בפרק הפתיחה של הספר שרטטנו מאפיינים עיקריים של הדמויות העיקריות בפרשת ניצנים: שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי"; יצחק דובנו, מא"ז קיבוץ נגבה וקצין ההנדסה של "גבעתי"; ואבא קובנר, הפוליטרוק של החטיבה. בפרק הסיכום ננתח את חלקם בפרשה, ונתחיל בדמות המרכזית: מח"ט "גבעתי". לפי פונדק, נפגשו, בתחילת שנות החמישים, אחדים ממנהיגי מפ"ם, ובהם שמעון אבידן, בבית-קפה בתל אביב. לאחר שהסתלקו, מצא בעל בית הקפה על הרצפה תוכנית לאימון מפקדי גדודים לצבא-מפ"ם, שעתיד לחולל הפיכה צבאית, ישתלט על מדינת ישראל, וינהיג בה משטר קומוניסטי. מפקד צבא ההפיכה אמור היה להיות שמעון אבידן. בעל בית-הקפה הנדהם מיהר למסור את המסמכים לשב"כ. 1 אפשר לסלוח לאבידן על כישוריו הדלים כמפקד החטיבה, שהרי מן ההערכה שהעביר קולונל מרקוס לבן-גוריון, ש"אין מפקד אחד שיודע להניע גדוד", ניתן להסיק שמפקדי חטיבות קל וחומר. אפשר לסלוח לו על שלא ביקר בזמן המלחמה בניצנים, על שלא הבין את חשיבותה האסטרטגית לעומת כוחה הדל של ניצנים; על הדף הקרבי שהטיל על אבא קובנר לחבר, ואפילו על השקרים בוועדת החקירה. אבל אין סליחה ואין מחילה על שכמח"ט לא קיבל את החוזרים מן השבי, על שלא ביקר אצל המשפחות השכולות, ובעיקר, על שלא ביקש סליחה מאנשי ניצנים, אחרי שוועדת חקירה של צה"ל קבעה שהדף מלא שקרים. יצחק פונדק סיפר, שכאשר חזר בשנת 1959 מלימודים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, והחל ללמוד ביסודיות את הפרשה, נוכח לדעת שגם הוא עצמו טעה בהבנת הקרב. פונדק ביקש מאבידן, פעמים אחדות, שייסע לקיבוץ ניצנים ויבקש סליחה מהחברים. לדבריו, אבידן סירב. בשנת 1983, לאחר הקמתה מחדש של חטיבת "גבעתי", הוקרן בטלוויזיה הישראלית ראיון של אבידן עם יעקב אחימאיר. הכתבה עוררה עניין רב בנושא. אז פנה פונדק שוב אל אבידן, והפציר בו לבקש סליחה מאנשי ניצנים. אבידן נעתר. סיפר פונדק: "אבידן ביקש ממני להסיע אותו לקיבוץ ברכב שלי. הוא דרש ממני שבמפגש בניצנים לא אדבר. השבתי: 'אתה עכשיו לא המפקד שלי. במלחמת העצמאות לא רק אתה, אלא גם אני הייתי מפקד חטיבה. אם תבקש סליחה – לא אדבר מלה. לא תבקש סליחה – אדבר ועוד איך. "בניצנים חיכו לנו כשמונה מאות איש שהצטופפו באולם. הוא התחיל לדבר וביקש שיוציאו את העיתונאים מן האולם. אנשי ניצנים אמרו לו שרוצים לשמוע רק משפט אחד: 'לחמתם', והוא סירב. הייתה מהומה. אז אני דיברתי בחריפות רבה. בעקבות דבריי הוא הסכים, שנציג גלי צה"ל ייכנס לאולם, ואמר לשידור שהוא מצטער שאמר שניצנים לא לחמה. צריך היה לכתוב, 'חטיבת 'גבעתי' לא לחמה!' זה כמובן לא היה נכון כי חיילי 'גבעתי', לרבות אלה שהיו בניצנים, לחמו היטב. אבל את זה אבידן לא היה מסוגל לומר". 2 לדברי הדסה פלד-וידאל, באותו אירוע "אבידן הסביר למה נכתב הדף הקרבי, אבל סירב להתנצל. הוא אף פעם לא התנצל. עד היום הנושא הזה לא פתור מבחינתנו. אפילו את אות מלחמת הקוממיות 3 קיבלנו באיחור בגלל הדף הקרבי." 