עזה - טרנספר הפוך שהוחמץ

עזה היא לא רק סוגיה של שלטון החמאס בה, והחשש המתמיד שמא הוא או פלג קיצוני אחר ישים לאל שקט יחסי, בירי כמה רקטות או כמה פצ"מרים. עזה היא מוקד לתסיסה מאז התקופה העתיקה ועד לימינו. הגורם הגיאופוליטי הופך אותה למוקד "מוגלתי" שטעון לא רק טיפול אלא ריפוי. כלומר לא פתרון זמני אלא פתרון קבע. במהדורה הבינלאומית של ה "ניו-יורק טיימס" צדו עיניי שתי רשימות במדור "דעות". לאחת התייחסתי בפוסט קודם, על יום הכיפורים והאו"ם. ברשומה זאת אני מתייחס למאמר אחר, שכותרתו: "עזה - קורבן ההיסטוריה" מאת פרופסור ז'אן פייר פיליו, פרופסור למדעי המזרח התיכון בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת פריז.

ז'אן פייר פיליו נחשב כאחד ההיסטוריונים הבקיאים בנושא מדינות ערב. הוא שימש בתפקידים דיפלומטיים בכמה מדינות ערב. הוא פרסם עשרה ספרים בנושאים על המזרח התיכון ומדינות ערב כולל הספר "המהפכה הערבית, עשרה שיעורים מהמרד הדמוקרטי" (פורסם ב-2011 על-ידי "הרסט הוצאה לאור"). הוא גם מילא תפקידים בכירים בקיי ד'אורסיי ומשמש כאחד היועצים של ראש ממשלת צרפת פרנסואה הולנד. שם הספר שעתיד לצאת לאור הוא: "עזה - היסטוריה."

עזה היא בת 3,500 שנה, בערך באותו גיל של ירושלים, עם נמל טבעי, שגשגה בעבר הרחוק. היא הייתה מטרה לכיבושים, בין היתר של אלכסנדר הגדול. אחרי מצור של שלושה חודשים הוא הפך את העיר לעי חורבות ושש ספינות גדולות נשאו על סיפונם את השלל הרב. אלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר פשטו עליה הצלבנים ואחר כך המונגולים וככה היא טולטלה בין מדינות, בין כיבוש לכיבוש עד להיותה מחוז כחלק מארץ ישראל העותומאנית. בשנת 1906 סיכמה אנגליה, ששלטה במצרים, עם האימפריה העותומאנית, על הגבול שבין סיני המצרית והחבל הפלשתיני של האימפריה, כשהעיר רפיח משמשת גבול החוף.

מזלה הרע של עזה הייתה שהיא שכנה בצומת שבין אימפריות. מקום רע באמצע. ובעצם זה המצב עד עצם היום הזה. בעזה אירעו הפרעות נגד יהודים בשנת 1922 וכחמישים יהודים שחיו בה נמלטו ממנה. הפרעות במקום קדמו לפרעות חברון בשבע שנים. עם הקמת המדינה וההתקפה של צבאות ערב, ישראל הפציצה את עזה, והמלחמה גרמה לזרם הראשון של פליטים. לאחר הסכם שביתת הנשק, מצרים שלטה בעזה, אך לא סיפחה אותה, בניגוד לירדן שסיפחה את הגדה המערבית. עזה אמורה הייתה להיות חלק מן המדינה הפלשתינית שעליה החליט האו"ם.

הצעה לסיפוח עזה.

כאן מספר לנו המחבר דבר שאני לא הכרתי אותו. בשנת 1949 הציע בן-גוריון לספח את עזה למדינת ישראל וליישב מחדש את תושבי עזה ברחבי המדינה. טרנספר הפוך. לפי המחבר ההצעה נדחתה הן על-ידי האומות המאוחדות והן על-ידי הליגה הערבית שהתנגדה בתוקף להתפשטותה של ישראל. בשנת 1948, חיו בעזה והסביבה לפי נתונים שונים כ-120,000 איש - 9% מן האוכלוסייה כיום. להערכתי אילו התקבלה הצעתו של בן-גוריון, אפשר מאוד שהמורסה ששמה עזה הייתה נעלמת. מספר האזרחים הערביים במדינה היה אומנם קצת גדול יותר, אבל לא באותה מידה, שכן הילודה בקרב ערביי ישראל מתקרבת לזאת היהודית. שערו בנפשכם איזה שינוי גיאופוליטי מהפכני, כשעזה היא חלק ממדינת ישראל, המדינה הפלשתינית אינה מפוצלת,וישראל יכולה להיות נדיבה יותר בכול הקשור לשטחים ביהודה ושמורן. זה מוכיח שוב באיזו מידה מדינאי כבן גוריון חזה את העתיד.

