מתוך העוני והדלות ששררו באמריקה בשנות השפל - שנות השלושים, במיוחד במדינות הדרום, צמח גדול המחזאים מבין שלושת האמריקנים הנודעים ביותר, טנסי ויליאמס. כדי להתחרות בתחרות כתיבת מחזות, זייף את גילו בשנה, וזכה בפרס הראשון בגיל 26/7 ומשם - השמיים היו הגבול. את יסורי נפשו המעונה, הלחצים של אביו שילמד מקצוע (והוא אכן למד שנתיים משפטים עד שנגמר הכסף), ההכרח לעבוד כמוכר נעלים, מחלת אחותו האהובה ומותה, כל אלה נמסכו במחזות המופלאים שלו שהפכו לאבני דרך בתולדות התיאטרון, וחוזרים ועולים על בימות העולם כל העת.
הצגת "חשמלית ושמה תשוקה" זכתה ב 2003 לבימויו של הבימאי הנוכחי אילן רונן, בהפקת תיאטרון בית לסין, אז - עם גיל פרנק ומירב גרובר. אך לא הייתה בה כזו אש שהציתה ההפקה הנוכחית בלב כל הצופים. הבימאי אילן רונן בחר הפעם לשנות את הקונספט. התעלם מהצורך בפרטי עיצוב הבמה, כמו הוילון שהפריד בין הקובה בה ישנה בלאנש לבין הימצאו של סטנלי, גיסה האלים, והותיר לנטע הקר בעיקר את עיצוב קיר הרקע עם ציורי גראפיטי שנוצרים תוך כדי פתיחת ההצגה, ע"י השחקנים. הניתוק מהפרטים הריאליסטיים זכה לפיצוי בצורת שבעה חברי המקהלה (כמו תפקיד המקהלה בתיאטרון היווני הקלאסי) שתיארו והנחו את המתרחש, והשלימו בדיבורם, בתנועתם ובמשחקם את עושר התמונה .רעיון מקורי שיונק מהקלאסיקה.
בחירת הקאסט של הבימאי,ששיתוף הפעולה בין הקאמרי להבימה העניקה לו יד חופשית לבחירת השחקנים - יצרה בכך הפקה נדירה באיכותה. יבגניה דודינה שזכורה מהופעותיה בת' גשר, כובשת לה כאן מקום בצמרת, ולוכדת את מלוא תשומת לב הצופים לאורך כל ההצגה. כבלאנש, אחותה של סטלה, הבאה לביקור שהופך לקבוע, ומהווה חוצץ בין סטלה ובעלה, הרי העימותים בין בלאנש לסטנלי הם לב הקונפליקט שבמחזה. הניגוד שבין האישה השברירית, המשכילה, מורה במקצועה, לבין הפועל הגברי המסוקס, האלים והמתפרץ, שהוא חלק מהסביבה העניה, העמלה והפשוטה, ניגוד זה כה עצום, ורצונו לסלקה מחיי משפחתו כה חריף, עד שההתנגשות לא מאחרת לבוא, ועימה הפיצוץ.
תפקיד בלאנש הסהרורית, החיה באילוזיות, העדינה והשברירית, כמו נתפר במיוחד עבור דודינה. והיא אכן מביאה את התוצרת בצורה הכי מרגשת שרק ניתן. אחותה - סטלה היפה שגם היא נולדה וגדלה כמו אחותה בבית עשיר ומשכיל, הסכינה עם אופיו המתפרץ של בעלה, כי התשוקה בין שניהם גוברת על הכל. אנה דוברוביצקי עושה את התפקיד כפוי הטובה של סטלה למשהו הרבה יותר משמעותי מאשר בסרט או בהפקות קודמות. היא הריאלית בין שתיהן, יודעת להרגיע את הסערה ולהשיב את הנורמליות לחיים במצוקה הקיימת שם. אהבת החיים שלה גוברת על היאוש המקנן בדרך כלל בין העניים. יופיה המהמם, ואישיותה החזקה מבפנים (של השחקנית כמו גם מה שיצקה לדמות), מהווים את נקודת האור בטרגדיה המשפחתית. גם ממנה אי-אפשר להסיר את העיניים לדקה.
