המאורעות המתחוללים בעולם כעת קוראים לנו לשוב אל ההתחדשות האמיתית, התורתית. העולם כבר קרוב מאוד לתכליתו וכולם כבר מבינים ששינויים קוסמטיים לא יעזרו. בעצם, לא כולם, רובם. עדיין יש כאלה שמייחלים להגיע להסכמים שיפתרו את הבעיות.

השמחה של חג הסוכות ושמחת תורה אמורה להשפיע עלינו שנהיה שמחים לאורך השנה כולה. כמובן, כדי שזה מה שיקרה היינו צריכים לשמוח באמת בחגים אלו שזה עתה נסתיימו. ומכיוון שלא בטוח שזה באמת קרה, השאלה היא אם ניתן עוד לתקן, אם אפשר להגיע לאותה שמחה גם אם לא באמת שמחנו בחגים.

כדי להשיב על כך צריכים קודם לנסות להבין באיזו שמחה מדובר, שכן הרבה פעמים קורה שאנחנו שמחים כי קרה משהו ששימח אותנו, אבל בדרך כלל זה לא נמשך הרבה זמן, השמחה חולפת וטרדות ההווה משתלטות שוב על התודעה. זה קורה מפני שגורם השמחה כבר אינו משמח, התרגלנו אליו, עכשיו צריכים משהו חדש שיעורר אצלנו שמחה. כלומר, שמחה מתעוררת בליבנו בתגובה למשהו חדש וטבעה של השיגרה הוא שהיא מעלימה את חוויית שמחה.

כחדשים או חדשים?

המסקנה מהאמור היא שכדי לחיות בשמחה צריכים להתחדש כל הזמן וזה מה שמציעה לנו, דורשת מאתנו התורה, להתחדש. חז"ל לומדים זאת מהמילה "היום" הנלווית למצוות רבות ואומרים לנו כי הוראתה של המילה הזאת היא ש"בכל יום יהיו הוראות התורה בעניינו כחדשים". והגירסא ברש"י היא "חדשים" ולא "כחדשים". כ"ק אדמו"ר מליבאוויץ' מדגיש עובדה זו ואומר כי הפירוש הוא שחוויית ההתחדשות שלנו צריכה להיות פנימית, חדשים ממש, ולא כחדשים בכ' הדמיון. והוראה זו תקפה בכל מצוות התורה, לא רק בחגים שזה עתה סיימנו לחגוג. שבכל מצווה שנעשה, ויש רבות כאלה בכל יום, נתייחס אליה כאילו זו הפעם הראשונה שעושים אותה. זה מזכיר לי סיפור אודות אירוע שקרה לפני יותר ממאה שנה; כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויץ' "הואשם" פעם שקרא את ההפטרה כנער בר מצווה.

להישאר צעירים

הוא היה אורח באותה עיירה, המקומיים לא הכירו אותו אבל התרשמו מהופעתו וכיבדו אותו בקריאת המפטיר. לאחר שסיים, העיר אחד המתפללים את ההערה הנ"ל וכ"ק אדמו"ר הפטיר ש"בר מצווה זו מדרגה גבוהה". ואכן, ההוראה הנ"ל, שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, לכאורה אינה צריכה להיאמר לנער בר מצווה, כי בשבילו כל מצווה היא חידוש גמור, חדשים ממש ולא רק כחדשים.

כנראה, בקריאת ההפטרה נשמע הרבי הרש"ב כאילו הוא קורא דבר חדש ולכן באה ההערה הביקורתית הנ"ל. אבל האמת היא שזה מה שנדרש מאתנו, להתייחס לכל מצווה כמו שמתייחס נער בר מצווה, כאל חידוש גמור. ולכאורה, איך אפשר לדרוש מיהודי להרגיש התחדשות, כמו בר מצווה, בגיל חמישים שישים ועד מאה ועשרים שנה? הרי אצלו הכל כבר ישן ואמרנו כבר שהשיגרה מעלימה את השמחה.