וככה הפכה עזה בשלטון המצרי לחממה של הלאומנות הפלשתינית. מה גם ששליט מצרים עבדול נאצר השתמש בעזתים כאנשי פדאיין נגד ישראל ובכך סייע גם באימונם הצבאי. עזה הייתה ועודנה כדור משחק בידי יריבים שכנים.

מטבע הדברים שהספר סוקר בהרחבה את האירועים בעזה לאורך התקופה מאז ייסוד המדינה, כולל שלטון החמאס,והחרפת המתיחות בין הרצועה לבין ישראל.ככה מסכם המחבר את המאמר: "ואחרי כול זה גם ישראל וגם החמאס עדיין נתונים בהזיות שווא של ניצחון צבאי . התוצאה היא שמי שסובל מחלומות שווא אלה הם תושבי עזה. שלושה דורות קמו. דור הנכבה (1948-1967 ), דור של כניעה (1967-87) ודור האינתיפאדה מאז ועד היום. כדי להחזיר את מחוגי השעון יהיה צורך לחזור ל"הסכמי אוסלו" - עזה תחילה. אם אי-פעם יהיה שלום בין ישראל לבין הפלשתינים - בשעה שכול האופציות האחרות נדונו לעייפה - עזה תהיה המסד, ואבן הדרך לשלום המיוחל."

יש לציין כי במסגרת מדיניותו של שר הביטחון, משה דיין, בתקופת מלחמת ששת הימים, עזה נכללה באותה מסגרת של מדיניות שהפכה את השטחים, למאגר אנושי לעבודה זולה בישראל ולשגשוג כלכלי בה.גם לרווחה כלכלית בשטחים. הפועלים מעזה היו כוח עבודה גדול מאוד גם בתחום הבנייה וגם בתחום החקלאות בדרום. ראשי עיריית עזה, רושדי א-שעווה, אף קיים יחסים טובים עם שלטונות הכיבוש ועם מנהיגים ישראלים, כולל דיין, וראשי התקשורת בישראל היו אורחיו.אבל כול זה היה חזיון שווא. דיין עצמו הגיע למסקנה שזה לא הפתרון.

לנוכח הניתוח של פיליו מתבקשות מסקנה ברורה. ישראל לא תוכל לעשות שלום עם הפלשתינים ללא עזה. לכן האינטרס הישראלי חייב להיות שיתוף פעולה הדוק ככול הניתן בין הרשות הפלשתינית לבין השלטון בעזה. הדיווח כי החמאס הסכים שהממשלה הפלשתינית- תהיה אחראית למעברים בעזה הוא סימן מעודד. ככה גם ישיבת ממשלת הטכנוקרטים בעזה.ולא פחות חשוב שעוד בטרם הושג הסכם בקהיר, ישראל נדיבה יותר במתן היתר להעברת חומרי בנייה לשיקום ההריסות. מבחינה גיאופוליטית, זה מתקבל בעין יפה במצרים, בערב הסעודית ובירדן. וזה גם תקיעת מקל בגלגלים של ארדואן נשיא טורקיה שביקש לרכוב עליהם, כפטרון של העזתים והחמאס. ובלוחמה נגד החמאס אין נשק יעיל יותר מאשר הנשק הכלכלי.מי שעינו בראשו מבין זאת. אבל מי שמעוניין לטרפד את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, ימצא את העילה להחרמת החמאס. ואז "עזה תחילה" הופך את האבן, במקום אבן דרך,לאבן נגף מדיני ובינלאומי.לחלופין, עזה תהיה חלק בלתי נפרד מן המדינה היהודית פלשתינית.

עזה יכולה להפך לגשר של שלום בין ישראל למדינה הפלשתינית.