כשהיהודי האתני והיהודי הייעודי יֵשבו סביב שולחן אחד

הזהות היהודית עוצבה מראשיתה מתוך המתח בין זהות המבוססת על מוצא אתני לבין זהות המבוססת על ייעוד. מקורה של הזהות האתנית, בספר בראשית, בסיפור אברהם ושרה מייסדי העם. זהות זו התבססה באופן בלעדי על הולדה, על זרע משותף. היא קודמת למעמד הר סיני ולברית שנכרתה בו, ואינה תלויה בהם באירועים אלה. במובן זה, הזהות היהודית היא תוצר של הוויה ולא של עשייה. היא אינה תלויה בטיבו של אדם, באורחותיו או באמונותיו; זו זהות מוּרשת ולא נרכשת.

הזהות היהודית המבוססת על ייעוד מוצגת בספר שמות: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". עם הברית הנכרתת בסיני צומח הרעיון שהיהדות היא זהות המתממשת במעשה ובאמונה. אם היהדות של המוצא האתני גלומה בהולדה - ירושה מהורים לילדיהם - הרי יהדות הייעוד מגולמת ברעיון המצווה.

ספר שמות בא אחרי בראשית, אך לא במקומו, וכך המוצא האתני והייעוד יצאו במחול מורכב על מקומם בקביעת הזהות היהודית, ולרוב פעלו כגורם משלים אחד למשנהו. הזהות האתנית עיגנה יסוד סובלני בשיח הייעודי וחתרה תחת תרבות של הדרה בשם הגשמת הייעוד. היא שמרה על כך שפרשנויות שונות לייעוד תישמרנה סביב השולחן ושקולם של כל בני ובנות הקהילה האתנית יישמע במסורת של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מנגד זהות הייעוד מנעה את הידרדרות האתניות היהודית לגזענות. בזכותה זהות יהודית לא היוותה נכס מורש העומד על זכות אבותינו בלבד, אלא אתגר שעל כל דור ודור להשיגו. כמו-כן, היא פתחה את היהדות לקהל גרים, תהליך שאפשר להבינו רק במסגרת הזהות כייעוד.

המאה ה-20 מצאה את עם ישראל מתפלג על יהדותו ולא מתאחד בזכותה. אין לנו ברית ייעוד משותפת שעל בסיסה ניתן להגדיר זהות משותפת לכל אזרחי הלאום שלנו. עצם הגדרתה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, כשייכת לכל יהודי ויהודי, מעניקה על כן את הבכורה מניה וביה למוצא האתני. מדינת ישראל יכולה לשמש בית משותף לכל היהודים ולא בית כנסת למאמינים, רק אם אינה מעניקה קדימות לתפישה אחת בלעדית של יהדות הייעוד על פני כל תפישה אחרת. אם נולדת יהודי, אם אתה יהודי במוצאך האתני, כי אז הנך מבני ישראל, וחברות זו בקהילה אינה תלויה במבחן כלשהו של אורח חיים או אמונה.

תובנה זו באה לידי ביטוי בחוק השבות, ששיקף תפישה זהותית אתנית, אך יצק אל תוכה משמעות חדשה. הלכה למעשה, הוא החליף את האתניות התנ"כית והרבנית באתניות המבוססת על חוקי נירנברג (מי שהנאצים הגדירו כיהודי והיו מוכנים להורגו בגין כך, ייחשב גם על ידינו כיהודי): די בהורה יהודי יחיד, בהתגיירות, בנישואים ליהודי ואפילו בסב או בסבתא יהודים. מנקודת מבטה של מדינת ישראל, מי שדמו עלול להישפך משום שמאן דהוא יגדירו כיהודי, ייחשב אחינו לדם.

בה בעת, במקום לעצב את השיח הייעודי היהודי על בסיס רחב המאפיין את השונות האידיאולוגית של העם היהודי, ישראל בחרה להעצים תפישה יהודית ייעודית אחת על פני האחרות. ישראל התירה ואף טיפחה את קיומו של מעמד מסוים של יהודים "מקצועיים" - אלה שמבטאים את הפרשנות האורתודוקסית ליהדות הייעוד - והעניקה להם את האחריות לפקח על יישום ההיבטים השונים של חוקי היהדות שצמחו מתוך חיי היום-יום בחברתנו. נישואים, גיור וכשרות, תחומי אחריות רבניים בזירה האזרחית והצבאית כאחת.

במקום לשלב אתניות וייעוד באופן פנימי, מדינת ישראל הפרידה ביניהם ונתנה לכל אחד את תחום אחריותו: אתניות כבסיס לאזרחות וייעוד אורתודוקסי כמעצב חיי היום-יום היהודיים של האזרחים. בכך אימצה ישראל תפישה שטחית ובינארית של "דתי" ו"לא דתי" כשני סוגים של יהודים, אשר שניהם שותפים ליהדות המוצא האתני אבל רק לראשון מביניהם חלק כלשהו ביהדות הייעוד.

למרבה הצער, בכך חותרת ישראל תחת תפישתה העצמית כבית ליהודים, ומתפקדת יותר ויותר כבית כנסת מונופוליסטי. הבחירה הניתנת לאזרחיה היא להשתייך לבית כנסת זה או להישאר בחוץ: להינשא כדת משה וישראל ברבנות או לנסוע לקפריסין. שערי האזרחות פתוחים לשותפים האתניים, אך שערי היהדות נעולים בפני כל אחד שאינו בן-בית בתפישה הייעודית האורתודוקסית.

מדינת ישראל צריכה לחזור לשורש המתח הזהותי היהודי. יהדות של מוצא אתני ושל ייעוד כאחד מעניקה לכולם מקום סביב השולחן. אם ישראל שואפת להיות בית לאומי ולא בית כנסת פרטי, עליה להכיר בכך שלכל אחד מחבריה האתניים יש תפישה ייעודית אחרת ושהמשמעות של אזרחות לא באה לידי ביטוי אך ורק בזכות לחיות כאן, אלא באיך צריך לחיות כאן. מתח זה הוא השורש החיובי של הזהות היהודית שצריכה לעמוד בבסיס היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית.