באוגוסט 2011 יצא לאור רומן מכתבים מיוחד שכתבו אותו שניים שהם משוררים: שושנה ויג ו
בלפור חקק. שושנה ויג הציעה לבלפור חקק את רעיון כתיבת הרומן המשותף, והוא נענה לאתגר.
הרומן "השמות שמורים במערכת" היכה גלים ונכתבו עליו מאמרים רבים. בד-בבד עיבדו כותבי הרומן את הטקסט למופע תיאטרלי שהוצג על ידם שמונה פעמים במקומות שונים. לאחרונה הפיקה שושנה ויג, שהיא גם מו"ל של הוצאת "פיוטית" את הספר "מאמרי המערכת" הכולל בתוכו את כל המאמרים על רומן המכתבים "השמות שמורים במערכת". עם פרסום קובץ המאמרים על הרומן, פורסם כנספח לספר זה גם טקסט המופע התיאטרלי "השמות שמורים במערכת". כמעשה שיווקי של הקובץ שיצא לאור לאחרונה, מתפרסם כאן לראשונה טקסט המופע "השמות שמורים במערכת", בצד תמונות מן המופעים השונים. כותבי הרומן שיחקו את דמויות הדובר והדוברת במופע עצמו.
"השמות שמורים במערכת"- המופע התיאטרלי
הערה: זו הצעה בלבד לטקסט של מופע בעקבות רומן המכתבים. ניתן לבנות מרומן המכתבים טקסט חלופי למופע בפני קהל.
המופע
"השמות שמורים במערכת":
(תחילת האירוע נגינה בפסנתר)
(בזמן נגינת הפסנתר האוהב כותב מכתב, שם במעטפה ונותן לאהובה)
כשהיא עומדת היא מחזיקה שמשיה או מניפה. בתום הנגינה, יושבת.
היא קוראת את מכתבו, מניחה על השולחן. אין שמות לדוברים במיצג תיאטרלי זה. התפאורה צנועה: שולחן נפרד לדוברת ולדובר. ספרים ומכשירי כתיבה על השולחן. אפשר: כַּן עם כובע ולבוש גברי בצד של הדובֵר, כַּן עם כובע ולבוש נשי בצד של הדובֶרת.
(חילופי מבטים ביניהם)
הדובֶרת:
בוא נכתוב את הספר מחדש.
נתחיל הכל מחדש,
נבנה את כל הדמויות מחדש.
יהיה לנו מה לעשות יחד המון שנים.
הספר ההוא שלא פרסמנו לא כתוב טוב.
לא בנוי נכון.
אני מזמינה אותך לכתוב הכול מחדש.
בוא נתחיל מחדש.
נכתוב כמו שצריך,
לא בחלקים.
נכתוב את הספר שלנו בעצמנו.
אתה אליי,
אני אליך,
נכתוב זה אל זו.
נאחז בקצה הנייר
ונמשוך אותו פעם אליי ופעם אליך.
נהיה על גבי הנייר כמו רקדני באלט.
נכתוב הכול מחדש.
(חילופי מבטים)
הדובֵר:
הספר שכתבנו יחד בעבר לא נעלם, הוא קיים במקום כלשהו. הספר הפך לספר נסתר, ועכשיו את אומרת: עלינו לכתוב אותו מחדש. לכתוב אותו אחרת.
איך אפשר לכתוב ספר מחדש אם הספר הנעלם נושף בעורפנו ואינו מניח לנו? הוא רוצה שנכתוב אותו, הוא מתחנן להישאר בארץ החיים, לא להימחק. גיבור הספר הנעלם היה בן דמותי, והוא תמֵהַ שאני מוותר עליו. הוא לוחש לי: אני בכל מקרה נשאר. גם אם תכתבו ספר חדש, הצל שלי ילווה אתכם. גם אם תכתבו ספר חדש, אֶכּנס אליו בלי ידיעתכם. כשתסיימו את הספר החדש, תגלו שלא ניתן לברוח מן הישן. כשתפתחו ותקראו מה כתבתם, תגלו אותי שם...
אני שומע את לחישתו בחרדה, שואל את עצמי: האם באמת ניתן לכתוב ספר חדש?
(לסיים בהבלטה)
(חילופי מבטים)
הדוברת:
אני בוכָה, פשוט בוכָה... (לעצור להתגבר על הייאוש)
(לשכנע:) תראה אם נכתוב מחדש, נחבר את כל הקצוות.