התחדשות הבריאה

התשובה לכך בכללות מצויה בפרשת השבוע: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. את הפרשה הזאת קוראים תמיד בסוף חודש החגים ובכך מתחילים למעשה את המחזור החדש של קריאת התורה.

יוצא שראש השנה שחל ביום הראשון של חודש תשרי, לא הוא מתחיל את השנה שלנו, אלא דוקא השבת האחרונה בחודש, כשקוראים את פרשת בראשית. מסתבר שראש השנה עד שמחת תורה עם כל מה שביניהם, מהווים רק הכנה להתחלה האמיתית, לשבת בראשית. ובשבת הזאת אנחנו אמורים להתבונן בתוכן של הפרשה כדי להפנים את העובדה ש-בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ והוא ממשיך לברוא את העולם בכל רגע מחדש. כמו שאנחנו אומרים כל יום בתפילת שחרית, שהבורא יתברך הוא "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" מה שאומר שעצם ההוויה של כל הבריאה אינו מובן מאליו, אלא שהבריאה ממשיכה להתקיים אך ורק מכוחו יתברך.

להיוולד מחדש

אגב, זהו הפירוש הפנימי למאמר חכמינו ז"ל: איזהו חכם – הרואה את הנולד. כמבואר בתניא (פרק מג): "ו'איזהו חכם הרואה את הנולד' פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך; כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם" ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו וּכלֹא ממש חשיבי (אין להם מציאות עצמית) ואין ואפס ממש". ושם הוא מוסיף משפט מאוד משמעותי: "ואל יוציא אדם עצמו מהכלל; ש(כן) גם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה'".

במלים אחרות, הבריאה כולה, כולל אותנו כמובן, מתהווה מחדש בכל רגע, ממילא הכל חדש ויש על מה לשמוח. זו ההתבוננות שמציעה לנו פרשת השבוע וממנה אפשר וצריך להשליך על כל תחום בחיינו. כי מי שזוכה להגיע למודעות הזאת, יכול לחיות בשלווה ובשמחה אמיתית בלי לחשוש משום דבר בעולם.

התחדשות זה לא טכנולוגיה חדשה

כשמדברים על התחדשות, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב על שינויים במעטפת החיצונית, על איזה צבע חדש שמעניק אשליה של חידוש. וכידוע, אנחנו אלופי העולם בטיפוח אשליות כאלה; מסתבר שהעובדה שאנחנו הכי חדשניים בעולם, אלופי ההמצאות, נובעת מהעובדה שהתורה מציבה בפנינו את ההתחדשות כיעד.

זה לא במודע כמובן, אבל זה הוטמע כנראה בד.נ.א. שלנו. הבעיה היא שכדי להגיע להתחדשות אמיתית, פנימית, צריכים להתייגע לא מעט. ומה שיותר בעייתי זה שכדי לזכות להתחדשות כזאת צריכים להתבטל בפני מי שמהווה אותנו בכל רגע מחדש. להיות מודע לכך "שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה'" כלשונו של בעל התניא. והרי תנועה כזאת של ביטול היא היפך הטבע האנושי; הרבה יותר קל ופשוט להשתמש בכוח החידוש שהעניק לנו הבורא יתברך להמצאת חידושים חיצוניים, קוסמטיים בלע"ז.

לא קוסמטיקה

כאמור, בתחום הזה אנחנו אלופי העולם; כמו למשל ברעיון המופרך מיניה וביה שצריכים להתאמץ לעשות שלום עם שונאינו. הרי ידוע שאחד הסיפורים הראשונים בעולם הוא הסיפור מפרשת השבוע שלנו, (פרק ד) של רצח הבל בידי קין אחיו. התורה רומזת לכך שהבל ניסה לפייס את קין, להסיר קנאתו ממנו; קין העמיד פנים שכבר אינו כועס והבל האמין שהסכסוך נגמר, שהוא יכול להיות רגוע כי הסכימו על שלום ביניהם. אבל קין ניצל את תמימותו של הבל כדי לרצוח אותו.