4 בערך באותו הזמן ראיינו עוזיאל ובלומה ליכטנברג, חברי קיבוץ ניצנים לשעבר, את רוב מפקדי חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, לצורך עבודת דוקטורט של בלומה במחלקה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן, על סטיגמת ניצנים. לדברי עוזיאל, היחיד שידע שהיה להם קשר לניצנים, היה יצחק פונדק, שגם סייע בידם. כל אחרים התנו את נכונותם להתראיין בכך שהמחקר הינו אקדמאי טהור, ושאין להם שום קשר עם קיבוץ ניצנים. בפגישה עם שמעון אבידן, בקיבוצו עין-השופט, טען מח"ט "גבעתי" לשעבר, בניגוד למה שאמר לוועדת החקירה של צה"ל בשנת 1949, שלא היה לו שום קשר עם הדף הקרבי הראשון. הוא אומנם חתם עליו, אך ניסח אותו אבא קובנר בלעדית, וכל האחריות מוטלת על קובנר. 5 שמעון אבידן לא התנצל בפה מלא עד מותו, גם משום אישיותו, וגם עקב האידאולוגיה הקומוניסטית שבה דגל. הוא לא חשב שגרם לניצנים עוול, שהרי הישוב, בעל האידיאולוגיה הימנית, היה אויב מעמד הפועלים, ובאויבים לוחמים, ובפניהם לא מתנצלים. תוכניתו לפקד על מהלך של הפיכה צבאית, אם יזכה הימין בבחירות, מלמדת על גישתו יותר מכול.
|
|
אבא קובנר סרב להתנצל [צילום: לע"מ]
|
|
|
שמעון אבידן התנצל בחצי-פה. אבא קובנר גם זה לא, ועד מותו סירב אפילו להיפגש עם חברי ניצנים. בשנת 1956 שהה שלום זמיר, פדוי-שבי, חבר ניצנים, בשליחות בארגנטינה. באחד הימים הוזמן לארוחת ערב בשגרירות ישראל בבואנוס איירס. אבא קובנר, שהגיע בו בזמן לארגנטינה, לטקס של "השומר הצעיר", הוזמן אף הוא לסעודה. אחרי שהשגריר פרש, שאל זמיר את קובנר "מה עשית לנו?!" קובנר השיב: "כן, זו הייתה תחילת המלחמה. לו היישובים היו נכנעים, העניין היה אבוד. צריך היה לשמש דוגמה עבור החיילים. אני מרוצה ממה שכתבתי. זה המריץ את היישובים ואת החיילים לא להיכנע. 6 אבא קובנר סירב בתחילה לפגוש את עזריאל ואת בלומה ליכטנברג. לאחר שקיבל אישור בכתב מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן, שבלומה חוקרת את הסטיגמה של ניצנים, הוא שוחח בטלפון עם ראש החוג לקרימינולוגיה, כדי לוודא שהמכתב אינו מזויף. אחר כך וידא שבני-הזוג תושבים ותיקים בתל אביב, ואינם גרים בניצנים. לבסוף התרצה. הראיון הוקלט, אך מדי פעם ביקש קובנר לסגור את מכשיר ההקלטה כדי להימנע מנושאים עדינים. אשר לדף הקרבי – הצהיר, "אני עומד מאחורי כל מלה, ואם היום צריך הייתי לכתוב שוב, הייתי כותב בדיוק את אותו הדבר". אבא קובנר נפטר בשנת 1987. זמן-מה לפני מותו, ביקש מיכאל, בנו, להיפגש עם חברי ניצנים. הוא בא למשק עם חבר, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב. עזריאל ליכטנברג נכח בפגישה: "מיכאל אמר, 'אבא היום לא היה כותב את זה'. אחר כך ההיסטוריון הרצה במשך שעה על המלחמה בגזרת ניצנים. נמצאות אצלי עדיין שתי הקלטות, של האבא שאמר שהיה חוזר על אותם הדברים, ושל הבן שאמר שאבא לא היה כותב כך". 7 מיכאל קובנר הוא צייר המתגורר בירושלים. כשטלפנתי אליו, שהה בלונדון. סיפרתי לו, שאני כותב על פרשת ניצנים, ומבקש לשמוע ממנו על עמדת אביו בסוף חייו. הבן השיב: "אותי זה לא מעניין, תשמיצו כמה שאתם רוצים". אמרתי לו: "אבל אביך הוא זה שהשמיץ". השיחה נותקה.