נוכל לסדר את כל הפינות שלא היו ישרות קודם.
תראה כמה עוצמה יש בכתיבה מחדש.
הגשם יורד כאן בעוצמה מטורפת, ברקים ורעמים!
זה הלילה שלנו.
אני יכולה לקרוא לו כך!
למחוק הכול ולהתחיל לחיות איתך מחדש
על הנייר אני יכולה.
אני רוצה הכול מחדש.
לא להעתיק,
לא לצטט.
להיות איתך שוב מחדש
כמו שני לוחות חלקים.
אתה יכול להמציא הכול מחדש.
כן, גם שמות נמציא.
ואם אתה רוצֶה עדיין לזהות את עצמך
בדמות הגיבור - אתה מוזמן.
בוא נכתוב את כל הספר מחדש.
(חילופי מבטים)
הדובר:
כשאני כותב עכשיו, אין ברקים ורעמים. את רחוקה כרגע, ואני קורא אותך, צופה מן החלון החוצה. אני רואה בחוץ את שנינו יוצאים מן הספר הישן שלובי זרוע. לרגע אני שואל את עצמי, האם, באמת, היינו אנו שנינו בספר הקודם, או אולי היו אלה אנשים אחרים? הדמות שאני רואה מן החלון כבת דמותך, יש לה תווים נוקשים יותר מאלה שלך כיום. אני מתבונן בך היום מרחוק, כמו שאת עכשיו ואת נראית לי היום רכה יותר, עינייך מקרינות חום ושפתייך חושניות. אני מתחיל לפקפק אם בכלל היה ספר ישן, ואם בכלל היינו שם, ואם בכלל האישה מן הספר הישן (אם אכן הוא קיים ואם אכן היא קיימת) היא אתְ. אולי הספר שאנו כותבים עכשיו הוא הספר האמיתי, וכל מה שהיה עד עכשיו היה הכנה לקראתו.
בואי ונצא לדרך. בואי ונצא מהנחה שאנו מתווים את הדרך, גם אם יתברר לנו עם הזמן שהדרך היא זו שמתווה אותנו.
זה לא יהיה קל, אך בואי ונצא להרפתקה הזאת! (לסיים בסימן קריאה !)
(חילופי מבטים)
הדוברת:
מה קורה לך כשאינך כותב אליי?
האם כשאינך כותב, אתה חושב עליי?
אתה חושב על כתיבת הפרק הבא?
האם אתה חושב על כך שאני קושרת אותך אליי?
כל כך הרבה רציתי לכתוב אליך.
פתאום חסרות המילים את האמירה שלי.
האם כל הזמן ארגיש כך, שהמילים מקפחות אותי?
שאיני מוצאת את השורות הנכונות?
האם תהיה בספר החדש אמירה אחרת, חדשה, מפוכחת?
(חילופי מבטים)
הדובר:
אני בדרכי שלי מחפש את המעמקים, את מעטה הסוד. ואת מבקשת קתרזיס לחייך שלך, במגע עם חַיי שֶלי.
בחלומי אני עומד בקצה ההר מבקש אותך, לאחר דרך ארוכה. הדרך אל מעלה ההר הייתה ארוכה, זרועה בורות וקוצים. המשכתי בה כי ידעתי כל הזמן, שבמהלך הדרך אראה אותך, וכך נוכל להתאחד, לאחר שלא התראינו זמן רב. כל החלום זכרתי את החיבור המרגש שהיה בינינו בפגישתנו האחרונה, ורציתי לראותך במעלה ההר. בחלום ידעתי בבירור שאת מחכה בהמשך הדרך, ועליי רק להתמיד בה. ואכן, כשהגעתי לפסגת ההר ראיתי אותך... אך, לא הבנתי איך אגע בך. את עמדת במרחק לא גדול ממני, בפסגת ההר הקרוב. קמתי בבהלה מן החלום, מבקש את הגאולה במציאות עצמה, שבה יש רחובות וחצרות ולא הרים.
כשהתעוררתי, ידעתי שאהבתנו נמצאת על כפות המנעול, והמפתח בידייך.
ועכשיו, שדיברתי בך בשׂפת החלום, דברי אליי, אהובה, בשׂפת המציאות?... (לסיים בסימן שאלה)
(חילופי מבטים)
הדוברת:
שוב אתה הולך באותה הדרך...