עמוס תמם, כוכב מושך קהל (קזבלן) בזכות הקסם האישי, העוצמה של משחקו והיכולות הדרמטיות שלו, הוא הגבר החזק בין כל חבורת חבריו מהשכונה. אך גם הוא מגיע לנקודת שבירה לאחר שסטלה נמלטת מביתה לדירת השכנה יוניס, ומסרבת לחזור. זעקותיו המרגשות להחזירה - מעידות עד כמה עולה עליונותה של האישה בטבע על הגבר. הזעקה "סטלה" הפכה כבר מאז זעקתו של מרלון ברנדו בסרט של איליה קאזאן לקלאסיקה. תמם מצליח לעבור משוכה זו בהצלחה ולרגש, וביחד עם המשחק המשובח של כל הקאסט, משתלב הכל ביחד לחוויה עילאית.
אך שלושת אלה אינם לבדם בהצגה זו. סביבם חיים בסיפור גם השכנה חריפת הלשון ועזת ההבעה המרשימה יוניס (מיקי פלג-רוטשטיין) שהיא כמו תפוח עסיסי בתוך הדרמה, גם היא כמו כל הנשים, משתדלת להרגיע את הסערות שיוצרים הגברים; כמו בעלה סטיב (דיויד בילנקה הזכור מ"הכתה שלנו" מ"מזריץ'" ועוד), פיני קדרון כ"מיטש" הרווק, שכמעט עומד להנשא לבלאנש, לולא סטנלי שמגלה לו את עברה המפוקפק, והופך באחת ממחזר עדין, ביישן וגלמוד לתוקפן שכמעט אונס את בלאנש. איל שכטר (סולן להקת "אבטיפוס") הסמכותי והאצילי כרופא וגם כשכן וחלק ממקהלת השכנים, לצידו הראל מורד כאח, ששניהם באים לאשפז את בלאנש, ליאור זוהר (הזכור מ"פיגמליון" ומקזבלן), רותם קינן מ"אנסמבל ציפורלה" ומ"הכיתה שלנו" הבלתי נשכחת, ואסף שגב (מ"סיגל" ו"שמוליק של זהרה" בין היתר). אך בין כל שביעית המקהלה, שאף זוכים לעדנה בקטעי מחול קצרים שעיצבה יחד עם המוזיקה מירי לזר, בולט כמו יהלום נוצץ הצעיר בחבורה - רוי סער, בוגר תלמה ילין שלומד עדיין בסטודיו יורם לוינשטיין. יכולת התנועה שלו, השליטה בגופו והשלמות בתנועה, מראים על שחקן שפריחתו אך החלה להנץ.
הצגה מלאה סערת יצרים, תשוקות, ובעיות נפשיות שהמחזאי המחיש בהן חוויות שעבר. כך גם חשיפת פגיעותה של הנפש מטראומות שעובר האדם, ועד כמה צריך להתחזק ולדעת את החוכמה להמשיך.
תרגומה של רבקה משולח מעולה, התאורה הכה מספקת ונבונה של זיו וולושין המחונן, מצמרת התאורנים שלנו. כך צריך לעצב תאורה נכונה, כשכל שחקן מקבל את העוצמה הנכונה והמדויקת של האור. בעזרת התאורה מקבל משחקה של דודינה הילה, שמעצימה את נשיותה המעודנת והשברירית. כך אנה דוברוביצקי נגלית לקהל כאשה האולטימטיבית. ונוס ממילו. ושריריו וגופו המעוצב להפליא של עמוס תמם מקבלים את ההדגש הנכון, כך שגבריותו פורצת מכל שריר וזיע.. וכך בסצינה בינו לבין בלאנש בלילה בו סטלה יולדת את תינוקה בבית החולים - מתפרצים יצריו ללא גבול. זו חוכמת האור והשימוש הנכון בו - כמו לציירים ולקולנוענים.
הצגה נוגעת ללב, שהזמן לא נגס בה, להפך. הפקת הבימה והקאמרי מוכיחה עד כמה חשובה בחירת השחקנים, ועד כמה שיתוף הפעולה מביא אך ורק להצלחות. כמו בחיים המדיניים.
שאפו לשני התיאטרונים ולצוות היוצרים והשחקנים. פתיחה בומבסטית לעונת תשע"ה.
