בראיון שהעניקה במהלך ימי מבצע "צוק איתן" פרופ' אווה אילוז מהאוניברסיטה העברית, שאותו סיכמה במילים "הסכנה האמיתית לישראל מגיעה מבפנים", טוענת אילוז כי "ישראל היא כוח צבאי קולוניאליסטי. הצבא שולט בפלשתינים על-ידי רשת של כלים קולוניאליסטים".
אין זו טענה חדשה וימיה כימי המדינה. כבר ב-1949 כתב ס. יזהר בסיפורו "חרבת חזעה": "קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת-חזעה אינה שלנו... הכל למען (ה)פליטים... שלנו. אלה שאנו מגרשים - זה עניין אחר לגמרי...עתה אנחנו האדונים".
בספר "שלום שלום ואין שלום: ישראל-ערב 1948 - 1961" (הרצליה 1999), שכתבו ב-1961 מייסדי ארגון "מצפן" במהלך לימודיהם באוניברסיטה העברית, מופיע ציטוט זה מסיפורו של יזהר, ואין זה מקרה. שכן מאז הקמתו טוען "מצפן" כי "אין אנו רואים עוד את מלחמת 1948... אלא כהמשך המפעל הקולוניזאטורי של הציונות".
יש לציין כי "מצפן", ארגון אנטי-ציוני מוצהר, הוא תוצר היברידי של אנשים שהגיעו ממק"י, רק"ח וארגונים אחרים. מורלה בר-און אמר עליהם ב-1970 את הדברים הבאים: "אין אלה אלא כנופיית בוגדים שנתנו יד לאויבי המדינה ומבקשי נפשה. הגיעה השעה להוריד את המסווה מעל פניהם ולהודיע בפשטות כי 'מצפן' כמוהו כ'פתח'". בראון עצמו הצטרף לתנועת "
שלום עכשיו", ומאז, טרם נמצא בין שורות המחנה הציוני מי שיסיר את המסכה מעל פניה.
מאחר שאילוז מעלה טענות שהיו בעבר נחלתם של השוללים את המפעל הציוני, יש לחפור בערוגות שמהן צמחה התפיסה של נשיאת בצלאל, בדרכה האקדמאית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, על-מנת לנסות להבין כיצד הן נעשו מקובלות בזרם המרכזי באקדמיה.
בספרה "כוכב אדום בדגל כחול לבן", ("מגנס" 2012), מתארת ד"ר לאה מירון את דרכה של התנועה הקומוניסטית משנות ה-30' לנסות ולהשפיע על דמותה של המדינה, למרות היותה מחוץ למחנה הציוני, כך: "התנועה הקומוניסטית ראתה בסטודנטים יעד אסטרטגי חשוב שיש להשיגו... עתודת המגזר האקדמאי שיעמוד לרשות המדינה... אשר ממונה על עיצוב המדיניות של משרדי הממשלה ...להשפיע על זהות המשק הכלכלי, האזרחי, המדיני והחינוכי. לעומתם, יכלו חברי הסגל האוניברסיטאי (מקרב הקומוניסטים)... להנחות את הדורות הבאים ולעצב את תפיסת עולמם".
האוניברסיטה העברית הייתה היעד הראשון ליישום התפיסות המרקסיסטיות באקדמיה אך לא היחיד. כפי שעולה ממאמר של חבר "מצפן" בכתב העת "תיאוריה וביקורת" של מכון ון-ליר: "יעברו עוד שנים עד שאפשר יהיה להיווכח... עד לאן הגיעו הרעיונות שתנועת מצפן הייתה בית גידולם... כשיופיעו ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים הביקורתיים, הם יעניקו לכמה מן הרעיונות האלה גושפנקה אקדמית. הכינוי 'פוסט-ציונות' שמודבק לכיוון הביקורתי הזה... אינו יכול לטשטש את העקבות שמוליכות מאוניברסיטאות באר-שבע ותל אביב של סוף שנות התשעים לקפה טעמון הירושלמי של שנות השישים".
נוכח המגמות והתהליכים המוצגים כאן, אחרי 40 שנות "כיבוש הגבעות", אפשר להגיע למסקנה של דוד בן-גוריון, שמתארת מירון בספרה: "אם בתקופה היישובית הוגדר 'החלוץ-הפועל-המתיישב' כיסוד המוביל את המפעל הציוני, הרי שלב הריבונות המדינית הביא לשינוי ערכים ולהגדרת האקדמיה ככוח האסטרטגי המוביל שעליו נשענת היוזמה הציונית". לפיכך, על המחנה הלאומי להכיר בחשיבות האקדמיה כחלוץ המוביל את המפעל הציוני ולהשקיע בהצמחת קאדר אינטלקטואלי אלטרנטיבי למגמות השולטות בה. בשל מה שתואר כאן כחריש עמוק ויסודי ברבדים השונים של מעצבי דעת הקהל במדינה, יש להעריך כי מהלך כזה לא יניב מיד פירות, אך פעילות השמאל בתחום זה מלמדת כי הסבלנות משתלמת.
והערה לסיום: בראיון נשאלת נשיאת בצלאל, מה יקרה אם תמשיך הירידה בדמוקרטיה בישראל. על כך השיבה אילוז, כי לפי סקר שפורסם ב
הארץ, 40 אחוז מהישראלים שוקלים לרדת מהארץ. מבלי להתייחס לנתונים ומהימנותם, מובאים כאן דברים שאמר הרצל על אלה שלא יכלו עוד לשאת את מסע העם הזה: "אנו מאבדים רק את אלה שאין לנו בהם משום אבידה".