מספר לי סיפורי אגדה, כשביקשתי שתדבר אליי דברים ברורים וכנים.
אתה מחפש את האשליה.
אני עייפה מדי!
השעה שעת לילה מאוחרת.
לא יכולתי ללכת לישון מבלי לכתוב לך משהו.
לספר לך מה הרגשתי היום,
משתלטים עליי געגועים.
אוף, אני מנסה לחבר אותך אליי בעזרת אותיות.
מן המפגש ההוא ידענו שהקשר יהיה מוזר.
שנינו גרים על שני איים, שטים בעולמות רחוקים.
עזור לי,
בסוף הדרך אולי נמצא מקום של שקט? (לסיים בסימן שאלה)
(חילופי מבטים)
הדובר:
אַתְ מציבה מולי מנעולים שונים אל הרומאן שלא נכתב עדיין, ואני מנסה כל פעם מפתח אחר. בינתיים לא הצלחתי ליצור מפתח מאסטר שפותח אצלך את כל המנעולים..
איך עליי לכתוב כדי לרַגש אותך?
אי שם בראשית הדברים, ניסינו לכתוב סיפור ביחד. את זוכרת?
כתבנו אותו ממש יחד, פסקא אַת פסקא אני. כשהסיפור הסתיים, התברר שכתבנו סיפור על זוג הנפגש בתוך יער סבוך, שהמפה שלו היא כנראה מפה של מבוך.
ביער עינייך בהקו באור ירוק-אפור ונראית לי אז חסרת ישע. אולי זו הסיבה שהתאהבתי בך. היית אז תועָה ובודדה, כאילו אתְ לבד בעולם
אולי היה היער הזה גן העדן האבוד, וברגע זה ממש גורשתי מן הגן. כנראה גם את גורַשת מגן העדן האבוד.
נצטרך, לכתוב את הרומאן שלא נכתב עדיין, כשאנו מחוץ לגן.
(אין חילופי מבטים)
הדוברת:
כותבֶת ובוכָה, בוכה וכותבת...
אני בוכָה ביודעי בוודאות שגורשנו מן הגן,
ואתה ממשיך לסַפר לי אגדות,
ליצן של מילים!
מחדד את המילים שלך!
אין פתרונות קלים לבעיות החיים,
וכך גם בכתיבה,
מי שחושב שכתיבה תרפא את תחלואי הנפש -פשוט טועה!
מילים לא יצליחו לברוא את העולם שאיננו.
אני מנסה לחשוב על מה שכתבנו יחד ועל מה שנכתוב עוד ויודעת:
אין סיכוי שנצליח לברוא את גן העדן.
האם באמת, אתה חושב שמילים בוראות מציאות?
(אין חילופי מבטים)
הדובר:
אַתְ תמיד ישירה יותר ממני, וזה גם הולך לך יותר בקלות. במשחק של "אהבה, שנאה, קנאה, ידידות", אני תמיד יודע באיזו משבצת את נמצאת, ואני מחשב את דרכי לאן לנוע. את צודקת. אני לפעמים כותב מתוך מעצורים, כי אַתְּ משנה פנים כל הזמן, לא צפויה, ואני מתאים את צעדיי על הלוח כמו במשחק שחמט.
ואַתְ המלכה במשחק, זה ברור לי.
אֵינֵך חוששת להביע רגשות, לומר דברים בעוצמה, כשאינני עונה, את יוצאת משלוותך.
אני קורא כל מה שאת כותבת. אני בוחן את דברייך כל הזמן, אני רואה עכשיו את עינייך מרחוק בוחנות כל מילה שאני כותב,
שוב ושוב אני קורא את מכתבייך, חש את הצורך שלך שאכתוב כמוך. שאכתוב בסערה גדולה, שתרגישי איך רועדות אמות הסיפים, שתביני למה את רוגשת כל כך, מתגעגעת כל כך. את כמו אומרת כל הזמן "אם אני כל כך אני, למה אתה לא כל כך אתה?", למה אינךָ יוצא מדעתךָ כשאתה נכנס לדעתי ומטריף אותה?
ואולי בשיח המכתבים הזה אֶלמד ממך את שפת הגעגועים שאינה נגמרת.