מהבחינה הזאת הרי לא השתנה דבר מאז ועד בכלל, פייסנות עדיין נתפסת כחולשה והפייסן צפוי להיות מותקף על-ידי מי שאותו ניסה לפייס. אבל אצלנו מתעקשים שלא להבין את זה. טוענים שהעולם השתנה, כעת זה עולם חדש (אחרי שהחריבו לדעתם את הישן) וכולם כבר מבינים מה טוב ומה רע.

תכלית ההתחדשות

אכן, מבחינה חיצונית העולם השתנה מאוד מאז והוא ממשיך להשתנות בקצב הולך וגובר. אלא שכדי לעמוד באמת על השינויים צריכים לדעת ששום דבר לא קורה מעצמו וגם לא כתוצאה של יוזמה אנושית אקראית או מכוונת. צריכים לדעת שכל השינויים שמתחוללים בעולם, מכוונים מלמעלה, מהבורא יתברך, כדי להביא את העולם לתכליתו.

והתכלית רמוזה במלה הראשונה של התורה, "בראשית". כי מבחינה לשונית, לכאורה נכון היה יותר לכתוב "בראשונה" או "בתחילה" ברא וגו', מדוע נכתב דוקא בראשית? ב ראשית, שני עניינים שנקראו "ראשית"; אומרים לנו חז"ל ומובא ברש"י כי העולם נברא "בשביל התורה שנקראת ראשית (משלי ח): [כב] ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. ובשביל ישראל שנקראו ראשית (ירמיהו ב): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'.

לא להתכחש לירושה

בכל מקרה יהודי קשור לתורה, זהו פשט הפסוק שקראנו בשמחת תורה (דברים לג) [ד] תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. התורה ניתנה לנו כירושה והרי ירושה אין לה הפסק. יורש הוא יורש גם אם אינו מודע לכך. מכוחה של התורה יש ליהודים את כוח ההתחדשות ורק הדרך בה ינצלו כוח זה נתונה לבחירתם החופשית. עלולים לבחור בהתחדשות חיצונית, כלומר לנהל את העולם הפוך מהכוונה העליונה, ובחירה כזאת משבשת את סדרי העולם. זה מה שקורה בעשרות השנים האחרונות והשיבושים מתגברים והולכים.

המאורעות המתחוללים בעולם כעת קוראים לנו לשוב אל ההתחדשות האמיתית, התורתית. העולם כבר קרוב מאוד לתכליתו וכולם כבר מבינים ששינויים קוסמטיים לא יעזרו. בעצם, לא כולם, רובם. עדיין יש כאלה שמייחלים להגיע להסכמים שיפתרו את הבעיות.
מתמרקים לקראת הגאולה

אבל שום הסכמים לא יעזרו. וגם הדרכים שבהן מנסים להשיב את הסדר על-כנו אינן עשויות להועיל. כי מה שקורה עכשיו זה שהקב"ה מוביל את העולם לקראת סדר חדש, סדר של זמן הגאולה. ומה שאנחנו רואים כעת, התהו ובהו שמתגבר בעולם, זה חלק מתהליך של ניקוי העולם לקראת הגאולה. המשל במקורותינו הוא למלך שצפוי להגיע לארמון שזמן רב עמד בשיממונו.

לקראת הביקור מנקים את הארמון; קודם מסלקים את הפסולת הגסה ולאט-לאט מתקדמים עד לציחצוח מלא של הארמון עם כל אביזריו. זה מה שקורה בעולם לקראת ההתגלות הגדולה, הרוע והשחיתות נחשפים פתאום ומתגלים. כי כל עוד היו סמויים, לא ניתן היה להתנקות מהם. התגלות הרוע והשחיתות לצורך ביעורם מתרחשת בו-זמנית אצלנו ובעולם כולו. אנחנו יכולים לזרז את התהליך אם נפעל לניקוי מהיר אצלנו בבית.