התהום שבין התדמית למציאות

גיליתי פער עצום, תהום ממש, פעורה בין התדמית הציבורית לבין אישיותו של המנהיג. ברוב מוחלט של המקרים, התדמית פגעה מאוד, הייתה שטחית ובלתי מציאותית כמעט כליל. גיליתי שהעשייה היומיומית אינה העיקר אלא התדמיות. זה מייאש, זה מפחיד, זה מעורר מחשבות לגבי עצם היכולת של הציבור להחליט ביום הדין, היינו הבחירות, במי לבחור.

למותר לציין שהמפגשים שלי כללו אנשים מכל הקשת הפוליטית, מכל הזרמים הרעיוניים, וכן אנשים העוסקים בתחומי עשייה הקרובים ללבי. ועוד סייג חשוב: אין בשורות שלהלן כדי להצביע על מחקר אמפירי, רחב היקף, בעל תוקף מדעי אולטימטיבי. יש כאן ניסיון צנוע להתריע בפני הקוראים על כך שיש להיזהר מאוד לפני שחורצים גורלות, לפני שנופלים אל תוך סבך התדמיות הנבנות ושנועדו לשמש "אופיום להמונים".

מצאתי אנשים נבונים מאוד, משכילים בצורה מעוררת כבוד, חדורי מוטיבציה לעשייה, מקצוענים ממש, ראויים לכל אמון ציבורי ולכל תפקיד מנהיגותי. לעומת כל אלה, נוכחתי עד כמה תכונות טרומיות אלה אינן באות לידי ביטוי במציאות הווירטואלית המוכרת לנו, ולא במציאות הפוליטית. על-אף התובנה שהפוליטיקה היא האמצעי האולטימטיבי לעשייה ממשית, להגשמת מטרות לאומיות, שדווקא הפוליטיקה מגבילה, מייתרת את יכולות המנהיגים בישראל למלא את ייעודם.

זהו פרדוקס בלתי מובן. השוויתי בין דבריהם של אורחי הנאמרים בפומבי לבין דבריהם בפורומים הסגורים, בישיבות עבודה ממשיות. מצאתי פערים מבהילים. אין בכך כדי לקבוע שעשייתם חפה מכל טעות. חלילה. ובכל זאת, מעשיהם ויכולותיהם עולים עשרות מונים על תדמיתם החיצונית. ועוד "סוד" ידוע לכל: בפורום האינטימי של שיחה בארבע עיניים אתה מגלה שברמה הגבוהה ביותר, קיימים חילוקי דעות בין בעלי עמדות שונות, אך אין עוינות, אין שנאה. למרבה הפלא, יש גם הערכה לאיש שמנגד אלא שבגלל אופייה של הפוליטיקה, הפרגון וההערכה אינם יכולים לבוא לידי ביטוי פומבי.

באלה אשר יצאו מן הזירה הפוליטית או העמדות המקצועיות הבכירות ביותר במערכות הרגישות מאוד, עדיין "חיידק" העשייה הציבורית חי וקיים. עם זאת, הרצון, המוכנות להקריב כדי לחזור לזירת הגלדיאטורים, נשחקו מאוד. רובם ככולם אנשים מסודרים כלכלית, אפילו מסודרים מאוד, ולטענתם, שבעים ומאושרים בעמדותיהם החדשות. ובכל זאת החיידק מרים ראש לפעמים, ושוב חוזר לתרדמה, עד הפעם הבאה.

אלה אשר עדיין מכהנים נמצאים בתוך המערבולת, וזהו מצב שאינו מיטיב עם מי שרוצה לראות את המציאות נכוחה. הם משתדלים מאוד, עובדים קשה ביותר, אך לחץ הזמן אינו מאפשר להם בקרה עצמית, בקרה חיצונית, עצירה לרגע כדי לחשוב לעומק. המערכת מטריפה. הם מבינים היטב את הטעויות, ואפילו מודים בהן, וזו עובדה חשובה. אלא שהם לא יעשו זאת בפומבי. מכאן שהמערבולת מערפלת את חושיהם הבריאים ומגבלות הפוליטיקה גוברות על יכולתם לתקנה. זה מאוד מצער ומדאיג באותה המידה.

כשראשי המערכת נמצאים תחת אילוצים כה משמעותיים, הבינוניות תופסת את המקום המרכזי. לא בינוניותם אלא האנשים הבינוניים ומטה המגיחים אל הפסגה בעקבות אי-מוכנותם של המנהיגים לרדת נמוך למרות רצונם לשרוד. המנהיגים מודעים שאין וואקום, ושאין מחסור במחליפים, אך ידם קצרה מלהושיע. חלקם של האנשים בהם פגשתי, במיוחד אלה המכהנים עדיין, הופכים לשורדים בלתי נלאים. עיסוקם בפן זה הרבה יותר נרחב ממה שניתן לחשוב. זו מגבלה איומה עבור מנהיג.

העיסוק הזה הופך לאובססיבי כאשר המנהיג מסרב להשלים עם המציאות. זהו סוג של אוטיזם הגורם לנזקים בלתי הפיכים עד אש יורד המסך גם על מלחמת ההישרדות הזו. מעטים עומדים בכך. אז לא פלא שהמציאות הפוליטית מזמנת לנו נבחרים משכמם ומטה, בינוניים להחריד, פופוליסטים המכלים את מרצם רק כדי ליהנות ממנעמי שלטון. ישראל נמצאת בשלב מכריע בהתפתחות הפוליטית שלה, שלב המעורר דאגות בלבם של הדואגים לעתידה של המדינה.

והמסע שלי יימשך ככל שבקשותיי יענו בחיוב. זהו מסע מרתק שבו אתה למד עד כמה האמרה של שייקספיר שהזכרנו אותה בתחילת המאמר נכונה. ולמרות הכל, כאמור, נמשיך.