כמו שפת הים?.. (לסיים בנימת סימן שאלה)
הדוברת:
כמו שׂפת הים?....
כך אי-אפשר להמשיך !
אופציה ראשונה:
האישה עוזבת את המקום. האוהב פורש הצידה עד שובה.
היא חוזרת לאחר הקטע המוסיקלי בלבוש שחור עם מחרוזת לצוואר.
(משמעות החלפת הלבוש מתבררת לצופים במכתב שיופיע בהמשך המיצג התיאטרלי)
כאן קטע נגינה.
אופציה שנייה:
הדוברת קוראת את הטקסט המופיע כאן, ורק אחר כך בא הקטע המוסיקלי.
(כמה עצוב לי כעת...
אני רוצה להיזכר בטעם הנשיקות,
רוצה להיזכר בטעמה של האהבה
ואני מחפשת בין השורות שלך
, ומוצאת אוירה מתוחכמת של אמן מתייסר.
איש שאינו יכול לבטא את אהבתו בלא להתחפש.
ואולי הייתי אהובה לצורך יצירה.
אני מתחילה לחשוב שנוצרתי כדי שתכתוב.
שנבראתי כדי שתרד מהרכב שלך בצד הדרך
ותאמר לי את תהיי אהובתי...
בריאה שבראת כדי שיהיה ל ך על מה לכתוב.
רק עצב.
אני ממשיכה.
אני רוצה שתרגיש.
רוצה שתכאב.
רוצה שתכאב כמו שאני כאבתי.
ואולי תהיה מאופק ולא תכתוב את מה שאינך יכול לכתוב.
בחלומי ליל סערה באותו בית שאנחנו יחד.
ליל סערה בחוץ. 'תבכי' אתה אומר לי.
'תבכי', 'תבכי', אף פעם לא בכיתי עם מישהו באהבה.
עכשיו עצוב לי. איני בוכה. אולי רוצה למות.
מסע של ייסורים).
לפי אופציה א' הדוברת חוזרת בתום קטע נגינה בלבוש אחר: שמלה שחורה, מחרוזת לצוואר.
לפי אופציה ב' היא יכולה כאן לשים על גופה עליונית שחורה ומחרוזת לצוואר.
לאחר שובה של האישה לשולחן שלה, האוהב שב לעמדה של הדובר בשולחן.
(אין חילופי מבטים)
הדובר:
לך במסע האודיסאה,
כשהצעת לי לצאת למסע מכתבים, חשבתי שזהו מסע של אודיסאה. גם אם לרומאן המכתבים אין שם, התחושה הייתה שיש כאן ציפיה סמויה להגיע בסופו של המסע לאיתקה. ולהבדיל מאודיסאוס, להגיע לשם יחד.
את אוהבת עם זיק של שיגעון, ואת תזזיתית ולפעמים קצרת רוח.
אנו כותבים מחדש את עלילת חיינו, ועוד נכונו לנו נפלאות.
למה בעצם אני כותב בדרך אגדית? היתרון של כתיבה כזאת הוא שאינךָ מחויב לספר עובדות כפשוטן ודברים כהוויתם, ואתה משתמש בחומרים הקיימים שיש בהם כדי לזכֵּך את הדברים שהיו בינינו ולעשות את העקוֹב למישור.
את כותבת נסערת יותר, ולכן זה מרתק אותי לנהל את הדו שיח. את רוצה לכתוב כדי להרעיד את הקירות, כדי לנפץ שמשות וכוכבים, כדי שיזוזו פתאום הרקיעים. ואני קורא את דברייך, ולפעמים הרקיעים באמת רועדים.
אני מבטיח לצאת אלייך מדי פעם מן הבמה של המשל והחידה, לגעת בך באופן ארצי. את תחושי מדי פעם את המעברים, ותדעי אותי בשָׂר ודם.
בואי נזכור מחדש את מה שהיה. ונזכור שבכל פעם שהלכת למרחקים, התבוננת מדי פעם לאחור לראות אם אני בטווח הראייה שלך.
ותמיד חזרתְ.
(אין חילופי מבטים)
הדוברת:
אני יושבת על שפת נהר החלום הזה ומחכה למפץ הגדול.
אני אוהבת לסַפר לך מה קרה לי בעת הכתיבה או סמוך לכתיבה
ואתה לגמרי נטול פניות.
אולי אחת או שתיים נכנסו לך לתוך המכתב.
