בזכות האמונה תתקיים הירושה בארץ

אֶרֶץ כּנָעַן

קַּם אָדָם וְגִלָה לַכֹּל אֶת הַנֶּעֱלָם
גִּלָּה שֶׁיֵּשׁ בַּיְּקוּם בּוֹרֵא עוֹלָם
בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁאֶינֶנּוּ יְצִיר אָדָם
גִּלָּה הַנִּסְתָּר לָעוֹלָם בְּלֵב נִפְעַם
הוּא בֶּן תֶּרַח אֲחִי נָחוֹר אַבְרָם

קוֹל עָמוֹק סַמְכוּתִי הָיָה נֶחֱרַץ
שֶׁדִּבֵּר אֶֶל אַבְרָם כִּמְצַוֶּה נִמְרָץ
לֶךְ לְךָ וַעֲבוֹר אֶת הַנָּהָר לְמַעַן
תִּירַשׁ הָאָרֶץ לְךָ הוֹעַדְתִּי כְּנַעַן
כִּי לִי הָאָרֶץ וּלְךָ נְתָתִּיהָ לְקִנְיָן
שֶׁתֶּהֵא לְזַרְעֲךָ מִשְׁכָּן

אברהם תמה אם אכן יִירַשׁ את הארץ

בארץ ישבו עמי כנען, אברהם נשלח אל ארץ נושבת לארץ שאיינה ריקה מאדם, לכן תמה אם אומנם יצליח לרשת את הארץ. על כן שאל את אלוהים: במה אדע כי אירשנה (טו/ח) מצד אחד האמין באלוהים כבורא עולם השולט בכל ומצד שני הוא מבקש מהקב"ה שיוכיח לו איך הוא יירש את הארץ. רש"י מביא טעם שמשתמע אחרת מלשון הכתוב. לא היה לאברהם ספק כי הקב"ה ברא את הארץ וקבע כי היא ניתנת על ידו לאברהם ולזרעו, ובכך אין לאברהם כל ספק, אלא רש"י מכון דבריו לשאלה, האם זרעו של אברהם אכן יחזיק בארץ וישב בה ולא יִטְּשֶׁנָּהּ, כי יורש שיורש נכסים ממורישו אך הוא נוטש אותם, או מוכרם ולא מוסיף להחזיק בהם, מי יערוב לו כי זרעו אחריו יחזיק בה . על כך מצא רש"י תשובה מהמדרש: אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות: קח לך עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת ועז מְשֻׁלֶּשֶׁת ואיל מְשֻׁלֶּשׁ ותור וגוזל (טו/ט) כונת המדרש היא שהתשובה מצויה בפסוק המצוטט, דהיינו בעבודת האלוהים והאמונה בו תתקיים הירושה הארץ בידי זרעו של אברהם. אולם בכפירה בכל תאבד הירושה, היא הארץ, מידיהם כפי שאכן קרה לא פעם אחד בתולדות ישראל. משימת אברהם הייתה להחדיר לתודעת אנשי סביבתו את דבר קיום בורא לעולם ומנהיגו ומוליכו והוא שיצר את האדם מן האדמה ואת הארץ ואת הזכות עליה למי שהוא נתנה. בתהלים מצאנו דברי אסף אומר בהתחלה דברים קשים של יאוש, אם לא נכיר בקיום בורא עולם: מי לי בשמים וְעִמְּךָ לא חָפַצְתִי בארץ. כּלָה שְׁאֵרִי ולבבי (פרק עג'), ואסף פתר: ואני קרבת אלוהים לי טוב (פרק עג'). אולי כדאי גם למפקפקים שבינינו לבדוק מה הביא אותם לארץ זו ומה מחזיק אותם בה, למרות כל הקושי, אם לא האמונה ואת דברי אלוהים אל אברהם וזרעו אחריו.

