משרד האוצר מפיץ בימים אלו תזכירי חוק רבים, שכולם חלק מחקיקת תקציב המדינה לשנת 2015. אחד מהם מדגים במיקרו שתי בעיות מקרו משמעותיות של החקיקה והכלכלה בישראל: דחיות אין-קץ ומחשבה קצרת מועד.

מדובר על תזכיר כלאיים המציע שני מהלכים. האחד: דחייה של החוק הקובע את המועדים בהם המדינה תעביר כספים לרשויות המקומיות. החוק הזה נחקק במקור בשנת 1995, נדחה שוב ושוב, וכעת האוצר רוצה לחסוך לעצמו עבודה ומציע דחייה עד שנת 2020 – קרי: 25 שנה לאחר החקיקה. 25 שנה יש חוק בישראל, והממשלה דוחה ודוחה ודוחה ודוחה את יישומו. מה זה משדר? שהחוק לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו.

המהלך השני הוא הגדלת תמלוגי רשות שדות התעופה למדינה ל-12.5% מכלל הכנסותיה שאינן מאגרות. בהחלט מוצדק, לנוכח העובדה שרש"ת ממשיכה לשלם 10 מיליון שקל בשנה – הסכום שנקבע בשנת 1988, למרות שהכנסותיה ממסחר הוכפלו מאז חנוכת טרמינל 3 בנתב"ג. ההמשך הוא הבעייתי: האוצר רוצה שרש"ת תשלם כבר בשנה הבאה את התמלוגים לשנים 2017-2015. המשמעות: בשנה הבאה יהיה יותר כסף; בעוד שנתיים ושלוש יהיה פחות, אבל מי חושב לטווח הזה.

עוד ממעשי תקציב המדינה. תזכיר חוק נוסף של משרד האוצר מדבר על הקפאת מספר עובדי המדינה בשנים 2018-2015: לא יותר מ-41,697 בכל נקודת זמן. טוב מאוד, עד שמגיעים לאותיות הקטנות.

ראשית, מדובר רק על עובדים שאינם עוסקים במתן שירות לציבור, כך שאין שום מגבלה על הגדלת מספרם של האחרים. שנית, ההקפאה הזאת לא תחול על המשטרה, שירות בתי הסוהר, מערכת הבריאות, הרשות לכבאות והצלה, עובדי הוראה, הרשות להגנת עדים ועובדים סוציאליים במשרד הרווחה. שלישית, מערכת הביטחון איננה בעסק משום שחיילי צה"ל אינם נחשבים לעובדי מדינה.

הנקודה הרביעית מדגימה איפה אנחנו ואיפה העולם. בדברי ההסבר להצעה אומר משרד האוצר: "הצעה זו עולה בקנה אחד עם המגמות במדינות ה-OECD, אשר מרביתן עוסקות בצמצום מצבת כוח האדם הממשלתית. כך בשנת 2010, למעלה מ-75% מהמדינות החברות בארגון דיווחו שהן עוסקות ברפורמות שונות שתכליתן צמצום כוח האדם במגזר הציבורי, ומגמות אלה נמשכות גם נכון לימים אלה". רק הבדל אחד קטן: שם מצמצמים את המספר ואצלנו מקפיאים אותו.

ההתנהלות הבעייתית של המדינה בנוגע לטענותיו של הרב יאשיהו פינטו נגד תת-ניצב אפרים ברכה, קיבלה הדגמה מצוינת בטיעוניה של עו"ד חני אופק בבג"ץ השבוע (20.10.14). היא אמרה – מה שגם כתבה – שבדיקת המשטרה הפריכה את טענתו של פינטו, לפיה קיבל מחוקרי ה-FBI רשות להעביר כספים לברכה.

בא-כוחו של פינטו, עו"ד אייל רוזובסקי, הגיב מיד: זה לא מה שפינטו אמר. מה שהוא אמר היה, שכבר במאי 2012 – שלושה חודשים לפני הצעת השוחד המפורסמת שלו לברכה – הוא אמר לחוקרים האמריקנים שהוא משלם לברכה כספים מזה שנים. ואת זה, מה לעשות, החוקרים דווקא אישרו.

הפרקליטות נתפסה על חם בניסיון להטעות את בית המשפט העליון ולמכור לו לוקשים. למרבה הצער, השופטת מרים נאור העדיפה לעסוק בצד הפרוצדוראלי ואמרה לרוזובסקי, שלא יעלה טענות שאינן נוגעות לעתירות ושאינן מגובות בתצהיר. אולי כדאי שהילה גרסטל תיכנס כאן לתמונה; זה מקום מצוין להפגין בו את נוכחותו של גוף הביקורת על הפרקליטות.