|
יצחק דובנו נהרג, כאמור, ב-21 במאי 1948, ולא היה שותף לפרשת הדף הקרבי הראשון. אבל הוא גילם באישיותו, יותר מכל אדם אחר, את הפרשה. כמא"ז נגבה, סירב לקבל פקודות ממפקד הגדוד יצחק פונדק למרות שנגבה נכללה באחריותו של גדוד 53. פונדק מעריך, שלולא נהרג דובנו, והיה מפקד על הקיבוץ בקרב המכריע, גורל נגבה לא היה שונה מגורל ניצנים. 8 באשמתו נמנע פונדק מלהשתלט על משטרת עירק-סואידן, לפני תום המנדט, כפי שהשתלט על משטרת קטרה. כקצין הנדסה בחטיבה, היה האחראי לכך שקיבוץ ניצנים לא בוצר כהלכה, ושעל הדרך בין מג'דל לאסדוד לא הוצבו מחסומים, כפי שהוצבו בדרך מזרחה משם. במבצע "תינוק", בשבעה-עשר במאי, שלח דובנו את ילדי נגבה ברכב לבאר-טוביה, בלא כל תיאום מוקדם. סיפר יצחק פונדק: "על יד כפר ורבורג היה מחסום עם שדה מוקשים. לפני המחסום ניצב תמיד מפקד כיתה חמוש,] מגדוד 53. כאשר המצרים הגיעו ליד מרדכי נתתי פקודה שכל רכב שיגיע ללא תיאום, יש לפוצץ. בחצות בלילה הגיעו שני אוטובוסים בלי תיאום. כאשר מפקד הכיתה הלך לפוצץ אותם הוא שמע בכי ילדים, וברגע האחרון לא הפעיל את חומר הנפץ. זה הציל את הילדים ואת מלוויהם מנגבה. העובדה שדובנו לא תיאם את פינוי הילדים, כמעט גרמה לאסון כבד מאוד. 9 ולמרות כל זאת, דומה שדובנו הוא הגיבור הראשי של מלחמת העצמאות: עוד במהלך המלחמה הוא הונצח במבצע "יואב" באוקטובר 1948– המבצע לכיבוש הנגב – שהיה אחד הגדולים במלחמת העצמאות; משטרת עירק-סואידן נקראת על שמו, "מצודת יואב"; וכן נקראים על שמו קיבוץ שדה-יואב, חמי-יואב והמועצה האזורית יואב. הנצחתו האינטנסיבית של דובנו מלמדת על העוצמה החברתית של תנועת "השומר הצעיר", ועל החשיבות שאנשיה מייחסים לתדמיות ולמיתוסים, למרות שהם חסרי-בסיס.
