פרשת השבוע נקראת חיי שרה והיא פותחת דוקא במותה של שרה (בראשית כג): [א] וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. על מאורעות חייה של שרה אמנו קראנו בפרשות הקודמות שלא נקראו על שמה ובפרשה הקרויה על שמה אנחנו קוראים דוקא על מותה. צריכים לומר שהמסר כאן הוא שחייו האמיתיים של אדם נודעים באמת אחרי מותו, במורשת שהותיר אחריו.

בשבוע שעבר התוודענו להחלטיותה של שרה עת דרשה במפגיע להרחיק את ישמעאל מבנה היחיד, יצחק (פרק כא): [י] וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. אברהם לא אהב את הרעיון בלשון המעטה, אבל ה' התערב והבהיר לו כי שרה צודקת. וגם הוא, ברגע שהבין שזהו הצעד הנכון לעשותו, לא התמהמה ולו דקה מיותרת: [יד] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר...

מתנה או רכישה?

כעת, לאחר מות שרה, אברהם דואג לסידורים המתחייבים והוא מבקש לקנות את מערת המכפלה שנראתה לו כמקום הכי מתאים לקבור בו את שרה. הוא פונה אל נכבדי המקום: ...אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם, לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי--שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר. [ט] וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר. אותו עפרון יושב בין הנכבדים ושומע את הבקשה של אברהם.

והוא, כזה נדיב, מציע לו אותה במתנה: [יא] לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי--הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ. אברהם דוחה את ההצעה מכל וכל: [יג] וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ, לֵאמֹר, אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי, שָׁמָּה. עפרון נעתר לו ונוקב בסכום: [טו] אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר.

לא מתנה, רק רכישה

הוא הציג את זה כאילו מדובר בכסף קטן, אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא, אבל האמת היא שהיה זה מחיר מופקע כמובא ברש"י. אברהם לא התווכח: [טז] וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת--אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר. וכאן אפשר לשאול מדוע לא הסכים אברהם לקבל את המתנה הנדיבה? הרי הוא רכש לעצמו מעמד נעלה ביותר; אחרי שהכריע את ארבעת המלכים (בראשית יד) והשיב את השלל שלקחו כולל השבויים, ביקשו נכבדי הארץ להכתיר אותו למלך, כמקובל לגבי מנצחים במלחמה. אומנם הוא סירב לקבל את התפקיד, אבל אין ספק שהיה לו מעמד נכבד ביותר ובנסיבות אלו ההצעה של עפרון הייתה טבעית ביותר. מההמשך ניתן להבין את סיבת סירובו, הוא לא רצה שיווצר רושם שהבעלות שלו על המקום אינה מלאה, מתנה, כן! רצה בעלות מוחלטת.

רכישה מפורסמת

בהמשך מסופר: [יז] וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן, אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר, לִפְנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב. [יח] לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת, בְּכֹל, בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ. בלשון ימינו, העסקה הזאת התפרסמה בכל כלי התקשורת; כולם, ובעיקר קבוצת ההתייחסות של המוכר, ידעו שמעתה אברהם הוא הבעלים החדש של מערת המכפלה כולל כל השטח שמסביבה.

ומסתבר שהפרט הזה של פרסום העסקה היה חשוב מאוד לאברהם והוא חשוב מאוד גם לנו, שעל כן התורה טורחת לספר אותו. כנראה הכירו כבר אז את הרעיון שנשמע חדשני וקצת ציני: עשית ולא פירסמת - לא עשית. רק כעת, אחרי שהמערה נרכשה בכסף מלא והעסקה גם התפרסמה כראוי, אברהם פונה להעניק לשרה את הכבוד הראוי לה: [יט] וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא--הִוא חֶבְרוֹן: בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.

ביטול כל זיקה קודמת

אברהם התעקש דוקא לקנות את השדה והמערה והשתמש בביטוי "בְּכֶסֶף מָלֵא", רש"י מפרש את הביטוי הזה: אשלם כל שָוְיָהּ. וכן דוד אמר לארונה "בכסף מלא". ולכאורה, איזו הבנה מוסיפה לנו הידיעה שגם דוד השתמש באותו ביטוי? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שבכך חושף בפנינו רש"י את הנימוק להתעקשותו של אברהם לשלם מחיר מלא.

וכדי להבין זאת נביא קודם את הסיפור של דוד (דברי הימים א. כא): [כב] וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל-אָרְנָן, תְּנָה-לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן, וְאֶבְנֶה-בּוֹ מִזְבֵּחַ, לַה'; בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. באותו זמן הייתה מגפה בעם. דוד לקח את זה קשה מאוד והתפלל אל ה' שבמקום לפגוע בעם יפגע בו. גד הנביא בא ואמר לו את דבר ה', שיקריב קרבן בגורן ארנן (או אֲרַוְנָה כשמו בספר שמואל) והמגפה תיעצר. ארנן, היבוסי שעירו נכבשה בידי דוד, יודע שכנתין בשטח כבוש אין לו שום זכויות. המלך הכובש רשאי לקחת הכל בלי לשאול אותו.

בעלות מלאה ומוחלטת

העובדה שהמלך הכובש בעצמו פונה אליו, מהווה עבור ארנן כבוד רב מהכיל. הוא מתרגש ומגיב: [כג] וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל-דָּוִיד קַח-לָךְ, וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו; רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת, וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה--הַכֹּל נָתָתִּי. לא רק את הגורן שתקים עליו מזבח אני נותן, גם את מה שתעלה על המזבח, הכל עלי. הצעה מפתה ביותר.

