האם יש כוח למשוררים לתת לזיכרונות רחוקים ושבורים משמעות מעבר לזמן, לחבר בין רסיסי הפחד והאימה?
"שברים" אינו ספר שירים, זה יותר מזה, זה תיאטרון של קולות. השירים משחקים על בימה או קרוסלה, ואנו צופים בזירה של מילים ותמונות, בניסיון להבין את החיים שמעבר למציאות המרוסקת.
כתיבתה של פנינה עמית מְטלטלת אותנו כבר מן השיר הראשון. אנו חשים מיד, שתַם זמנה של השלווה, תם מקומה של התמונה השלֵמה, ואנו נסחפים אחר שברי מצבים, שברי משפטים, ומתוך שלל האורות המחוללים במראות עוועים, בוקע אור אחר.
הנה לדוגמה שיר קצר שבו תמצאו הכול: גם דמויות, גם דיאלוג, גם מתח מעבר למילים, גם סוף מפתיע.
השיר נקרא "אִם":
"אין לָך התחלה, אמי אמרה, אַת
בּאת מן החשיכָה.
אני
החשיכָה שלך".
דמויות האב והאם, ההתחשבנות הרוחנית עם עולמם, כל אלה עולים מן האוב, ואנו חשים שלפנינו מחול שדים של זיכרונות, שברי השתקפויות שנראים כשאובים ממציאות קפקאית.
פנינה מיטיבה לתאר בשיריה מצבים, שהם על גבול ההתרסקות, ותמיד יש בין השיטין תחושה של היקלעות לחלום רחוק, לצבעים או לריחות שלא הכרנו.
כך היא כותבת על אביה:
"הוא חי בעידן הקרחון בניגוד לרצונו.
כל מה שעשה היה שביר. כל מה שנתן קפוא.
פעם תעה שלושָה ימים ושלושה לילות בארץ הקֶרח
באצבעות עטופות להביא לי
בובה גדולה
בריח צבע טָרי קפוא.
רק אהבה מזכּירה לי היום
ריח צֶבע כזה, אבי" - עמוד 10
לפנינו תמונה שנראית כלקוחה מסרט אֵימה: יש בשיר מערכת ניגודים ומוטיבים, שיוצרת תחושה של אין מוצא, של ריחוק, של איבוד מגע. כך הניסוחים: "בניגוד לרצונו","תעה שלושה ימים ושלושה לילות", ריח צבע טרי קפוא. ביטוי שנראה כתלוש מן המציאות, מעין אוקסימורון. ושימו לב למקום ולזמן. המקום - ארץ הקרח, הזמן - עידן הקרחון. בעוד אנו מצפים למגע שיקרב אותנו לחיים האלה, שנראים כלקוחים מעולם רפאים, אנו נחבטים בביטוי "באצבעות עטופות". הריחוק והקור והצינה נשמרים. קשה להתקרב באמת. קשה לגעת באמת במציאות המייסרת הזו, הסיוטית הזו.
לא אחת נכתב, כמה קשה לצייר במלים את הטראומה של השואה. כשאנו חוזים בלקסיקון המלים והתמונות של פנינה עמית, התמונה נראית כלקוחה ממראה קעורה, מקלידוסקופ שהתנפץ. הלב נשבר למראה הכאב הזה שמחפש לו ביטוי, שמבקש לגעת בגחלים הבוערות, שמתקשה מול האימה הנוראה, ותמיד שָׁבה השאלה, כיצד, כיצד ניתן לדובב זוועות וכאב, כיצד ניתן לספֵּר זאת קול, לספר במלים. ברומן של אסתר אייזן "אמי תפרה כוכבים", ניסחה זאת הסופרת בביטוי קשה: "לא מצביעים על שום דבר באצבעות". פנינה עמית ניסחה זאת במילים אחרות, והעמידה מול הפלנטה הנוראה נכתבת "באצבעות עטופות".
