ברלין זה לא ה"מילקי" - זה חופש

במסגרת ההסכמים בין מעצמות המערב לבין ברה"מ, בתום מלחמת העולם השנייה, חולקה גרמניה לשני שטחי כיבוש. המזרח היה תחת השלטון הסובייטי קומוניסטי והמערב תחת שלטון בעלות הברית המערביות - ארה"ב, בריטניה וצרפת. העיר ברלין חולקה והשלטון הקומוניסטי המזרח גרמני, שהקימו הסובייטים, קבע בה את הבירה, בשעה שברלין המערבית הייתה בשליטת בעלות הברית המערביות.

השליטים הסובייטים עשו הכול כדי לבודד את ברלין, תוך הנחה שהיא תיפול לידם כפרי בשל. אולם אז החליטו מעצמות המערב לשבור את ההסגר בכך שהפעילו את הרכבת האווירית המפורסמת שבמסגרתה הופעלו עשרות טיסות ביום ובלילה מכול המקומות בעולם המערבי ומגרמניה לשדה התעופה טמפלהוף בברלין. ממשלת מערב גרמניה שקבעה את בירתה של המדינה בעיר בון, בחבל הריין, עשתה הכול לא רק כדי למשוך את תושבי גרמניה המערבית לברלין, אלא גם אזרחים זרים. לסטודנטים ולאנשי מקצוע חופשיים ניתנו הטבות מיוחדות לא רק של מלגות לימודים אלא גם מגורים ולעתים גם שכר. בכך בוטל הכורח של תושבי גרמניה לקבל אישורים מיוחדים כדי להגיע לברלין ברכבות או באמצעי תעבורה אחרים, ומשם במעבר "צ'ק פוינט צ'רלי" לעבור לברלין המערבית.

השיא להכרה זאת היה ב-26 ביוני 1963 בעת הביקור המפורסם של הנשיא קנדי בברלין בנאום בארמון שננברג של העירייה. וככה סיים את נאומו: "החופש לא ניתן לחלוקה, וכאשר איש אחד משועבד, כולם אינם חופשיים. וכאשר כולם חופשיים אז אנו יכולים לצפות לאותו יום כאשר העיר תחובר לה יחד וארץ זאת והיבשת הגדולה הזאת של אירופה יהפכו למקום של שלום ותקווה בעולם. כאשר יום מיוחל זה יבוא, כפי שאני מאמין שיבוא, תושבי ברלין יוכלו להתגאות בכך שהם היו בחזית אותו מאבק כמעט שני עשורים. כל האנשים החופשיים, בכול מקום שהם חיים, הם אזרחי ברלין. ולכן כאדם חופשי אני גאה בביטוי: ich bin ein berliner "אני ברלינאי".

זוג ישראלי צעיר, דרור ודני זָק, היו לא מכבר בברלין. דרור לתקופה של 4 חדשים במסגרת חילופי סטודנטים בין מכללת שנקר לבין מכללה לעיצוב אופנה בברלין, ודני שהוא שף באחת מחברות האירוח, יצא לתקופה של כמה שבועות בתקווה שהוא יעשיר את הידע הקולינארי בעיר קוסמופוליטית זאת.

כמו בכול מקום, מי שאינו תייר ושוהה בברלין לתקופה ממשוכת חייב להירשם בלשת האוכלוסין של העירייה. מספרת דרור: "הגענו לפקידת המודיעין, חברתי משנקר ואני, וביקשנו בשפה האנגלית, לקבל מידע לאן עלינו לפנות במשרד הזה כדי להירשם. הפקידה נענעה ראשה בשלילה, כמי שלא מבינה. עברנו לאנגלית איטית, מעין "עברית קלה" בשעתה, והיא ממשיכה להניע את הראש מצד לצד.

פה ושם היא משמיעה איזה ביטוי בגרמנית לעבר הפקיד שישב לידה. הסתכלנו, חברתי ואני, אחת על השנייה, לנוכח ההתנהגות החריגה של מישהי שאמורה לתת מידע לבאים לבניין הזה. לאחר זמן מה היא פתחה את פיה ובאנגלית אוקספורדית שאלה: why didn't you ask me if i speak English - מדוע לא שאלתם אותי אם אני דוברת אנגלית. משמע כאן זאת גרמניה. מכאן ואילך קבלנו את כול העזרה בצורה האדיבה ביותר".

זה פן אחד של הגרמנים. המבקר לא צריך לקבל כדבר מובן מאליו שכולם בעולם דוברי אנגלית. כמובן שיש גם פן אחר. "הבוקיות" הגרמנית. את רואה שתי צעירות נבוכות שמבקשות מידע, ואת רוצה לחנך אותם. אני משער שכאן בארץ אם פקידה יודעת אנגלית היא משיבה מייד. אבל מאידך עדיין קיים ביבשת אירופה ניסיון לשמר את הייחודיות מול האמריקניזציה. האמריקנים באמת חושבים שכולם מדברים אנגלית, או צריכים לדבר אנגלית. אפילו האנגלים האירופאים - לא חושבים ככה. הגרמנים והצרפתים - ודאי שלא.