|
|
מטה גדוד 53 [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]
|
|
|
בקרבות נגבה וניצנים, שתוארו בספר זה, לחמו חיילים ומפקדים מגדוד 53. הגדוד, כפי אחד משמותיו, הורכב ברובו מצעירי הפרוורים של תל אביב. הגדוד הוקם לאחר פרוץ המלחמה. ללא ההילה של הפלמ"ח, ובלא הניסיון שהיה לגדודי השדה (חי"ש), שפעלו ברחבי הארץ כבר לפני המלחמה, הוא התפתח להיות לאחד הגדודים הטובים במלחמת העצמאות. יצחק פונדק, מקימו של הגדוד ומפקדו הראשון, היה לא רק מג"ד, אלא גם הלוחם הראשון והאבא של החיילים, ולא רק בעת היותו מג"ד, אלא גם לאחר שהתמנה בזכות הצלחותיו, עוד במלחמת העצמאות, למפקד חטיבה 9, ואחרי המלחמה, בתפקידיו השונים בצה"ל ובחיים האזרחיים. מאז שחזר מארצות הברית בשנת 1959, הוא פועל ללא לאות להסרת כתם החרפה, שהדביקו אבידן וקובנר על ניצנים, כי ניצנים, בעיניו, הם פקודיו וחלק מגדודו. אם נעשה להם עוול, שומה עליו לתקנו. כשהתעוררה פרשת ניצנים מחדש – כאמור, בשנת 1983 – כפה פונדק על צה"ל לחקור שוב את הפרשה, ולפרסם ולהפיץ מערך שיעור על קרב ניצנים, שמועבר בכל יחידות צה"ל, עד כתיבת השורות הללו. את מערך השיעור כתב משה גרשוביץ. בהקדמה כתוב: "מערך השיעור 'קרב ניצנים במלחמת העצמאות' מתאר את סיפור הקרב שהתחולל במסגרת הלחימה לבלימת פלישת הצבא המצרי בדרום הארץ. בקרב הזה עמדו מגיני ניצנים מול כוח מצרי סדיר, עדיף במספר אנשיו ובאיכות נשקו, ולחמו שעות רבות עד שאולצו להיכנע. היעדר מידע מדויק על מהלך הקרב גרם בשעתו לביקורת נוקבת על התנהגות הלוחמים בקרב. במערך הזה שוחזרו העובדות, בצורה המאפשרת שרטוט תמונה נאמנה של מהלך הקרב, בצורה המבליטה את ערכי הלחימה שגילו אנשי ניצנים: הדבקות במשימת עצירת הכוח המצרי; גבורת הלוחמים והאחווה שגילו איש כלפי רעהו; אחריות המפקד לגורל אנשיו על-רקע ההחלטה להיכנע, משעה שלא היה עוד טעם בהמשך הלחימה". 10 כתיבת מערך השיעור והפצתו בכל יחידות צה"ל, היה ניצחון נוסף של יצחק פונדק ושל גדוד 53, במלחמתם הארוכה בדף הקרבי הראשון.
|
5.
|
פוליטיקה מזוהמת, חובבנות צבאית, תרבות ביטחון מיתולוגית
|
|
פרשת ניצנים היא מן החמורות במלחמות ישראל. היא התחוללה בגלל זוהמה פוליטית, עקב שרלטנות צבאית וכתוצאה מתרבות ביטחונית מיתולוגית. את הזוהמה הפוליטית ייבאו ארצה שמעון אבידן, אבא קובנר וחבריהם. היא תוצר של תפיסה מרקסיסטית, האומרת שבחיים החברתיים והפוליטיים מתנהלת מלחמת מעמדות תמידית, ואת היריבים, אויבי מעמד הפועלים, ולא אויבים חיצוניים, יש להשמיד, כפי שסטלין השמיד את יריביו בברית-המועצות. מלחמה מול אויב חיצוני, כפי שהייתה מלחמת העצמאות, יש לנצל כדי לקעקע את אויבי המעמד, כך שאחרי המלחמה לא יהוו גורם פוליטי. כך זה היה במלחמת העצמאות עוד לפני פרשת ניצנים; בפרשת דיר יאסין, בתשעה באפריל, שבה העליל מאיר פעיל, חברם לאידיאולוגיה של אבידן ושל קובנר, כי אנשי אצ"ל ולח"י ביצעו מעשה טבח בכפר הערבי, ששכן ממערב לירושלים. 