כל מי שמאמין, באמונה שלמה, כי הליך בחירת הרבנים הראשיים של ירושלים לא נעשה אלא כדי להאדיר את מעמדה של תורת ישראל - יכול להיכנס לאגודת "אשרי המאמין"; וכל מי שחושב שבחירת מנהיגי מערך הרבנות בעיר הקודש באה לעולם רק כדי לתקן עוול היסטורי כיוון שמזה יותר מעשר שנים לא כיהנו רבנים ראשיים בעיר - חי בעולם החלומות.
וכל מי שמעריך שעכשיו, אחרי הבחירה, תהפוך ירושלים לעיר של מאמינים, שומרי שבת - משלה את עצמו. וכל מי שחושב, באמת ובתמים, שהנבחרים הנכבדים האלה - הרב הספרדי שלמה משה עמאר והרב האשכנזי
אריה שטרן, המקפידים על קיום מצוות "קלה כחמורה", גברו על יריביהם רק בגלל שהם שוחים בים התורה בבקיאות מדהימה ויכולים להיות מורי הדור - טועה ואולי גם מטעה.
האמת זקוקה להבהרה. כל הבחירה הזו הייתה אך ורק מעשה ידיהם של פוליטיקאים מתוחכמים שהחליטו מי יקום ובעיקר מי ייפול, כאשר קנה המידה הראשון במעלה להתאמה לתפקיד הוא ההשתייכות המפלגתית.
אחרי הברכות ותרועת הניצחון של מובילי ההתמודדות, השר
נפתלי בנט יו"ר הבית היהודי, בסיועו הטוב והמיטיב של ראש העיר
ניר ברקת - הגיעה עת חשבון, ואולי גם חשבון הנפש.
נתחיל בקטנות. שתי מכוניות מהודרות וכמובן מכובדות מראה. מחיר רכישה - כחצי מיליון ש"ח. שתי משכורות הולמות לכבוד הרבנים - לפחות 100 אלף ש"ח בחודש שהם 1.2 מיליון ש"ח בשנה. פלוס עלות התנאים הסוציאליים בשיעור המתקרב ל-40% - עוד כ-480 אלף ש"ח בשנה. שתי משכורת לשני ראשי לשכת כבוד הרבנים ולעובדי המזכירות בשתי הלשכות, שני משרדים מכובדים, שתי דירות מגורים לרבנים ולבני ביתם, פלוס כול ההוצאות כגון ביטוח "כבד" של הרכבים, ארנונה, חשמל, מים ועוד. אבל למה להיות קטנוני ולדאוג, מישהו הרי ישלם את כול החשבונות.
אך למה לעסוק ב"חשבונאות קטנה". בסך הכול הרי מדובר רק בכמה מיליוני שקלים שיבואו בוודאי מקופתה המתרוקנת של העירייה, בשעה שנדרשת תשובה לשאלה העקרונית: מדוע בכלל יש צורך בשני רבנים לעיר אחת שחלק גדול מתושביה, בעיקר במזרח העיר, כלל אינם נזקקים לשירותי דת יהודיים?
התשובה לתהייה זו מצויה בדפי ההיסטוריה שנרשמו בימי האימפריה העות'מאנית הרחוקים, או כפי שאומרים במקומותינו - "בימי הטורקים". באותה תקופה הייתה עדת הספרדים בירושלים רוב היישוב היהודי בארץ והעדה היחידה המוכרת רשמית על-ידי השלטונות הטורקיים. בראש ההנהגה הרוחנית של העדה והיישוב היהודי עמד הרב הראשי, שכונה "הראשון לציון", תואר שנשמר עד ימינו.
לעומת היהודים הספרדים, העדיפו היהודים האשכנזים להישאר בחסות הקונסולים של מדינות אירופה והיו מאורגנים על-פי ארצות מוצאם האירופיות. בראש הקהילות האלה הציבו הטורקים רב ראשי שתוארו היה "חכם באשי" (ראש החכמים). ה"חכם באשי" של איסטנבול הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית.
התואר הטורקי הזה אומנם הלך זה מכבר לעולמו אבל התפקיד של נושא המשרה הזו עדיין קיים, חי ומייצר כבוד והרבה הוצאות מיותרות. אולי כדאי לחזור להיסטוריה ולהעניק את התואר הנשכח לרב הראשי האשכנזי של ירושלים.
בעקבות הכיבוש הבריטי ומינוי הרברט סמואל לתפקיד הנציב העליון, התחדשה הפעילות להגדרת מעמדו של היישוב היהודי. לאחר דיונים ממושכים הוקמה הרבנות הראשית בשנת 1921. כדי למנוע מריבות של כבוד ומחלוקות מיותרות, נקבע כי יכהנו במקביל שני רבנים - ספרדי ואשכנזי. כנראה כדי להוכיח שאין דבר יותר קבוע מהמעשה הזמני.
וכאן מתעוררת שאלה. מאז ההתפתחויות האלה עברו יותר ממאה שנה. מדינת ישראל הוקמה והפכה למדינת העם היהודי. עם אחד, אבל לא מן הבחינה של כפילות כהונת הרבנים. אלה עודם שניים. ישראל איננה מדינה שבה חיים שני עמים - האשכנזים והספרדים. למדינה הזו יש, למשל, צבא אחד. צה"ל, המוגדר בחיבה "צבא העם". כיוון שכך יש לצה"ל רק רב ראשי אחד - הרבצ"ר. אבל, אם נוהגי הרבנות הראשית הנקבעים על-ידי פוליטיקאים חלים על כול המדינה, מדוע לא ימונו גם לצה"ל שני רבנים ראשיים - ספרדי ואשכנזי. תקציב הביטחון מסוגל לממן שניים. ואם מטלה כזו תהיה כבדה נדי - יגדילו אותו במקצת.
אבל האפליה הזועקת לשמיים בתחום שרותי הדת מצויה בתחום נוסף: בישראל חיים כחצי מיליון נוצרים שעלו מבריה"מ במסגרת חוק השבות והם אזרחי ישראל. מדינה מתוקנת חייבת להעניק שירותי דת לכל אזרחיה. על בסיס ההיגיון הזה אולי צריכה המדינה להכריז על מינוי "כומר ראשי" במעמד רשמי ובכיר, שיהיה אחראי על סיפוק צרכי הדת לאזרחי ישראל הנוצרים.