והיה עוד מקרה שמלמד על משנה סדורה של הליכים. דני כאמור הוא שף בארץ והוא הצטרף לרעייתו לפרק זמן מסוים כדי ללמוד על המטבח במסעדה משובחת, בהתנדבות וללא כול שכר. הבעלים של המסעדה קיבל את דני בסבר פנים יפות, אך לפני שהוא יהיה מוכן להיענות לבקשה, על דני למלא אחר מספר הנחיות. יש ללכת למשרד לעובדים זרים כדי לקבל אישור עבודה. עם קבלת האישור עליו לשוב לבעלי המסעדה לשם חתימת חוזה, אם המסעדה מוכנה להעסיק אותו, עליו לשוב עם החוזה החתום למשרד להעסקת עובדים זרים ולקבל מהם את האישור הסופי. אולם גם כאשר ברשותו כל הניירת הזאת, העדיפות לעבודה, אם המשרה פנויה, היא לגרמנים ואחר-כך לאזרחי מדינות הגוש האירופי. אין זה משנה כלל אם דני יקבל שכר או לא. זה הכלל ורוב הגרמנים יכבדו אותו.

אולם עם כל המגבלות הביורוקרטיות הרשמיות, בכל מקום שהם פנו, ברחוב, בעסקים באתרים, ברגע שהאנשים ראו שני אנשים צעירים עם מפה או בלעדיה מחפשים, מיד מישהו ניגש ושאל אם אפשר לעזור. "אחד הדברים שהרשימו אותי היה כבוד לזולת", אומרת דרור. "מכבדים אותך כאדם, לפני שאתה מתוודע מי אתה ומאיפה אתה. זאת הרגשה טובה" ודני מוסיף עוד אלמנט והוא הסובלנות הבלתי רגילה לכל דבר או אדם חריג. "צפינו ביחד, גרמני ואני במשחק כדורגל בין נבחרות ברזיל וגרמניה. אני רציתי שהנבחרת הברזילאית תנצח. כנראה הראיתי מדי פעם חוסר נחת כאשר הגרמנים שלטו במגרש. ואז שואל אותי הצעיר הגרמני: "מדוע העוינות הזאת. זה הרי בסך הכול זה משחק ספורטיבי."

לדעת שניהם ההתנהגות הזאת של תושבי ברלין, ובראש וראשונה הצעירים שבהם, לתת לך הרגשה שאינך זר, שהם אתך - ללא ספק נובעת לא רק מהיות ברלין עיר קוסמופוליטית. צריך להביא בחשבון שדור שלם של סביהם חיי במדינה קומוניסטית טוטאליטרית במזרח גרמניה, שבה נרדפו מי שאינם קומוניסטים, נכלאו ואף הוצאו להורג. מלבד זאת אופיה של העיר הזאת הוא אופי של פתיחות והחיים גם זולים יותר מאשר בשאר מדינות אירופה. זה ללא ספק מהווה נקודת משיכה לא רק לישראלים, אלא גם לצעירים מרחבי אירופה וממוקמות אחרים בעולם. אבל לדעתם לא גורם היוקר מושך צעירים אלא היבטים אחרים של החיים והאנשים בה.

אפשר לומר שחזונו של ג'ון קנדי התקיים. ברלין היא עיר חופשית ואלה שחיים בה חופשיים. זה סודה הגלוי של ברלין ותושביה. זה מקור המשיכה אליה של אנשים רבים בעולם, וישראלים בכלל זה. וזה משמעותו של המסר של ג'ון קנדי שאמנם התייחס לברלין ולגרמניה אבל הוא שייך לעולם כולו. שום עם לא יכול להיקרא עם חופשי אם בקרבו ישנם אנשים שאינם חופשיים.

אשר ליחסים כלפי ישראלים, דרור ודני לא נתקלו ביחס עוין כלפי ישראל. ליהפך: "במקרה אחד מספרת דרור: מורה שבכיתתה למדתי כאשר ראתה בטלוויזיה את המנהרות שחפר החמאס כדי להגיע דרכם לישובים ישראלים התחלחלה ממש." לחפור תעלה מעבר לגבול כדי להגיע לבית ולפגוע בך, זה דבר מחריד" - אמרה.

לאחר ששמעתי את הרשמים של הזוג זק משהותם בברלין, היא של ארבעה חדשים והוא של כמה שבועות, הסקתי עוד מסקנה, שנוגעת דווקא לשואה. הצעירים הברלינאים מודעים היטב למעשים של אבות אבותיהם, לא רק במזרח גרמניה אלא ברייך הנאצי. הם לא מסתפקים בתשובה של אבות אבותיהם: "לא ידענו", אלא קובעים: "כי לא רציתם לדעת". זאת שמעתי גם כאשר ביקרתי בשעתו בברלין מאדם צעיר בשם רודי גראוס, שמוכר לי מביקוריו בארץ. הם, הנכדים של דור הרוצחים, כנראה למדו את לקחי השואה. ודאי שיש אחרים, אבל גם אם לא מדובר בכולם, לפחות זאת השקפה של חלקם הגדול. קשה לומר זאת בבטחה עלינו, במדינה היהודית אשר השואה היא חלק בלתי נפרד מהמורשת שלה. מדי פעם בפעם אנו מקבלים תזכורת על שנאה, אלימות, דריסת כבוד האדם שמבעבעות בקרבנו.

חומר למחשבה בהקשר של ברלין.