11 כך, זה היה אחרי פרשת ניצנים, בפרשת "אלטלנה", בהפוגה הראשונה (22-21 ביוני), שבה העלילו, שמנחם בגין, מפקד אצ"ל, תכנן הפיכה צבאית במדינה שאך זה קמה ונלחמת לעצמאותה. אומנם תנועת "השומר הצעיר" הייתה ציונית, דהיינו לאומית, אך הדוֹגמה המרקסיסטית-סטליניסטית הייתה חזקה מאוד בקרב חבריה. שמעון אבידן היה מן הקיצונים, שהרי כאמור, לפני שברח ארצה, היה חבר מסור במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ואף הושתל על-ידה במפלגה הנאצית. לעקרון ההשמדה המרקסיסטי, שבו החזיק אבידן, הצטרף העיקרון של ריאליזם סוציאליסטי 12 שרווח בברית-המועצות עד קריסתה, וגם בעת כתיבת השורות הללו רווח למדי ברוסיה שבהנהגת ולדימיר פוטין: האמת אינה כפי שהיא במציאות, אלא כפי שהיא מועילה למפלגה. לכן, יש לתאר את המציאות באופן שיועיל למפלגה ולאידיאולוגיה שלה. לפי העיקרון הזה סילפו בברית-המועצות את התיאורים על "המלחמה הפטריוטית הגדולה", היא מלחמת העולם השנייה, ועד היום המגמה שם לא לערער על "אמיתות", שנקבעו בימי סטלין. לפיכך, יש לדווח ולתאר אירועים, באופן שיועילו למפלגה ולאידיאולוגיה, כפי שראשי המפלגה והאידיאולוגים שלה מפרשים זאת. לכן, אבידן הפלה את ניצנים בנשק ובלוחמים, לעומת קיבוצי "השומר הצעיר", ובעיקר לעומת קיבוץ נגבה; זה הטעם שביום הקרב לא שלח עזרה לקיבוץ, ואפילו לא סיוע ארטילרי, כפי שנהג בקרב על נגבה. וזה הטעם שבדף הקרבי הראשון, השמיצו אבידן וקובנר את לוחמי ניצנים – הרי לא חשוב מה היה שם, אלא מה שטוב למפלגה ולאנשי המפלגה, דהיינו למח"ט אבידן. זה הטעם שעד סוף ימיהם הם התחמקו מלהודות בפה מלא שטעו, שהרי מבחינת הריאליזם הסוציאליסטי, שהנחה אותם, הם לא טעו. גם מי שיתאמצו למצוא צד של זכות בהתנהגות אבידן, ביחס לדף הקרבי הראשון, לא יוכלו להתעלם מתפקודו הלקוי כמפקד חטיבת "גבעתי", עד כדי שרלטנות צבאית. הוא שגה בהערכת ציר התקדמות המצרים צפונה; הוא כשל להעריך את הסכנות שנשקפו לקיבוץ ניצנים, לפחות אחרי כישלון התקפת חטיבתו באיסדוד, ארבע ימים לפני קרב ניצנים; הוא לא ביקר בניצנים, שהייתה החוליה החלשה במערך שעליו פיקד, ולא דאג לחזקהּ לקראת מבחנה האחרון. לשאלה מדוע גדוד 53 לא חיזק את ניצנים, השיב המג"ד פונדק, כי אבידן מנע זאת ממנו. לדבריו, אבידן ואנשי מטהו ביקשו לסלקו מן החטיבה, כנטע זר, וגם מקנאה, משום שהוא היה המג"ד הבולט ביותר בחטיבה, שגם מונה במהלך המלחמה למפקד חטיבה 9. הוא חשש שאם יפעל בניגוד לפקודות של אבידן, יסלקו אותו מן החטיבה, ועל כך הוא מכה על חטא. בעת כתיבת השורות הללו, כשהוא בן מאה, מעיד פונדק, שיש לו רגשי אשמה כבדים, ופרשה זו רודפת אותו כל ימיו. 13 בשל הזוהמה הפוליטית והשרלטנות הצבאית, לא ניתן היה בנסיבות אותה המלחמה, באותה העת ובאותו המקום, למנוע את נפילת ניצנים ולמנוע את פרסומו של הדף הקרבי הראשון ואת הפצתו. אבל, במהלך המלחמה, מיד אחריה ולאחר מכן, הייתה חובה לחשוף את האמת על קרב הגבורה של אנשי ניצנים ושל חיילי התגבורת מגדוד 53 ומגדוד 58, את תפקודו הלקוי של אבידן, לפחות בפרשה זו, ואת השקרים שנכללו בדף הקרבי הראשון. הדבר לא נעשה, כי מנהיגי המדינה וחברי האליטות שלה צידדו בריאליזם. הם ביקשו לקַבע את זיכרונה של מלחמת העצמאות בתרבות הישראלית, כמלחמה טהורה, שרק אנשי אצ"ל, בפרשות