה בהקמת הביתן הישראלי בביניאלה בוונציה הקמת התערוכה הגדולה בשם "התנ"ך במוזיקה" ועוד. באוגוסט 1981 סיים תפקידו ברומא ושב עם משפחתו לירושלים ומונה לתפקיד סגן מנהל המחלקה לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ. ב-1984 פרש לגמלאות.

לאחר פרישתו לגמלאות עסק בתרגום מאיטלקית לעברית. בין השאר תרגם את הספרים: "העור" מאת קורציו מלפרטה (הוצאת זמורה ביתן 1988), "זיכרונותיו של יהודי בר מזל" מאת דן ויטוריו סגרה (הוצאת שוקן 1990) "אהבת" מאת דינו בוצאטי (הוצאת זמורה ביתן 1993).

כתב ערכים באנציקלופדיה העברית

סמילן כתב מספר ערכים באנציקלופדיה העברית בנושא מדינאים איטלקיים. כמו-כן, היה חבר מטעם משרד החוץ בוועדה מיוחדת שהוקמה לשם לחיבור מילון למונחי הדיפלומטיה בהוצאת האקדמיה ללשון העברית ירושלים. ב-23 ביולי 2013 נפטר שמעיה רחביה והוא בן 94. הותיר אחריו אישה חנה, שתי בנות. ניבי ומרים ובן, דויד, נכדים ונינים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין גבעת שאול בירושלים. במלאת שנה למותו נערך בספריית בית אריאלה בתל אביב ערב מרגש לזכרו, בהשתתפות בני המשפחה ומכריו. אלמנתו חנה סמילן, סיפרה על שמעיה האדם ואיש המשפחה וכך אמרה "שמעיה היה איש ללא אגו... תמיד תהיתי איך הצליח לספר סיפור או מעשה כלשהו מבלי לערב את "האני" שלו. הוא לא נהג לדבר על דברים אישיים, אלא על-פי רוב על דברים כלליים. אצלו למטבע החיים היו יותר משני צדדים לפיכך לא נהג לשפוט אנשים לא נהג לבקר מעשיהם לא דיבר סרה באיש לא הלך רכיל לא ביקש עזרה או טובת הנאה לעצמו או למי מילדיו, על-אף שנמנָה עם משפחת המייסדים הוותיקה של הארץ, נלחם עם הבריגדה באיטליה, והיה איש "ההגנה".

חנה סמילן אמרה עוד: "מעולם לא חשב לבקש העלאה בדרגה, למשל, עד שזו הוענקה לו. שמעיה לא נהה אחר הצרכנות האופנתית והראוותנית, ולא היה מודע מתי אופנה זו או אחרת התחלפה. הדברים שעניינו אותו בחיים היו בדברים היפים, שראוי לחיות למענם, ואכן אותם הוא מיצה עד תום. אהבת המוזיקה הקלאסית ובראשה מוצרט, תפסה חלק ניכר מזמנו, ותרמה רבות לחייו.

הספרות: כדי שיוכל לקרוא את "מלחמה ושלום" במקור החל ללמוד את השפה הרוסית (שנאסרה עליו בבית-הוריו - "עברי, דבר עברית!" ציוו עליו).

אהבת האמנות: ובראשה הרנסנס האיטלקי. בגיל 16 החליט לפסל מבלי ללמוד פיסול, והצליח.

אהבת הקולנוע, ההיסטוריה ואחרון חביב הכדורגל שהיה לא רק חובב גדול של משחק זה, אלא גם שיחק בצעירותו, והכיר לפניי ולפנים את ההיסטוריה של הכדורגל, את תאריכי המשחקים, את שמותיהם של שחקנים גדולים, ניצחונות במונדיאלים, ועוד. למרות זאת, כששיחק בעצמו לא חשוב היה לו אם קבוצתו תנצח או תפסיד - העיקר עבורו היה איך שיחקו, ומה הייתה מידת הדיוק של המסירות ומידת יופיין.

לימים, כאשר לחצו עליו חברים ובני משפחה לכתוב, לא עשה זאת והעדיף לפנות לתרגום (ייתכן שסופר אחד גדול במשפחה הספיק לו). על סירוב זה היו שאמרו עליו שנהג בענווה יתרה מדי.

שמעיה אומנם ראה הכל והבחין בכל, אך לא נהג להגיב; לפיכך היו כאלה שחשבו שהוא תמוי, על כך הוא אמר לא פעם שתמים מי שחושב שהוא תמים שמעיה בחר לעסוק בדברים היפים המוצעים לנו בחיים, וכדברי אונסקו מה שנותר לנו לעשות הוא להתבונן על העולם מן הצד בהומור, וזה מה ששמעיה עשה. יהי זכרו ברוך.