עצה מפורסמת נתן יתרו למשה רבנו במדבר סיני. עצה טובה מתחום הייעוץ הארגוני: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיִל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות". לא באקראי הועלתה העצה, אלא בעקבות תצפית שקיים יתרו, ניסיון חיים קודם, ושאלות ששאל.

התורה מתארת תמונת מצב: "ויהי ממחרת ויישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב". בעיני רוחנו אנו רואים את ההמונים הצובאים על "אולם המשפטים"', על מאהל המשפט במדבר סיני; יתרו רואה בעיניו, בוחן ושואל: "וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם, ויאמר: מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם? מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?".

בפנייתו אל משה, נותן יתרו תוקף מחוזק למראה עיניו. העם לא רק עומד על משה (כפי התיאור האוביקטיבי של התורה), אלא ניצב עליו (כפי ראייתו הסובייקטיבית של יתרו), ללמדנו על עוצמת המעמד; ה' הידיעה שקדמה ל"בוקר" ול"ערב" בתיאור המראה האוביקטיבי, נעלמה מהתיאור הסובייקטיבי בעיני יתרו, ללמדנו שהבין שאין זו התרחשות חד-פעמית אלא דבר קבוע.

גם דיאגנוזה גם פרוגנוזה בפיו של יתרו כלפי משה: "נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עימך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך". אכן, עצה טובה קא משמע לן יתרו: סידור ארגוני-היררכי של מערכת המשפט, בנין-אב לבתי הדין ולבתי המשפט שבישראל מני אז ועד היום. ברם, האם נשגבה עצה זו מבינתו של משה? הרי זו לכאורה עצה פשוטה, אין בה תיחכום רב, והלא כדברי האברבנאל "קל שבקלים יבין וידע... ואיך משה רבינו ע"ה וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת?".


מה פשר תשובת משה?


לעומת שאלתו הנוקבת של יתרו, מאכזבת קמעא תשובתו של משה: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים. כי יהיה להם דבר - בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו". מה פשר התשובה? הלא זאת ידענו מקריאתנו בתורה, וידע יתרו, ומה הטעם לחזור בשלישית על תיאור ההמון הצובא המבקש להישפט, שהרי היא גופא קשיא?

בהתבסס על לשון יחיד "בא אלי" שנקט בה משה בתשובתו, במקום לשון רבים 'באו', פירש הכלי-יקר, שלא המתדיינים הם הבאים, אלא ה"דבר בא אלי בנבואה". משכך, אם רוח הקודש צלחה עליו ועל בסיסה ידע משה להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ברורה הבדידות המזהרת שגזר על עצמו, כי הוא ורק הוא, ואין זולתו כשיר למלאכת השיפוט. אך בינתנו קצרה מלהבין את דרכי הנבואה. נפנה אפוא לדרך פרשנית אחרת, "ארצית" יותר.


לצמצם רווחים


על-פי הבנת הלכי הרוח של העם דומה, כי נדרשת הדרגה. דבר ה' צריך כנראה לבוא באמצעות מתווכים, ומעמד הר סיני שבסמוך יוכיח. ההתגלות הישירה שם, קשה הייתה לעם: "למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת? אם יוספים אנחנו לשמטע את קול ה' אלקינו עוד - ומתנו... קרב אתה ושֲמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלקינו ושמענו ועשינו". ידע משה את המגבלות והבין, כי עליו להביא את דבר ה' אל העם. אולם "ויאמר משה אל העם: אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

הקירבה אל הקודש במעמד הר סיני נועדה לניסיון ולביסוס יראת אלקים בלב העם. ממילא, הריחוק גורע מן היראה, ויש לצמצמו למינימום ההכרחי. משה לא רצה שהעם יעמוד מנגד, אלא חפץ לקרבוֹ. כך במעמד הר סיני, וכך במלאכת השיפוט. לפיכך שפט משה לבדו, בלי מתווכים נוספים, כדי שלא יהיה חיִץ מבלעדיו על הציר שבין העם לבין הקדוש ברוך הוא: "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'".

ה"צִיר" הוא דו-סטרי. במבט צופה פני העם מבקש משה, כאמור, לצמצם רווחים בין העם לבין הקדוש ברוך הוא; במבט צופה פני השכינה, מבקש משה להבטיח את שלמות הקודש. את תפקידו כשופט לא תופש משה רק כהכרעה בסכסוך בין ראובן לשמעון, אם הלה חייב מנה או מאתיים. המשפט, לפי תפיסתו של משה רבינו, הוא דרישת אלקים, כדברי הראי"ה קוק:

"משה רבינו ע"ה, בתופשו איתו את כוח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלוקי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלוקים באה יחדיו עם המשפט הישראלי". המשפט הישראלי הזה לא נועד לפתרון סכסוכים גרידא, אלא לשם בירור רצון ה'. מה שנחזה כמשפט נקודתי בין שני בעלי דין, הוא למעשה חלק ממערכת כוללת. לפיכך משיב משה ליתרו, כי השפיטה בישראל איננה במשפט שבין איש ובין רעהו, כשלעצמו, אלא במשפט שתכליתו "לדרוש אלקים".