מכתב צריך לשקף גם את מה שקורה בהווה,
אך אתה מעדיף לאפוף עצמך במסתורין.
מסתיר ממני מידע על מה שקורה לך בחיי היום יום.
אני לא יכולה!
(אין חילופי מבטים)
הדובר:
ההתכתבות הזאת היא סוג של בירור, אך גם סוג של מרד
האם במהלך הדרך אל ההר יימָצאו דברים שאָבדו בראשית הדרך, בראשית החיים? האם המסע הוא מסע של חיפוש אבֵדות? האדם נברא בשביל לבקש אחר אבדות, וכל מה שהוא עושה הוא מתאמץ לחפש את אבדותיו.
מהֵן האבדות שיעלו ויתגלו במהלך הדרך הזאת?
ואולי שם בתוך ההר, או בקצהו נמצא למשל, אגם.
למה צריך אגם? את שואלת.
צריך אגם, אני אומר, כי אז נוכל במהלך הדרך לראות את פנינו.
וגם זה סוג של סוד, סוג של גילוי.
סוג של התגלות.
(אין חילופי מבטים)
הדוברת:
הגיעו חדשות ממחסן הרכוש האבוד.
אין מחזירים אבידות!
אתה זה אתה. ואני זה אני.
אני מרגישה תקועה.
לא יכולה להתקדם.
זו ההרגשה כעת לאחר שקראתי את מכתבך.
אפילו אכזבה. פשוט אכזבה.
אתה מתחיל להרגיז אותי שאחרי מכתב כל כך מרגש שכתבתי
המשכתָ לכתוב על הדרך.
כשאני חשפתי את תחושותיי וכמעט הרמתי את החצאית
כדי שתראה את מה שאני מרגישה, אתה ממשיך בפתרון החידות.
אני ציפיתי לדיאלוג הדדי. ולא כך היה.
לא כלום!
(אין חילופי מבטים)
הדובר:
למחפשת את דרכה ברומאן המכתבים,
שלום.
יצאתי גם אני בעקבותייך לחפש את השותפה שלי ברומאן המכתבים. תוך כדי הליכתי ברחוב ראיתי מימין לי שורת חנויות. ראיתי עוד ממרחק שאחת הבובות בחלון הראווה נעשתה בדמותך.. התקרבתי אל החלון. הדמות לבשה את השמלה המבהיקה בצבע שחור שלבשת באירוע שנערך לספרך האחרון. גם המחרוזת הייתה אותה מחרוזת.
הסתכלתי בעיניה של הדמות. אי-אפשר היה לנתק את המבט ממבטה של הבובה בחלון הראווה. מבט שכולו געגועים.
אני חייב לצלם את המבט הזה, אמרתי לעצמי
הוצאתי את המצלמה מן התיק שלי,
(הדובר חושף מצלמה שיֵש ברשותו, הוא מצלם את האישה הדוברת, כשפניהָ מופְנים לעברו, הוא מפעיל פלֶש)
ותוך כדי הפעלת המצלמה, התברר שבטעות לחצתי גם על הפלאש (הבזק), למרות שלא היה צורך. הייתה זו שעת בוקר.
מן ההבזק החד שיצא מן המצלמה, התעוררתי.
(כאן שוב חילופי מבטים)
הדוברת:
אלוהים שׂונא אותנו.
אלוהים מתעלל בנו.
זו הקללה שלנו.
זעקת החיים שלי אינה נשמעת,
היא נכתבת כעת.
זעקת החיים שלי מתחננת לצאת ואינה יוצאת.
בציור של מונק הדמות זועקת שחור על גבי לבן
ואני לא מצליחה לצעוק.
כעת אני מותשת ואיני יודעת האם הסֵפר הזה ישיג את מטרתו.
אנו מתרחקים או מתקרבים?
האם באמת נמצא את נקודת המפגש בינינו?
כמה מוזר, בפעם האחרונה שנפגשנו היינו יחד באיזה חלום מטורף.
לא יכולנו להסביר מה היה בחלום הזה.
אתה כל הזמן אומר לי שאנחנוו חולמים.
ואכן אנחנו נפגשים ברכבות נוסעות,
עולים בתחנה נידחת ויורדים כעבור כמה שעות בתחנה נידחת אחרת.
אני משתדלת להתגבר על הגעגועים אליךָ.