הירידה מן הארץ היא ראשית אבדן הזכות עליה

האם נעלמה הידיעה שיש לאדם, כי הואם הוא איש חברה ואיננו יכול להתקיים לבדו באף מקום. לשם קיום החברה צריך האדם לתת משלו, להקריב חלק מנוחיותו ולטול חלק בסבלות זולתו ובשמחותיו. לולא לא הייתה כל סיבה להחיאת הציונות שגרמה לבני אדם מבוססים, מלומדים, שעתידם לפניהם לותר על חיים מעמד ומשרות ורוחה ולבוא ליבש ביצות, לסלול כבישים ולסלק את שממת הארץ העזובה. היורדים מן הארץ למען נוחיותם האגואיסטית נראה שלא למדו דבר מן העבר הלא רחוק. הרמב"ם והרמב"ן מתיחסים אף הם לתופעת הירידה מן הארץ. הרמב"ם מתחיל דוקא בפסוק הפתיחה של הפרשה בְּדַבֵּר אלוהים אל אברהם: לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב/א) והוא עובר אל הפסוק: ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (יב/י) בכך רומז הוא כי הירידה מן הארץ גרמה לאברהם הצדיק המופלג לחטוא בשקר בקשר לאשתו שרה, כמי שאיננו בוטח באלוהים שיציל אותו ואת אשתו ואת אשר לו ואומר לה לשקר. זאת אל מול עמידתו של בפני הניסיון הקשה של לך לך. (זה הניסיון הראשון מתוך עשרה ניסיונות שנסה אלוהים את אברהם ) וכך אמר זאת הרמב"ם בלשונו: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והי הלו לבטוח באלוהים שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל" בא הרמב"ן ומוסיף עוד על הירידה מן הארץ של אברהם מפני הרעב, דוקא בכך חטא חטא נוסף שלא סמך על כך שאלוהים יצילהו מרעב ויפדנו ממות ומציין כי: אין משוא פנים לה' כלפי צדיקיו בגלל הירידה מן הארץ נגזר כי זָרַע אברהם זֶרַע הגלות דוקא במצרים .

יחס אברהם להגר ולבנה ישמעאל

ספור המעשה על אברהם שרה והגר תופס חלק נכבד בפרשת לך לך וגם בקשר לכך הדבר מהוה עוד ניסיון קשה בעבור אברהם . עקרותה ומצוקתה של שרה הביאוהה לתת את הגר שפחתה לאברהם, כפונדקאית בלשון ימינו להביא ילד לעולם, שיהא בנה של שרה. כי השפחה והעבד הם ורכושם וילדיהם שנולדים להם אצל אדוניהם, הם רכוש אדוניהם. כאן מדובר בִּגְבִירָתָהּ. של הגר. הגר עשתה כדבר גבירתה שרה הרתה לאברהם והביאה לעולם את ישמעאל, אולם משהבטיח הקב"ה עי יפקוד את שרה ללדת בן, שינתה יחסה אל שפחתה הגר: ותענה שרה ותברח מפניה.(טז/ו) על כך אומר הרמב"ן: חטאה שרה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לשרה לעשות כן ושמע ה' אל עוניה (של הגר) ונתן לה בן שיהא פרא-אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינויים. כך גם התייחס הרמב"ן לגירוש הגר וישמעאל שעתידים אנו לקרוא זאת בפרשת וירא, הרמב"ן ראה בזה חטא שחטאה שרה כלפי אמו של ישמעאל, ואילו אברהם הניח לאשתו לנהוג כפי שנהגה בהגר, שצאצאי ישמעאל נקמו בישראל ושלטו בארץ במקום צאצאי יצחק . המסקנה מכל האמור, שצריך לנהוג כפי שמצוה התורה ביחס אל הַגֶר הַגָר בתוכנו. בחסד וברחמים. יש לנהוג בו כפי שנוהג אתה עם קרוביך ובני ביתך, יחד עם ללכת לפי הכלל: עם חסיד תתחסד עם נבר תיתבר, ועם עיקש תיתפל.