מחלוקת ארגונית או עקרונית?


לאור תשובתו זו של משה לשאלתו של יתרו "מדוע אתה יושב לבדך", שוב לא ברור מדוע נתרצה משה והסכים לעצת יתרו. וכי עומס התיקים הכריעוֹ? האם עניין מהותי של תפיסת תכליתו ומקומו של המשפט בעולם, יכול להידחות מפני עניינים טכניים-אדמיניסטרטיביים שנמדדים במספר התיקים ובריבוי ההתדיינויות?

דומה, כי התשובה נעוצה בנקודת המבט השונה. יתרו ראה לנגד עיניו צורך במנגנון יעיל ליישוב סכסוכים. משה ראה בעיני רוחו את תכלית המשפט: "לדרוש אלקים". זהו היעד שאליו כיוון משה בהנהגתו את עם ישראל. די למשה בפרק זמן קצוב על כס השיפוט כדי להציב מטרה זו; להבהיר למתדיינים, כי תכלית השפיטה איננה רק לפתור את הסכסוך שביניהם, אלא לברר את רצון ה'. ואידך זיל גמור, גם באמצעות שופטים.

יש מי שיאמר, כי משה טעה ויתרו צדק. יש מי שיאמר שמשה צדק בהנחילו את התפישה ש"דרישת אלוקים באה יחדיו עם המשפט הישראלי". יש מי שיאמר שהשילוב בין שתי הגישות ניצח. יתרו לא היה רק יועץ ארגוני טוב. התורה שקדה לייחס אליו את העצה הטובה, כדי "להראות ה' את בני ישראל, הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים. בהבנה ובהשכלה. וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים".

לשון אחר: עם ישראל הוא אומנם עם סגולה, אך איננו אפוטרופוס על התבונה. אין בחשיבותו של עם ישראל כדי לגרוע מתבונתם של אחרים מקרב אומות העולם, אנשים "גדולים בהבנה ובהשכלה" שמהם יש ללמוד הלכה למעשה, בכל דור ודור.

יתרו, מן הראוי להזכיר, על הדרך ממדין עד הר האלקים, "לא הניח עבודה זרה בכל העולם שלא עבר עליה ולא עבדה". כברת דרך ארוכה עשה מעת היותו כהן מדין עד אשר ידע להודות "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים". יתרו חתר ללא לאות אל האמת עד שהשיגה, בשומעו על יציאת מצרים ובהבינו את עומק הדבר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים". התורה הקדימה לתאר בפרשת יתרו את מסעו הגאוגרפי והאמוני של יתרו עד הגיעוֹ אל הר האלקים, לתיאור עצתו לתיקון מערכת המשפט, על-מנת לשכנע בכנות עצתו שנבעה מאמונה בה', כמו גם בממשותה, בהיותה פרי תבונתו וניסיון חייו.

משה שקד לקרב את העם, להשפיע מן הכוח הרוחני, מלמעלה למטה. יתרו לימדנו דרך אחרת: הפעלת כוח אנושי לשם צמיחה רוחנית, מלמטה למעלה. אכן, לא רק הצעה טכנית-מעשית בפי יתרו. הצעתו היא חינוכית-אמונית. מוקדם עדיין להכריז קבל עם ועדה על מלוא היקפה הרעיוני של הצעתו. עם ישראל שיצא מעבדות מצרים לחרות ועודנו נודד במדבר, עדיין איננו בשל לכך.

העם זקוק ל"קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד" ול"פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש". אך הנהגה שכז, מתאימה לזמנים קצובים, למעמדים נשגבים בתולדותיו של עם. למחרת, בשגרת היום-יום, אין ניתן עוד להמשיך בדרישת אלקים נבואית-ניסית מוכתבת מלמעלה, מבלעדי עשייה אנושית מלמטה.


"לא בשמים היא"


ביודעו זאת, המתין משה עד לאחר מעמד הר סיני ואז, בחזרה אל השגרה, בפרשת משפטים, מינה את השופטים. יתרו הראה, כי "לא בשמים היא" והוכיח, כי בהבנה ובהשכלה, בחתירה כנה ומתמדת אל חקר האמת, מסוגל אדם להגיע ליראת אלקים בכלל, ובתחום המשפט בפרט.