אני משתדלת לנתק עצמי ממך.
לא תוכל לנחם אותי,
אני חלום מתפורר.
גם כשאני כותבת,
אני מנסה להתנתק ממך.
אולי אלה מכתבי פרידה. חשבת על כך?
היינו בשיא החלום.
היינו בשיא הקירבה וכעת אנחנוו בירידה.
גולשים לאט-לאט עד לתחתית.
אני לא רוצה להיפגש איתך!
(אין חילופי מבטים)
הדובר:
עכשיו את הולכת על קרקע נודדת. אינך בביתך וגם אינך איתי. את מנקרת את האדמה שעליה את דורכת עד זוב עפר. את רוצה תשובות ברורות מה קורה לך.
מה אומַר לך ילדה, כשאת עצובה?
את קצרת רוח כי את מבקשת גאולה מיידית. האם הכול גווע סביבי, את שואלת.
והיקום מתבונן בך ואינו יודע איך ללכת אלייך ולחבקך. גם בעיצבונך. אור פנייך נוסך זוהר על הכול סביבך. גם בעצב יש בך אור רב.
את הולכת מן המיטה לארון, פותחת דלתות וסוגרת מגירות. גם שם אין תשובה לך.
את צועדת וסופרת מרצפות, אולי תגלי תוך כדי השיטוט את התשובה ותמצאי את אושרך.
אני יודע שאת זועקת. שאת מחפשת מרפא. אולי את מחפשת נס.
אני שומע זעקתך, יודע שלא אוכל לשנות סדרי עולם ולחולל נס.
אך גם אינני יכול לעזבך לנפשך.
אני קָרֵב אלייך, ומושיט לך יד...
ואת קמה.
(הדוברת קמה. היא עומדת ואומרת דבריה. הוא נשאר לשֶבֶת. אין חילופי מבטים.)
הדוברת:
מכתב אחר הבכי...
אני יכולה לומר שהבוקר עלה.
אתמול כשקראתי במכתבך דָמעתי.
איני יכולה לזכור מה בדיוק קרה.
משפט אחד או כמה משפטים אמרו במילים
את כל מה שיכולתָ לומר ואמרת,
זה מה שיש.
אין לָךְ ברירה.
אַת חייבת להישאר.
פעם חשבתי לעבור לגור בירושלים איתך.
כן, זה היה מאוד אמיתי.
רציתי כל כך להיות תושבת העיר.
למצוא את הבית הזה,
שאוכל לגור בו ונוכל להיות בקשר יומיומי.
אף פעם לא הצלחתי לסיים משהו איתך יחד.
שמת לב לזה?
אף פעם לא הצלחנו להיות כל הזמן יחד.
לא הצלחנו להקים פרויקט משותף.
לא הצלחתי ללדת לך ילד אמיתי.
גם כשכתבתי ספר ושיתפתי אותך,
בסופו של דבר גנזתי ומחקתי.
הפעם אני מאמינה שנסיים יחד.
כשנגיע לסיום, נוכל לומר שבנינו את השלם.
מכתבים סימולטאניים:
המשמעות: שני הדוברים עומדים זה לצד זה כשלשון הגוף פונה איש לעבר רעותו. שניהם אומרים את הטקסט בו זמנית, עם הפסקות ורווחים קלים כדי שהדברים שלהם לא ייבלעו לחלוטין, אך חלק מן המשפטים נאמרים בו-זמנית בתחושה של סערה גדולה.
הדוברת:
עוד מעט ערב שבת.
ואני חייבת לכתוב אליך.
יודעת שאתה בארץ המדבר לא יכול לענות לי.
כמה חבל, זו הייתה יכולה להיות שבת של מכתבים.
גם שבת שעברה החלפנו מכתבים בינינו.
בשעה ששבת המלכה נכנסת, אנו פורחים.
כותבים במרץ.
אף שמלאכת הכתיבה אסורה על-פי מנהגי הדת
אנו מתענגים בכתיבה.
ומדוע אני ממהרת לכתוב עוד מכתב, עוד פרק ביומן שלנו?
אני מרגישה שרודפת אותי תמונה.
אותה תמונה ברורה שבה ועולה. היא מופיעה בתדירות.
(עצירה)
אותה תמונה שבה.
אני חוזה בה. היא מופיעה בבירור.
