ראשון בחינוך

כמה השתתפו?

לאחרונה פורסמו שיעורי הזכאות לבגרות בערי ישראל. היישוב כוכב יאיר כיכב בראש הרשימה, ולעומתו יישובים חרדים, דוגמת בני ברק וביתר עילית, מוקמו בתחתיתה.

נדמה לי שמהסקרים הללו נעדר מרכיב חשוב, והוא שיעור התלמידים הניגשים לבחינות הבגרות. כך למשל תלמידי ישיבה חרדים רובם אינם נבחנים בהן, אך לפי סקרים אחרים הם מצטיינים במבחנים הכלליים ובמכללות. לכן האחוז הנמוך בבגרות משקף את השתתפותם הנמוכה, אך לא את הישגיהם. מן הראוי אפוא לתקן את הסקרים, ולהבא להוסיף את הפרמטר הנזכר, על-מנת לשקף תמונת מצב ריאלית ונכונה בנושא של כל מגזרי האוכלוסייה.

הראשונה במחלה

מעֵבר לפן העממי שנחמה ריבלין תוסיף לבית הנשיא, כפי שמשתקף בראיון עיתונאי עימה, אין ספק כי בתוקף היותה הגברת הראשונה החולה במחלת הפיברוזיס, ומדברת עליה בגלוי ובהומור, היא תשמש מודל ציבורי לחולים אחרים בכלל, ובמחלה זו בפרט, כיצד לא להתבייש במחלה, ובמחולל החמצן הצמוד, ולהתייחס אליהם בקלילות, בחיוך ובמבט משועשע, ובכך להקל על חיי החולים, מבלי לשקוע בדיכאון ובחוסר תפקוד. נהפוך הוא. נחמה היא ההוכחה שאפשר להיות שמחים ופעילים גם עם המכשיר המנשים, ואף להגיע רחוק לצד כס הנשיאוּת. כל הכבוד!

מיהו קוריאני

אחרי שהתנ"ך כבש את העולם, נעים לקרוא שהיהדות היא אור לגויים הקוריאנים, וכי התלמוד, המככב על מדף ספריהם, משמש מודל להם. למרבה הפרדוקס, כפי שמציין שגריר קוריאה, הקוריאנים יודעים יותר על היהדות מאשר הישראלים, שאימצו את התרבות המערבית.

דומה שזוהי תעודת עניות לישראל, כי בעוד הקוריאנים מאמצים את המודל היהודי בחינוך בכל הקשור לחיי משפחה וחברה, והם בעלי תודעה יהודית מפותחת, למרבה הצער הבוּרוּת בנושא בקרב הישראלים חוגגת, ורבים מהם מתנערים מערכי היהדות. בני נוער שנשאלו לפשר המושגים 'מעריב' ו'מוסף', השיבו שמדובר בעיתונים, במקום בתפילות. גם היהודי המבוגר לא איכזב את הממצאים העגומים בסקרים, וכשהוכרז שמו בעלייה לתורה, והוא נתבקש לציין, על-פי מיטב המסורת, בן מי הוא, השיב, לפרץ צחוקו המתגלגל של הקהל, שהוא בן 75...ואומנם, אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

הלוואי וגם ההכרה בחשיבות לימודי הגמרא, ותרומתם לתרבות ולפיתוח החשיבה האנליטית, היו מוטבעים בקרב הישראלים כמו בקוריאה. ובא לציון גואל.

הכלב ואדונו

בן וכלבתו קימבה בחייהם ובפציעתם במבצע 'צוק איתן' לא נפרדו. אכן, הנאמנות ההדדית ביניהם מעוררת התפעלות. כשנפצעו דומה שבן דאג לקימבה לפני שדאג לעצמו. וכידוע, זהו גם היחס של הכלב לאדונו, מסירות ונאמנות ללא סייג, עד שהוא נכון להקריב את חייו למען אדונו, ומעדיף את חיי אדונו על פני חייו הוא.

כך מסופר בגמרא, על יינן, שפעם אחת משרתו הטיל רעל לאחת החביות. כשביקש בעל הבית לשתות מהיין המורעל, מיד קפץ כלבו לתוך החבית, הורעל מיינה ומת, ובכך הציל את חיי אדונו. הלוואי שנזכה לנאמנות מופלאה כזאת בין בני אדם.

הליצן העצוב

אמריקה שואלת מה גרם להתאבדותו של גדול הקומיקאים בעולם - האם זה הכישלון הקופתי (תרתי משמע), הסם והאלכוהוליזם, מחלת הגוף והנפש? דומה שהתשובה היא הכל נכון. אך מעל הכל יש גורם מרכזי, שלא הוזכר, המאפיין סלבריטאים רבים, והוא ההתמכרות להצלחה מחד-גיסא, והעדר משמעות לחיים - הנותן טעם להם - מאידך-גיסא (זוכרים את ספרו של הפסיכולוג ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות"?).


לכן רובין, כרבים מעמיתיו בבראנז'ה, לא הצליח להתמודד עם קשיי החיים. לא האינטליגנציה הגבוהה עמדה לו בשעותיו הקשות, ולא ההומור, שהיה כלי עבודה, אך לא סייע לו להסתכל על החיים במבט משועשע ולקחת אותם בקלות, ובמקומם נזקק להתמכרויות הכבדות.

דומה שרובין היה אותו ליצן עצוב, אשר כמו בבדיחה הידועה פנה לפסיכיאטר שיחלץ אותו מדיכאונו העמוק, וזה היפנה אותו לליצן המצחיק שבפינת הרחוב, מבלי לדעת שזה הוא. אי-אפשר גם לקחת ממנו את דאגתו לזולת, שבאה לידי ביטוי בהעסקת הומלסים בהפקת הופעותיו, שהיה סעיף בלתי נפרד מחוזה העבודה. ראוי שאומנים אחרים ילמדו ממנו. ובא לעניי ציון והעולם גואל.