במסכת אבות נאמר מפי רבן שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום". במבט שטחי, יכולנו לסבור שאם הדין הוא אחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד, כי אז כל מגע אנושי עם עשיית הדין הוא הרה אסון, מכיוון ששופט בשר ודם איננו נקי משגיאה, ושגיאה יכולה לזעזע את הבסיס לקיומו של העולם. מוטב אפוא לכאורה שהדין יהא אלוקי.

אך מיתרו למדנו, ומשה הסכים על ידו, להאניש את מערכת המשפט: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים... ואצווה את שופטיכם... שמוע בין אחֵיכם ושפטתם צדק... לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא" . הנימוק שבפי משה למינוי שופטים בשר ודם, "כי המשפט לאלקים הוא", משונה. אדרבה, זהו נימוק שלא למנות שופטים. אלא שבא משה ללמד, שמלאכת השפיטה היא חלק מתיקון עולם במלכות שדי, ולפיכך היא מסורה גם לבני אדם.

למרות שהמשפט הוא לאלקים, גם אדם יכול וצריך לשפוט בצדק, ו"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו... כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". כוונת הדברים לדברי, רבינו יעקב בעל הטורים: "כי הקב"ה ברא העולם להיות קיים, והרשעים שגוזלין וחומסין, מחריבים אותו במעשיהם... נמצא שהדיין המשבר זרועות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים, מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראוֹ להיות קיים, והרי כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא בבריאה".

גם שיתוף השם יוכיח, שכן שופטים בשר ודם הם "אלוהים" בלשון המקרא. אומנם אל ה"שותפות" הזאת צריך הדיין לגשת בחיל וברעדה: "כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו". אך החידוש הגדול שחידש יתרו הוא שהשיפוט איננו רק אלוקי, אלא גם אנושי.


רוב הציבור עוסק


כידוע, "נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות". 78,600 (!), איש נבחרו לעסוק בשפיטה. סוגיה מספרית זו ראויה לדיון נפרד, כיצד זה ומדוע הגיעו שרי האלפים, שרי המאות, שרי החמישים ושרי העשרות, למספר עצום ורב שכזה.

בקצירת האומר אציין, כי הדבר נובע מתפיסת מקומו של המשפט, הרבה מעבר לעשיית סדר חברתי ולהכרעה בסכסוכים שבין אדם לחברו. המשפט היה נחלתם של רבים, כי הוא נועד לחנך ולהנחיל ערכים. לא רק יחידי סגולה עסקו בו, אלא רוב הציבור, בדרך של לימוד תורה, כל אחד כפי כוחו. הלימוד המשותף ברבים, חשף את כולם לתכנים, להליכים ולערכי היסוד של המשפט.

המשפטים עצמם התקיימו בפרהסיה. ריבוי השופטים לא הכביד כלל על קופת הציבור, כי לבד משכר בטלתם, לא היו השופטים מקבלים שכר עבור מלאכת השפיטה: "כל דיין שנוטל שכרו לדון, דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו, ובאו לפניו שניים לדין, ואמר להן 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם' או 'תנו לי שכר בטלתי' - הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה, כגון זה מותר".

דיין שכזה מתפרנס ברגיל מיגיע כפיו, לא מן השפיטה, אך משנמצאו בו התכונות המתאימות והוא נתמנה לשפיטה, הרי שהוא זמין בכל עת לדון ולהכריע בסכסוך שנתגלע בין אנשים. כמות השופטים מלמדת על איכות, על כך שהעיסוק האנושי בשפיטה הוא מלכתחילה ולא בדיעבד, כאחד מייעודיו של האדם ביישובו של העולם.

בהאנשת מערכת המשפט יש כדי לעודד את הסובלנות ההדדית ולצמצם את העוולות החברתיות, מחמת החשיפה של כל אלה לעיני הרבים, מודעותם ושותפותם בתהליכי התיקון. המעורבות האנושית, מגבירה את הרגישות למצוקות הזולת, את החתירה לצדק חברתי, את האחריות, בחינת "לא בשמים היא... קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". בין יתר יתרונותיה, מאפשרת השפיטה האנושית לפשר ולגשר, ליישב סכסוכים לאו-דווקא בנוקשות המאפיינת את שורת הדין.

"משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. אבל אהרן - אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו". יתרו חפץ באותו שלום שישרור בין אדם לחברו וחתר לשלמות בין אדם לבורא עולם. מכאן באה הצעתו, אשר איננה הצעת ייעול ארגונית גרידא - להאניש את מערכת המשפט.