ככל שאני מנסה לשכוח אותה היא עולה ושבה.
היא מופיעה ברגעים שאיני מצפה לה.
אני עוצמת עיני ורואה אותה.
אני כותבת כעת והיא ברורה ומוחשית.
עוד מעט עונג שבת, אהובי.
ואני מרגישה בארץ המדבר.
הצצתי בפניי במראה.
נאמר שאני חולה.
מראה פניי אינו כתמול שלשום, אך אני חסרת חִיות.
עייפה מותשת.
אין ברק בעיניי.
ניכר שאני מותשת.
עייפה נפשית. כשאני עוצמת עיניי,
שבה ועולה התמונה.
איך אכתוב על התמונה הזאת שנמצאת בדמיוני.
מה כבר אני יכולה לומר עליה.
האם גם אתה חוזה בה.
תמונה שאיני יכולה לפרט אותה.
(עצירה, הדובר ממשיך לקרוא)
זו התמונה שרצה בי כעת. ואני, נטרפת דעתי.
מדוע לי לחלום? מדוע לי לחלום? אני שואלת.
מכתבים סימולטאניים ( הדוברים מדברים באופן סימולטני)
הדובר: (אומר באופן סימולטני לדבריה)
את רחוקה, אך נמצאת במכתבך אליי כל כך קרוב. במכתבייך את מדמיינת אותך נוקבת בשמי, ואותי נוקב בגופך. עמוד אש את חשה, עמוד אש בתוכך. המכתבים רצים זה אחר זה, ועמוד אש ניצב בך.
את מְשׂיחה איתי מרחוק אהבה. את מְשׂיחה תשוקה. האם זו אהבה רוחנית? האם זו אהבה גופנית? בתוך זירת המכתבים נפתח מכתב ועוד מכתב, מסך ועוד מסך. המסכים מתחלפים, ועל המסך המשותף שלנו עכשיו זירה של ליל אהבה בשָמַים זרועי כוכבים.
את מתארת חלום ליל תשוקה מסעיר מאוד. השמים כמו רוחשים כל הזמן. יש קולות של פצפוץ כוכבים, כמו רחש של ערמונים קלויים. את אינך מרפה, הרחש הולך וגובר כאילו כמה תחנות של כורים גרעיניים מתפוצצים מעלינו בחלל החיצון.
השורות שלך מתארות תנועה בלתי פוסקת. התנועה בתוך גופךְ מניעה את העולם כולו. כל איתני הטבע נסערים ורועדים עכשיו, כל להקות הציפורים בשמַים חותכות את השמים בסערת תשוקה, למצוא מקום ייחוד, מקום הזדווגות. נשר ענק ובודד
פולח את שמי הלילה, מקורו חותך באבחת סכין את שכבת הצבע הכחול של השמים. עיניו השחורות של הנשר משתקפות בעינייך הירוקות, ואת רואה דרכן שהשמים השחירו. הכחול הפך שחור.
בלי משׂים אתְ לוחשת מילים כל הזמן,
(הפסקה של הדוברת)
אינך יודעת מה את אומרת. אני מנסֶה להבין את פשר המילים, מנסֶה לרדת לעמקךְ.
בתוך האפלה המתוקה אני שט בתוך המתיקות, את שטה כנגדי. מעלינו זוג שחפים מזדווגים מעל התהום שמִתחת, יוצאים מדעתם בטרם יעלה האור. קצב התשוקה מסעיר את היקום כולו, נדמה שיימשך עד נצח ויטלטל את כל האופקים. עם אור שוקעות נשימות השחפים בצלע ההר.
את אינך מוותרת לעולם על הנצח, כשהוא קם בפִתחך. את רוצה לטלטל את כל היקום, ולא לתת לו מנוח.
כשנפסק כל דיבור, כשרוחשות נשימות בלבד, את שותקת כמו מתפללת.
לילה יורד אלייך.
אני יורד אלייך.
כל קירות היקום רועדים, נופלים קיר אחר קיר.
אַנְחות השחפים המזדווגים במרחקים אינן נשמעות עוד. דומיה מתוקה יורדת על העולם, והיא ננצרת בתוך מחסן הדומיות המתוקות שאינן נשכחות.
כאן נכנסת מיד מוזיקה סוערת.
בתום המוזיקה הדוברים קמים מן השולחן לפני הקהל וקדים קידת הדרן.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
