כל דרדק זב-חוטם וכל פרח משפטים, לרבות כל סטודנט/ית הלומד/ת לימודי משפטים בשנתם הראשונה ללימודי משפטים, יוכלו לצטט, בפני כל, המשפט המתעתע -
ושאינו נכון עוד, בתקופתנו אנו, כלל וכלל - לפיו: "כל אדם הינו בגדר של זכאי גמור, כל עוד לא תוכל אשמתו, בבית המשפט". יתר על כן. כל אדם מן היישוב וכל פרח משפטים יטיחו בפנינו הקלישאה השחוקה בדבר
קיומה הוודאי של חזקת החפות, שעה שחזקה זו נעלמה מחיינו, זה מכבר, ונפטרה לבית-עולמה. חזקת חפות זו, נחה על משכבה - בשלום וגם/או בחוסר שלום - מזה שנים הרבה. למעט מתי מעט דוגמת המשפטנים הנאורים, אמיצי הלב וישרי-הדרך, פרופ' אורית קיטאי-סנג'רו, בעלה, פרופ', בועז סנג'רו ועוד מעטים, הרי הרוב הדומם הניח לחזקת החפות למות, בשתיקה רועמת ומחרישת אוזן.
הדברים מקבלים משנה של תוקף ומשנה של חומרה, שעה שהטכנולוגיה פולשת, מיום ליום, עמוק - ועמוק יותר לחיינו, תוך פגיעת מוחלטת בצנעת-הפרט ותוך התעלמות - כמעט גמורה - מזכותנו לפרטיות. הזכות לפרטיות הוכרה בפסיקת בית משפט העליון, כזכות המגיעה לדרגה של כמעט זכות יסוד.
בעקבות הקמת המאגר הביולוגי - בפועל ולמעשה על-ידי משטרת-ישראל, הרי נוטלת משטרת ישראל, כדבר שבשגרה - דגימות מסוג דגימת דם מזערית, דגימת תאי לחי וגם/או דגימת תאי שיער, מחשודים, מנאשמים וגם/או ממורשעים, בעבירות המנויות בנספח שבסעיף 24 לפקודת מטא"ר, שהינם סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות; הריגה; רצח; ניסיון רצח; חבלה בכוונה מחמירה; סיכון החיים והבריאות; עבירות מין; תקיפת קטין או חסר ישע; התעללות בקטין או בחסר ישע; פגיעה בחירות; עבירות תקיפה; שוד; כניסה והתפרצות למקום מגורים או תפילה או ממנו; התפרצות לבניין או מבניין, שאינו מקום מגורים או תפילה; כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות ונסיבות מחשידות בכוונת פריצה.
בהתאם להלכה הפסוקה, שיצאה מלפני בית משפט העליון, הרי ניתן לעשות שימוש על-ידי משטרת ישראל, כמו-גם על-ידי הפרקליטות, בדגימת דנ"א, שנלקחה לצורך מסוים, מידי חשוד בעבירה פלילית מסוימת, כדי להרשיעו, בעבירה פלילית, מסוג אחר,
שאינה העבירה הפלילית, שבגינה ובגדרה, הסכים נאשם זה למסור, דגימת דנ"א זו, למשטרת ישראל. בית משפט העליון, לא קיבל את העניין שהשימוש בדגימת דנ"א, שנמסרה לצורך אחד והביאה להפללתו של חשוד, בעניין אחר, לחלוטין, מהווה פגיעה בזכות החפות העומדת לנאשם ולחשוד בפלילים,
כך שבמצב דברים זה, חשוד שמסר דגימת דנ"א לעניין פלוני, מצא עצמו מורשע, בכתב-אישום שהוגש נגשו, בעניין אלמוני, תוך שבהגשת כתב-אישום זה, השתמשו בדגימת דנ"א זו, כראייה נגדו, לעניין אחר לחלוטין, שלגביו לא נשאל אם הוא מסכים למסור דגימת דנ"א זו וגם/או אם הוא מוכן שיעשו שימוש בדגימה זו, לצורך אותו עניין, אחר - והשונה לחלוטין.
אם לא די בכך, הרי חזקת החפות העומדת למי שנעצר והחשוד בביצוען של עבירות פליליות, כמו-גם חזקת החפות העומדת גם למי שנגדו הוגש כתב-אישום, נשחקת - בשנים האחרונות - בפסיקתו של בית משפט העליון, עד דק מן הדק. אתמול, הודיעה הפרקליטות, כי היא החליטה לסגור את תיק השוחד המתנהל נגד ראש עיריית נצרת עילית,
שמעון גפסו, מחוסר ראיות. באותו עניין, הוגש נגד גפסו כתב-אישום, המאשים אותו בעבירה של קבלת שוחד כספי, בניגוד לאישומים אחרים נגדו, בכתב-האישום, שבו הואשם הוא בשוחד בחירות. פרקליטת מחוז הצפון, מירית שטרית, בשיתוף עם פרקליט המדינה,
שי ניצן, הורתה לסגור - מחוסר ראיות - האישום שבו הואשם גפסו, בלקיחת שוחד, בסך 300 אלף ש"ח מאיש העסקים, מנהל שוק "רמלה-לוד", בנצרת עילית, ישראל רביב, שעימו חתמה המדינה, הסכם עד מדינה. על-פי החשד שיוחס לגפסו, ניתן השוחד, כדי שהוא יפעל למתן הקלות, מטעם החברה הכלכלית בעיר, לטובת מפעילי שוק זה.
מן הראוי להדגיש ולציין, כי גפסו הושעה, לפני מספר חודשים, למשך ארבעה חודשים, בידי וועדת ההשעיה במשרד הפנים, ברשות השופט בדימוס,
משה גל, לאחר שהוא סירב להצעת פשרה, לפיה יצא הוא לחופשה בתשלום מלא, כאשר הדבר הזה יהווה, מעין מעשה מרוכך להשעיה. גפסו כתב - בתגובה להצעה זו - לוועדת ההשעיה, כי הוא: "מסרב מתוך אמונה בכפותי ומתוך שיקולים של טובת העיר", להשעות עצמו, מרצונו שלו. בנוסף, החליטה - בשעתו - וועדת ההשעיה - להשעות את גפסו גם מחברות בוועדת הביקורת ומדירקטוריון בחברה הכלכלית ולמנוע ממנו מלכהן גם, בתפקיד של סגן ראש העיר, נצרת עילית.
בשעתו, כתבתי ברשימתי (
מחלקה ראשונה, 22.9.2013), שהוכתרה בכותרת:
"הגשת כתב אישום אינה מתכון להרשעה", בה מתחתי ביקורת נוקבת, בכל הכבוד הראוי, על החלטת בג"ץ בעתירת תנועת אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון, להשעות, מיידית, ראשי עיריות נצרת עילית ורמת השרון, דברים, בזו הלשון:
"בל נשכח - ולו גם לרגע - כי מדובר בהגשת כתבי-אישום בלבד נגד שני ראשי-ערים אלה.
מדובר בהאשמות בכתבי-אישום, בהן מפורטות שורה של עבירות פליליות המיוחסות לשני ראשי-עיר אלה - האשמות שטרם הוכחו וטרם הובאו ראיות, לצורך הוכחתם בבית המשפט. בואו ונזכור, היטב, כי ראשי-עיר אלה, לא הורשעו, כלל וכלל, לפי הנטען בכתבי-אישום אלה,
תהיינה העבירות הפליליות המפורטות בהן, חמורות, ככל שתהיינה". עתה כשנה ומעלה לאחר הגשת כתב-האישום נגד ראש עיריית נצרת עילית, שמעון גפסו - לאחר שבג"ץ קבע, כי הגשת כתב-אישום, שבו נכללות ראיות מנהליות, המייחסות עבירות פליליות חמורות, למי שכיהן כראש עירייה מכהן, חוזרת בה הפרקליטות מכתב-האישום, שבו היה מעורב עד מדינה וזאת - מחוסר ראיות. מן הראוי שהשתלשלות דברים זו, תזרקר זרקור אור ועלומה חדה על ההתנהלות הבלתי ראויה, בכל הכבוד הראוי של הפרקליטות, אשר מגישה כתבי-אישום נגד אישי ציבור וסופם של דברים, נאלצת לחזור בה, מכתבי-אישום אלה.
בד בבד, מתחיל מחול שדים, בעלי התפקידים הציבוריים, נאלצים להתפטר מתפקידיהם, בגלל הראיות המנהליות הנכללות, בכתבי-אישום אלה, כאשר - סופם של דברים - "נופל" כתב-האישום ויחד עימו "נופלות" ראיות מנהליות מוצקות, לכאורה, אלה, שכרסמו כרסום חמור ועמוק, בחזקת החפות. השתלשלות דברים עגומה זו, של פגיעה, שלא לצורך בזכויות חשודים ונאשמים -
שטרם הובהר ונחרץ דינם, בבית המשפט, טרם נשמעו ראיות התביעה - הנאלצים, בשלב ביניים זה, לוותר על משרותיהם הציבוריות, תוך פגיעה ושלילת זכות החפות העומדת להם,
מחייבת היערכות חדשה של פרקליטות המדינה, פרקליטויות המחוז ובכלל זה, בית משפט העליון עצמו, בכל הכבוד הראוי. לא כל כתב-אישום, מביא, בהכרח, להרשעה ולא כל כתב-אישום, מגיע גם, לסוף ההליך המשפטי,
שכן לא אחת מתגלים - בדיעבד ולאחר מעשה - כשלים, המאלצים פרקליטויות שונות, לחזור בהם מכתבי-אישום אלה וגם/או אחרים. לכן, קודם שנחרוץ דינם של מי שהינם, אך ורק בגדר של חשודים וגם/או בגדר של נאשמים, גרידא, מוטב נחזיר את עיקרון זכות החפות העומדת לחשודים ולנאשמים בפלילים, למקומה הנכון והראוי.
כך - ורק כך! - יימצא האיזון הראוי, בין זכות החפות לבין זכות העמדה לדין. בואו נשנן לעצמנו, בוקר וערב, ערב ובוקר, כי בצד המילים: "חשוד"; "נאשם"; "כתב-אישום", קיימת גם המילה "זכאי" ומי שהוגש נגדו כתב-אישום, הינו זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
לפעמים ההתנהגות הקלאסית והישנה, עדיפה - אלף מונים - על פני התנהגות
"חדישה" - התנהגות הפוגעת בזכות היסוד של הפרט שלא יפגעו בזכויותיו הבסיסיות, כל עוד וקודם שהורשע הוא, בדין, בפסק-דין חלוט וסופי, אם בכלל.
