האגדה מספרת שבדומה לניוטון גם צ'יקן ליטל נחה תחת עץ ולפתע נפל עליה זלזל. "השמיים נופלים" נבהלה ורצה בבהלה. בדרכה הצטרפו אליה הני פני, דקי לקי, גוסי לוסי וטרקי לרקי. כשהגיעו לפוקסי לוקסי הוא שאל אותם: ראיתם שהשמיים נופלים? שמעתם? הרגשתם? אז אפשר להירגע, חזל"ש.
מדוע ארה"ב חושבת שגם אנו פחדנים כמו צ'יקן ליטל וחבריה? התשובה המפתיעה פשוט מדהימה: כי אנחנו באמת כאלו. תזכורת קצרה: פעם כבר סיפרתי לכם שהבנתי את הרעיון של ראש ממשלתנו הנכבד, והוא רעיון פשוט מאוד: רומס את החלשים, מתרפס בפני החזקים. הוא בטוח שהוא גילה את הסוד לשרידות נצח בתפקידו (מה שאכן מצליח לו, יש להודות).
הוא הפגין גבורה מרשימה מאוד על העובדים הסוציאלים ועל הרופאים מחד-גיסא, ומאידך-גיסא התרפס להפליא בפני
חאלד משעל בפרשת שליט, בפני אובמה בתקופת ההקפאה, וכמובן לא קיפח את מחמוד עבאס שגם לו מגיע לקט נכבד של רוצחים.
אני טענתי ש
מדיניות ההתרפסות שלו נכשלה, ניסיתי להסביר שכבוד לאומי זה לא סמרטוט רצפה, אך לצערי מר נתניהו עדיין לא נמנה על קהל קוראיי. בקצרה: התרפסות גוררת התרפסות, לחץ גורר לחץ. לא צריך להיות גאון, אפילו לא להכיר יותר מדי חוקי טבע, די להבין את חוק הטבע מספר 1: החזק מנצח. מעריכים את המנצחים, בזים ומועכים את החלשים. הפטנט הגדול שביבי גילה, כנראה לא כל כך סודי...
ביבי הוא אמן ההתפתלות, מצליח לעשות מלחמות תוך היענות מושלמת לדרישות האנטישמים, אפילו הקריב 70 מבנינו כדי שיהיה לו קל יותר מול ועדות הבדיקה של האו"ם ובית הדין בהאג. אבל מה שיעשה לא יעזור, כי ההתרפסות שלו מביאה להם תיאבון והם רוצים יותר.
זה היה ברור, התבקש, במיוחד מול הממשל הזה בו אזרחי ארה"ב השוטים התנדבו להעניק את המנדט לשלוט בהם למוסלמי קיצוני. כשהוא נבחר ידענו מה מצפה לנו, ואכן אשר יגורנו בא לנו. אני הצעתי במקום להיכנס לסחרור התרפסויות ולהמתין לרגע בו תונח החרב על צווארנו, להפגין "חוצפה" כבר קודם.
ואכן כשאובמה זלזל בביבי כבר בתחילת כהונתו הוא ספג ביקורת חזקה ונבהל. חשבנו שהדבר הפיח בביבי רוח גבית ולכן הוא ימשיך לא להירתע, אך הופתענו להתבדות. עדיין לא מאוחר, בעצם לעולם לא מאוחר. עלינו להתפכח מאשליית יכולת התמרון וההתפתלות שלנו ולהיערך לחרם בינלאומי.
זה עצוב, זה קשה, זה חמור, אך לא יביא את קיצנו. מה שכן יביא את קיצנו זה אם ניכנע ללחצים ונעשה "שלום". עלינו להכין מערך הסברה נחוש לפיו אנחנו מסרבים להתאבד, לא ניסוג לגבולות 67', מי שחושב שלחץ נוסף עלינו יועיל, יביא כשלונות וזוועות בדיוק כפי שהביא במקומות אחרים בעולם.
לא לחשוש לעקוץ. אגב, גם אנו יכולים לנקוט באותו טריק: את הדברים הקשים והבוטים יאמרו אישים פרטיים כמו עיתונאים, ואחר כך ביבי יוכל להתנער מהם ולומר שזו לא דעתו.
אסכם: לא ניתן להתפתל לנצח. העולם נחוש לעשות כאן שלום, כלומר לדרוש מאיתנו להיכנע. הוא יודע שאנחנו חלשים ובסוף ניכנע ולכן הלחץ רק ילך ויגבר. אין טעם לדחות את הקץ, נהפוך הוא, להתחיל להפגין שגעון של עם שנמצא בסכנה קיומית (לא משהו דמיוני יותר מדי), ולשדר מסר שעם כל הרצון להיות חלק מן הקהילה הבינלאומית, נגן על עצמנו בקנאות והמלחמה הבאה תהיה משהו אחר לגמרי.