דיר יאסין ו"אלטלנה", הכתימו אותה במקצת. אלא שמהם ניתן היה לצפות למעשים שליליים, שהרי הם היו "אויבי המעמד". בשנים מאוחרות יותר, כשהשפעתם לא רק התפוגגה, אלא גם נחשף קלונה במלחמת יום הכיפורים, לא נחשפה האמת על פרשת ניצנים ועל פרשות צבאיות אחרות, בגלל תרבות הביטחון המיתולוגית – תוצר של הריאליזם הסוציאליסטי, שקיבעו שמעון אבידן, אבא קובנר, מאיר פעיל, וחבריהם. בכך עשו הישראלים עוול, לא רק לחברי ניצנים, שלחמו במלחמת העצמאות, אלא גם לאחר מכן, עד זקנה ועד מוות, וגם לדור השני ולדור השלישי של הקיבוץ. המחקר הזה עוסק לא רק בפרשת ניצנים, אלא בתרבות ביטחונית מזוהמת, שאת מחירה שילמו הישראלים בעבר, וממשיכים לשלם, מאז מלחמת העצמאות ועד היום הזה. היא התבטאה ב"עסק הביש" בשנות החמישים ובפרשת לבון; במחדלים ובכישלונות במלחמת יום הכיפורים; בפרשת קרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה; בפרשת צאלים ב' בשנת 1992; בפרשת קבר יוסף בשנת 2000; בפרשת מסמך גלנט- בועז הרפז- אהוד ברק- גבי אשכנזי, המתגלגלת בעת כתיבת השורות הללו. כל הפרשות הללו, שמחירן רב מאוד, הן תוצר של פוליטיקה מזוהמת, של שרלטנות צבאית ושל תרבות צבאית מיתולוגית. ניצנים, ששילמה את המחיר הכבד ביותר, היא ההוכחה.
|
1. הראיונות עם יצחק פונדק. ראו זאב צחור, חזן – תנועת חיים – "השומר הצעיר", הקיבוץ הארצי, מפ"ם, הוצאת יד בן-צבי ויד-יערי, 1997. מסתבר שלפחות בחמישים קיבוצים הוכנו מחסני נשק חשאיים. לעתים היה מאגר הנשק הסודי גדול בכמותו ובאיכות הציוד שבו מהמחסן שנועד להגנה המרחבית בפיקוח צה"ל. חזן ניסח את המטרה של התאים: לסכל השתלטות בכוח של הימין, בראשות מנחם בגין, על המדינה, ולהיערך למאבק נגד שלטון ימני, אם יקום; זאב גלילי, "כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל ומנהיגיו העבירו סודות לרוסיה", היגיון בשיגעון – [קישור]; אמנון לורד, איבדנו כל אשר יקר היה ... על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי, תמוז, 1988. 2. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 3. היישובים, שהיו במצור במלחמה, קיבלו את אות המלחמה בשנת 1949. 4. ראיון מוקלט עם הדסה פלד-וידאל, ב-2012 – בארכיון המחבר. 5. ראיון מוקלט עם עזריאל ליכטנברג ב-2013 – בארכיון המחבר. 6. ראיון מוקלט עם שלום זמיר ב-2012 – בארכיון המחבר. 7. ראיון מוקלט עם עזריאל ליכטנברג ב-2013 – בארכיון המחבר. 8. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 9. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 10. א"צ, תיק 179/118/2009, מערך שיעור על קרב ניצנים. 11. אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין –הספר השחור, הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית, 2007; Uri Milstein, The Birth of a Palestinian Nation – The Myth of Deir Yassin Massacre, Geffen Publishing House, 2012. 12. ראו דנה אריאל-הורוביץ, אמנות ורודנות, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2008, פרקים ז'-י'. 13. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק.
|
|