הברית וְסִמָּנָהּ

זאת הברית בין אלוהים לישראל, אשר אלוהים מודיע עליה לאברהם: אני הנה בריתי אִּתָּךְ והייתָ לאב הֲמוֹן גוֹיִם (יז/ד) והראיה לכך ששמך יהא שָׁלֵם ׁ במקום אברם (בגימטריה רמ"ג)- יהא שמך אברהם (בגימטריה "רמ"ח") כמספר אברי גופך. והברית תהא סימן בגופך: ונמלתם את בשר עָרְלַתְכֶם.(יז/יא) ובן שמונת ימים יִמֹּל לכם כל זכר לְדֹרֹתֵיכֶם. (יז/יב) ברם גם על שָׂרָי לא פסח הקב"ה כי שָׂרָה יִקָּרֵא שמה (יז/טו). יש ומצאו את הדבר שמקדש את אברהם ושרה, כשמוסיפים אחת מאותיות שמו של הקב"ה האותיות ה' ו-י' בכך מובנת הוספת האות ה' לשמו של אברם שנהיה לאברהם, אלא שגם שרה נטלה חלק בזה והיא תרמה לקדושת שמו של אברהם, כי משמה שרי נטלה האות י' וְזִכְּתָה את אברהם באות ה' שהיא מחצית האות י' שבשמה שרי. ונותרה לה המחצית השנייה היא האות ה' על כן נקרא שמה שרה. ומכיון שאנו עוסקים בגימטריה האהובה על הפרשנים לחיזוק פרשנותם, הרי גם הפסוק: וברכתי אֹתָהּ (את שרה) וגם נתתי ממנה לך בן (יז/טז) שהצחיק את אברהם בלבו באמרו לעצמו: הַלְּבֶן מֵאָה שנה יִוָּלֵד ואם שרה בת תשעים שנה תֵּלֵד.(יז/יז) . ובשימוש בגימטריה מתקבל הסבר יפה שטמון בשמו של יצחק שבו גולמו כל המספרים שקראנו בפרשה זו, לרבות עשרת הנסיונות שנתנסה ויתנסה בהם אברהם היאך: כאמור הכל מצוי בשם הילוד שעתיד להוולד ב-"יצחק" האות י' מרמזת על עשרת הנסיונות שאברהם יתנסה בהם . האות צ' (ערכה תשעים) מרמז על גילה של שרה בלדתה את יצחק שהייתה בת תשעים . והאות ח' (ערכה שמונה) הם שמונת ימי המילה הברית. והאות ק' (שערכה מאה) הוא גילו של אברהם בהולד יצחק.

כֹּל שֶׁעָלֶינוּ לַעֲשׂוֹת כְּעָם לִשְׁמוֹר עַל הָאָרֶץ וְהַקַּיָּם
לֹא לִשְׁעוֹת לְמַעֲשֵׂה שָׂטָן וּלְהוֹדוֹת לָאֵל עַל מָה שָׁנָתַן
וְכִי אָנַחְנוּ בְּבֵיתָן שָׁקוּף חֲשׂוּפִים לָעוֹלָם לְכֹל שָׁפוּף
וּבִירָתֶנוּ בְּמַעֲשִׂים נְחַזֵק וּמוּצָא פִּינוּ יָכוֹל גָּם לְרַסֵּק

לִזְכּוֹר הַבְּרָכָה לִיִשְׁמַעֵאל לִהְיוֹת גּוֹי גָּדוֹל בְּרָכוֹ הָאֵל
צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּבְּרִית דָּבֵק לִהְיוֹת חָכָם לֹא רַק צוֹדֵק
נִנְהַג מִנְהָג אבְרָהָם בְּלוֹט חֶלֶק אֶרֶץ הִצִּיעַ לְהַקְצוֹת
בְּאָמְרוֹ נִפָּרֵד נָא הַאֲזִינָה אִם הַשְׂמֹאל תְּלֵךְ וְאֵימִנָה