"באופן בלתי סביר ובחוסר תום לב בעליל נקטו הנתבעים בפעולות הזויות... בעזות מצח שאין כדוגמתה... בחוסר תום לב מובהק, בזדון ולמצער ברשלנות רבתי... להפעיל מנגנון סחיטה ולחץ... מסב לתובעים נזקים כבדים ביותר... השימוש לרעה באורח קיצוני ביותר... באופן שיטתי ומגמתי... הביאו את חלקם למצב כלכלי בעייתי ביותר... התנהלות קיצונית בחוסר תום לב... הגדילו וטענו באופן הזוי לחלוטין... יהיה בהתאם לגחמותיהם הבלתי מוצדקות של הנתבעים... אין לך דוגמה מאלפת מזו... בעזות מצח קיצונית בכל קנה מידה... מסבים לתובעים נזקים אדירים... חרגה מכל סטנדרט סביר בכל קנה מידה... הזויה ככל שתהיה... בחוסר תום לב שאין גדול הימנו... התנהלות קיצונית בחוסר תום לב... היש לך חוסר תום לב גדול מזה?".

זהו רק חלק קטן מאוסף הביטויים שנכלל בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לפי הלשון הייתם חושבים, שמדובר במחלוקת על הקמתה של עיר חדשה, או שמא במאבק על פרויקט ביטחוני ענק, ואולי במלחמה על השליטה במאגרי הגז הטבעי. אבל לא – זוהי תביעה בסכסוך נדל"ן בין שכנים שהיקפה 3 מיליון שקל.

אז למה הלשון הגוזמאית והמשתלחת הזו? כי ככה כותבים עורכי דין בישראל של 2014. יצא לי להעיר על כך לפני זמן מה, והנה דוגמה מייצגת ממש מן השטח. אם עורכי הדין כותבים כך משום שזה מה שרוצים הלקוחות – אז שירגיעו אותם, ויסבירו להם שלשון כזו מרחיקה את האפשרות שהסכסוך יסתיים בקרוב, כי היא רק תביא לכך שהצד השני יענה בגוזמאות ובהתלהמות משלו. ואם זו יוזמה של עורכי הדין – אז שיקחו ואליום, ישאפו קצת אוויר צח ויכתבו בלשון שאיכשהו, רק איכשהו, תכבד את מקצועם ואת בית המשפט.

דוגמה אקטואלית לשכרון הכוח, שלא לומר עזות המצח, של בכירי הפרקליטות. יהודה וינשטיין קרא השבוע (באמצעות משנהו, עו"ד ארז קמיניץ) לחברי האסיפה הבוחרת של רבני העיר ירושלים, לשקול היטב את מועמדותו של הרב שמואל אליהו, בשל התבטאויות שלו בעבר בנושא יחסי יהודים-ערבים. וינשטיין/קמיניץ הפנו קריאה דומה אשתקד, כאשר הרב אליהו היה מועמד לרב הראשי לישראל.

מה זה עניינם? האסיפה הבוחרת היא גוף שהתמנה על-פי חוק ופועל על-פי חוק, תוך מתן ייצוג לשכבות נרחבות באוכלוסייה ולגורמים פוליטיים. ליועץ המשפטי לממשלה אין שום מעמד בכל ההליך הזה. לכל היותר, הוא עשוי להידרש לשאלות מינהליות בנוגע למינוי חברי האסיפה הבוחרת ופעילותה, ואולי להגן בערכאות על החלטותיה בדיעבד. לא פחות – אבל לבטח לא יותר. אין לו שום זכות להתבטא בנוגע למועמד זה או אחר, אין לו שום זכות להודיע מראש על איזו בחירה יוכל להגן ועל איזו לא.

היועץ המשפטי הוא פקיד, בכיר ככל שיהיה, שאין לו כל יד ורגל בהליכים פוליטיים-ציבוריים. כאשר גוף פוליטי-ציבורי מקיים בחירה דמוקרטית, הפקידים זזים הצידה ולא פותחים את הפה. לא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לא הרמטכ"ל, לא נגיד בנק ישראל וגם לא היועץ המשפטי לממשלה. אך כאשר הדרג הפוליטי מתבטל כעפרא דארעא ואינו מעז להזיז כסא ממקום למקום בלי אישור משפטי, אין פלא שהמשפטנים נדחפים ברגל גסה למחוזות פוליטיים.

הנה דוגמה הממחישה מדוע אין לכדורגל שלנו סיכוי להתקרב אי-פעם לרמה האירופית. ולא, זה לא קשור למזג האוויר או לפוליטיקה או למספר הכשרונות. זה קשור קודם כל ולפני הכל ואחרי הכל לניהול החובבני המתעלל בקהל.

שבעת משחקי המחזור השביעי בליגת-העל שלנו יתפרסו על פני שלושה ימים בשבע שעות משחקי שונות. מתי יתקיימו משחקי המחזור השמיני והלאה – את זה עדיין אי-אפשר לדעת, לא מבחינת תאריכים ובוודאי שלא מבחינת שעות. ואנחנו מדברים על מחזור שיתקיים בעוד שבועיים.

לעומת זאת, 11 משחקי המחזור האחרון בפרמייר ליג האנגלית יתקיימו כולם ב-24.5.15 בשעה 15:00. וזה לא רק במחזור האחרון, בו תמיד מקפידים על שעת משחק אחידה. למעט מקרים יוצאי דופן, כל המשחקים מתקיימים באותו מועד. והכי חשוב: כולם יודעים עוד לפני תחילת העונה איזה משחק יתקיים באיזה יום, באיזו שעה ובאיזה אצטדיון. אז למה אצלנו זה אחרת? כי אנחנו בישראל.