רצח תינוקת בת 3 חודשים (חיה זיסל בראון ז"ל) הביא לשיא את ההתפרעויות הנמשכות מזה כמה חודשים במזרח ירושלים ושכונותיה הערביות, אך יותר מכך: הוא הציב לראשונה את התופעה במרכז הבמה התקשורתית והנחיל אותה לתודעה הציבורית.
יש כמובן להתפרעויות סיבות ירושלמיות מקומיות: הרגישות סביב כל שינוי בסטאטוס בהר-הבית הגוררת הסתות מכל הסוגים והמינים, רצח הנער הערבי, אכלוס שכונת סילוואן ביהודים וכמובן הסיבה הבסיסית הקשורה לפיגור הכלכלי של השכונות הערביות. לא חסרות סיבות "לכעס" הפלשתיני בירושלים. נתניהו מאשים את אבו מאזן בהסתה, ואבו מאזן מאשים את נתניהו. ושוב עולה השאלה: האם לפנינו מיני אינתיפאדה חדשה? האם תתגלגל לאינתיפאדה בכל שטחי יהודה ושומרון?
לפני כשנה ורבע (1.7.13) התפרסם ב
מעריב מאמר שלי שנשא את הכותרת "עניין של הגדרה" ומתחת לה כותרת המשנה: "הטענות שלפיהן אנו לפני אינתיפאדה שלישית מתעלמות ממה שקורה ביהודה ושומרון. כבר כעת ישנם שם אירועים אלימים מדי יום ביומו שלא מדווחים בתקשורת". ובדיוק לפני שנה, בעיצומו של המו"מ עם הפלשתינים, כותרת מאמר אחר הייתה: " אנו באינתיפאדה שלישית", כשהכוונה היא למה שהפלשתינים קוראים "ההתנגדות העממית".
במה מדובר? ערפאת דגל במאבק מזוין וכך הייתה גם האינתיפאדה השנייה: אש חיה וטרור משתולל של מתאבדים. יורשו אבו-מאזן ויתר מעשית (לא עקרונית) על מאבק מזוין נגד ישראל, בעוד שהחמאס נשאר דבק עקרונית ומעשית במאבק המזוין נגד ישראל. במקום זאת הציב אבו מאזן את תפיסת המאבק המדיני, המשפטי וההסברתי נגד ישראל בזירה הבינלאומית, ואת תפיסת "ההתנגדות העממית" בשטח. ההחלטה הפורמלית על כך נפלה בוועידת הפתח (יו"ר שלה הוא אבו מאזן ) באוגוסט 2009 . כלפי העולם הוצגה "ההתנגדות העממית" כהתנגדות לגיטימית, בלתי אלימה, שוחרת שלום, נגד ה"כיבוש הישראלי". משהו נוסח ההתנגדות הבלתי אלימה של גנדי במאבקו בהודו נגד הבריטים. לא היה נאום באו"ם שאבו מאזן לא הזכיר בו את "ההתנגדות העממית". ומה היא בפועל ? היא אכן הייתה (עד עכשיו ) ללא הפעלת אמצעי לחימה חמים; מופעלים בה: זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, דקירות סכין, דריסה, השחתת רכוש וכמובן טונות של הסתה תמידית. לא מדובר במשהו ספונטני (למעט מקרים בודדים ) אלא מאורגן בעשרות "ועדות עממיות", ועדה מארגנת עליונה ברמאללה, כאשר הרשות הפלשתינית מעניקה סיוע כספי ולוגיסטי . הפעולות האלימות "הקרות" של ההתנגדות העממית צברו תאוצה ב-2012; פרחו ב-2013 (תוך כדי המו"מ ) ושגשגו ב-2014. מדובר במאות פעולות, יום יומיות, שלא דווחו כלל וכלל בתקשורת הממוסדת שלנו, ושווקו בהצלחה ע"י הרשות בזירה הבינלאומית במקביל למאמץ המדיני לבודד ולהחרים את ישראל.
מה שאנחנו רואים עכשיו בירושלים הוא צורה "ירושלמית" של ההתנגדות העממית, שהשוני בינה לבין מה שהתרחש בשטחים בשנתיים האחרונות הוא בשלושה: יותר התפרעויות המוניות, יותר רגישות בשל הר-הבית, ולראשונה בכותרות.
מה עושים? כמובן שכל האמצעים הפרטניים המוצעים להרגעה (של ערבים ויהודים כאחד) ולכפיית סדר - טובים לירושלים. השאלה הרחבה היא: כיצד מתמודדים עם האסטרטגיה הרב-ממדית של אבו-מאזן? רק לא, למען השם, בעוד בניה בשטחים, בעוד התנחלות, בעוד אכלוס בשכונות ערביות, בעוד "תשובות ציוניות"! מבין שלל ההצעות הפרטניות לטיפול בהתפרעויות צדה את עיני ההצעה שעירית ירושלים תדאג לניקיון השכונות הערביות בירושלים.
אין ספק שזו הצעה נכונה לכל הדעות. אבל, לי עצמי יש שאלת תם: למה אנחנו בכלל צריכים את השכונות הללו (לפחות רובן הגדול)? למה שהרשות הפלשתינית לא תדאג לניקיון ולסדר ולביוב של השכונות הללו? למה ש"עניי עירנו" לא ייהנו מתשלומי ה"ביטוח הלאומי" הנשפכים עכשיו על תושבי השכונות הערביות שכל כך עוינים אותנו?