אִיש הַנִּסְיוֹנוֹת בְּכַך עָמַד וְהָיָה לָנוּ דֻּגְמָא וּמוֹפֶת עָד
נָתַן סִיֵּעַ וְהִגֵּן עַל חֲלָשִׁים אֶת הַבְּרִית שֶׁכָּרַת הִגְשִׁים
וְכֹל מַתַּת דָּחָה נִמְרָצוֹת כִּי לֹא רָצָה הַנּוֹתֵן לְרַצּוֹת
זוֹ מוֹרֶשֶׁת אַב הֲמוֹן גּוֹיִם אוֹתָה נְיַשֵּׁם לְאוֹרֶךְ יָמִים

עַד כָּאן אִישִׁיוּתֹ אַבְרָהָם וְֶעְקרוֹנוֹתֶהָ הַמּוּסָר
הֶם לְיִשְׂרָאֵל עִקָּר הַמֶסֶר שֶׁנִמְסַר

זה סיכום חרוז מלפני שנים שכבר הועבר לקוראים והוא מועבר שוב כולל מוסר השכל ועצה

אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ הוּא גָּם אֲבִי אוֹיְבֵינוּ
בְּצִלּוֹ אָנוּ וְהֶם חָסִינו זֹאת צָרֶינוּ לֹא הֵבִינוּ
וְכִי זֹאת הַמָּקָאמָה נִמְשֶׁכֶת הִיא לֹא תָּמָה
לֵחַ הַדְּבָרִים לֹא נַס וְהַזְמָן בַּמֶּסֶר לֹא נָגַס

לֶךְ לְךָ אָמַר הַשֵּׁם לְאַבְרָהָם אַב הֲמוֹן גּוֹיִם
צֵא מִּמוֹלַדְתֶּךָ וְלֶךְ לְאֶרֶץ שָׂם הַשְׁטָחִים פְּנוּיִים

כִּי בְּךָ יִתְבָרְכוּ הָעַמִּים וְיִשְׂרָאֵל בְּךָ יִתְבָּרַךְ
ְזַרְעֲךָ יִירַשׁ אֶרֶץ טוֹבָה לַזָּקֶן לַבּוֹגֵר וְלַטָּף הָרָךְ

אַך הַשֵׁם יָדוֹעַ יָדַע כִּי צָרוֹת מַמְתִּינוֹת שָׁם
שֶׁהוֹרִישׁ לְאַבְרָהָם אֶרֶץ אַךְ קוֹשָׁאן לוֹ לֹא רָשַׁם

מְאָז הַמַּצָּב לֹא נִשְׁתַנָּה וְהָאָרֶץ מַעֲלָה עֲשָׁן
וְתָמִיד הַמַּחְלֹקֶת חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ כְּסִפּוּר יָשָׁן

זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי
וְלֹא לָמַדְנוּ דָּבָר מְאַבְרָהָם וּמֵהַמִּשְׁנָה וּמֵהַבַּבְלִי

בִּגְבוֹר הָרִיב וְהַכֹּח תַּשׁ וּלְשָׁלוֹם יִשְתֹּוקְקוּ
אוּלָי לִנְהוֹג כַּאֲמוּר בְּבַָּבא מַצִיעָא דֶּרֶךְ וְיַחֲלוֹקוּ

וְהָחָשַׁש גּוֹבֵר כִּי אֵין עִם מִי לְדַבֵּר
אֵין בַּר סַמְכָא שֶׁיִחְלִיט וְנֶתֶק לְחַבֵּר
וְלָדַעַת שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לְכֹל עָם בַּיְּקוּם
לְקַבֵּל פָּחוֹת שֶׁזֶּה עָדִיף מְלֹא כְלוֹם
וְהָחָכְמָה מְנַיִן תָּבוֹא וּמְנַיִן תִּמָּצֵא
כְּשֶׁזֶה לָזֶה אוֹמֵר לִי כְּלָּה אָנִי רוֹצֶה
וְלָדַעַת כִּי לִנְטִישַׁת הַמָּקוֹם מְִחיר
הַמָּקוֹם עָם אֶחַד בְּעָם אָחֵר יָמִיר
וְזֹאת הָעֵת לְהַסְכִּים לָחֶלֶק וְּלַמִּדָּה
וְאֶת הַנַּעֲשָׂה אֵין לְשַּׁנֹות זֹאת עֻבְדָּה