דוד אינו מתפתה: [כד] וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד, לְאָרְנָן, לֹא, כִּי-קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא: כִּי לֹא-אֶשָּׂא אֲשֶׁר-לְךָ, לַה', וְהַעֲלוֹת עוֹלָה, חִנָּם. במקום הזה אני מתכוון להעלות קרבן לה', ואין לי שום כוונה להעלות לו קרבן את מה ששייך לך. אני צריך להקריב משלי: [כה] וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן, בַּמָּקוֹם, שִׁקְלֵי זָהָב, מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. בכך סילק דוד לגמרי את זכותו של ארנן על המקום הזה ורק אחר כך: [כו] וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיִּקְרָא, אֶל-ה', וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.

מקום בקבורה ומקום המקדש

בכך נעצרה המגפה. ובדור הבא אגב, כמה שנים מאוחר יותר, באותו מקום בנה שלמה את בית המקדש כאשר המזבח נבנה בדיוק על מקום המזבח שבנה דוד. כעת נוכל להבין את ההתעקשות של אברהם לשלם מחיר מלא ואפילו מופקע עבור מערת המכפלה. הנימוק של דוד - אומר לנו רש"י - הוא גם הנימוק של אברהם. נכון, דוד הוא המלך הכובש וזכותו להפקיע כל רכוש שימצא לנכון. ויש להניח שגם עשה כזאת כאשר ראה לנכון.

מי שהפקיעו ממנו, רק טבעי שיזכור זאת וייחל לימים שבהם אולי יקום מלך חדש שיחזיר לו את הרכוש שהופקע. כלומר, הזיקה שלו לנכס המופקע ממשיכה להתקיים. וכך גם במתנה; המקבל אמור להחזיק טובה לנותן והנותן עלול לחוש שהמקבל חייב לו כי נתן לו מתנה. כלומר, הזיקה הנפשית שלו אל הנכס שנתן אינה מתאיינת. בדיוק את הזיקה הזאת רצה אברהם לבטל.

מחיר מלא ואף מופקע

לכן גם חשוב היה לאברהם שהעסקה תתפרסם עוד בטרם מימש את זכותו לקבור את שרה בנכס שרכש. כי הפרסום (שאינו מוכחש) מאמת את הדברים אצל השומעים ומביא גם את המוכר להפנים את העובדה ששוב אין לו שום שייכות לנכס שמכר. הנה כי כן, רש"י קושר בין שני אירועים רחוקים זה מזה בזמן אבל קרובים מאוד בתוכן. אגב, הביטוי הזה, בְּכֶסֶף מָלֵא, מופיע רק שלוש פעמים בתנ"ך, בפסוקים שציטטנו לעיל.

הכסף המלא כאן פירושו, כנ"ל, מחיר מלא. או ליתר דיוק, מחיר מופקע. גם זו דרך לבטל כל זיקה נפשית של המוכר לנכס שמכר. כי כאשר העסקה נסגרת במחיר נמוך יחסית, או אפילו במחיר השוק, המוכר עלול לחשוב שהייתה זו חצי מתנה והוא ימשיך לחוש זיקה לנכס שמכר. ביחוד אם זמן קצר אחר כך יעלו המחירים. אברהם ודוד בחרו, אם כן, להשקיע מראש בביטול כל אפשרות של זיקה עתידית של המוכרים לנכס שמכרו.

טיפול מונע

אפשר להמשיך עוד ועוד באותו כיוון, עם אברהם אבינו וגם עם דוד. עם דוד כי הוא דמות המופת של מלך ישראל. הוא זה שהגה את הפסוק (תהלים יח): [ל] אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי, וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא-אָשׁוּב, עַד-כַּלּוֹתָם. ועם אברהם, כי בשנים שנותרו לו בעולם הזה הוא מימש בשלמות את המורשת של שרה, לטפל בבעיה כשהיא עוד קטנה ואפילו עוד בטרם עלתה אל פני השטח. כך נהג ברכישת מערת המכפלה, כנ"ל באריכות, וכך הוא נוהג גם בהמשך הפרשה, בדאגה לעתידו של יצחק ממשיך דרכו. כי אחרי מות שרה אברהם לוקח אישה אחרת ונולדים לו ממנה שישה ילדים. כדי למנוע מלחמות ירושה, אברהם נוקט בצעד המתבקש: (פרק כה): [ה] וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. [ו] וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם.

תורה במשמעות של הוראה

אמרנו כבר שהבעיה הגדולה שלנו נובעת מכך שאנחנו מתייחסים אל סיפורי התורה כאל פולקלור במקרה הטוב, ר"ל. אילו התייחסנו אליהם כפי שהם באמת, תורה מלשון הוראה, ו"מעשי אבות סימן לבנים" שילמדו מהם כיצד להתנהל, היינו היום במצב אחר לגמרי.

אמנם סוף-סוף עמד שר בכיר על בימת הכנסת וציטט את פירושו של רש"י לפסוק הראשון בתורה, שכל הארץ של הקב"ה והוא נותן אותה למי שהוא רוצה, אבל דומני שבינתיים הקול שלו הוא בודד. והלוואי שימשיך בדרך זו. שני האירועים שהארכנו בהם לעיל מאשררים את בעלותנו המוחלטת על מערת המכפלה ועל הר-הבית. הם גם מלמדים שאבותינו לא ניצלו את כוחם השלטוני כדי לפגוע ברכוש פרטי, אבל גם לא התרפסו בפני עם הארץ. ומהם אנחנו אמורים ללמוד, כי רק כך נזכה לשלוט באמת ולשבת בשלווה בארץ שלנו.