קשה להתקרב למציאות מרוסקת
המציאות השירית הנפרשת לפנינו אינה מציאות, שמבשרת שלווה מפייסת או איחוי בין קרעים. קשה להתקרב, קשה לחבר מציאות מרוסקת. המסע של פנינה עמית לוקח אותנו בעוצמה למחוזות הכָּאוס והכאב. כך היא כותבת: "לפעמים אני יושבת באי סדר בדירת חמישה החדרים שלי/ אומרת: זה יהיה בֵּיתי, אִם תבואי לשיר, תסַדרי" - עמוד 17.
יש תקווה קלושה, שאת כל מחול המראות הזה, מחול השדים הזה, אולי ניתן להרגיע, למצוא דרך לארגן אותו, ואולי המבע השירי יכול לעשות זאת: אולי השירה יכולה לעצב את הכאוס, לבטא את הדברים. זו הוויה של תוהו, ורק הכתיבה על השברים אולי תיתן להם משמעות. אולי כך ניתן לבטא אותם.
התחושה היא, שהחיים הם בתוך מציאות של קונכייה, דמויות שנלפָּתות בתוך מצבים סיוטיים, ערבּוביה של זמנים, וככל שהשיר מנסה לגמוא מרחקים באמצעות הרוח והמלים, הנפילה חדה וקשה. אין סיכוי למצוא מוצא או מַרפא אמיתי. השירים נדים בין חיפוש זהות לבין ניסיון לגלות את חידת החיים, והמוות הוא האורב בכל נקודת מפגש. הכתיבה, הביטוי - אלה מנסים לבטא משמעות, ניסיונות מקרטעים למצוא חיים, והשורות נוגעות באובדן, בחשיכה.
כך היא כותבת: "מותֵך/ חשף את האמת: אַת מצאת אותי תמיד. אני/ תמיד איבדתי אותָך" - עמוד 23.
עולם הקרחונים והאובדן רודף אותה, רודף אותנו כל הזמן, ובין השברים מצטיירת כעולה מֵאוב תמונה של עולם הולך ונעלם. לרגע אנו מתוודעים לסוד נסתר, סוד שחושף פרט מוזר, פרט שבא לחשוף לנו את מובן החיים: הנה זו העדשה המגדילה, שבאמצעותה ראה אביה את המציאות. בין השיטין אנו מיטלטלים לצופן מצמרר:
"כמעט שכחתי אותה
עַד
בשנה השלישית למותו מצאתי מעטָפה ובָה
מכתב ומכתב שכָּתבתי אֵליו והעדָשה
השְׂרוטה" - עמוד 35.
האם תוכל המשוררת, לראות דרך העדשה שבה ראה אביה את הכול, האם באמת העדָשה המגדילה תבהיר את כל התמונה?
הזמן חלף. דברים השתנו. האמת החדה נאמרת בכאב, זו לא אותה עדשה.
האני השָׁר נמצא במסע בין אובדן לשכחה, בבליל של זמנים, מראות שמתערבבים זה בזה - וקשה לראות דרך העדשה השרוטה שנותרה.
המשוררת מנסה בתוך המתח הזה של שַׁיט רוחָני בים של קרחונים ותוהו וטשטוש - בכאב רב היא מנסה לעצב לה נקודת אחיזה. ככל שאנו מפליגים איתה בים הנורא - יש תחושה שמרגע לרגע היא אוזרת עוז, יש תקווה קלושה, שאולי יש לשירה יכולת לגבור על כל הריחוק המטאפיסי, על כל השברים. . זה מסע בין שברי מראות, שברי דרכים, מסע שכָּל כולו מכוון לגלות את סוד הקסם האפל של הכאב, של הטראומה.
התהודה של המקהלה
חלקי מציאות מרוסקת מכים בנו, וקשה לעמוד מול המחזֶה, כשיש תהודה של קולות מֵעֲברים שונים. לי אישית הייתה הרגשה, שנקלעתי לטרגדיה יוונית, שבָּה הכול מתרחש בזירה של קונפליקטים, דמויות נאבקות זו מול זו, זיכרונות משסעים אלה את אלה - וממול הקולות השבורים שאינם חדלים, יש מקהלה בתיאטרון רפאים: המקהלה ניצבת מול העלילה ומשמיעה את קולה, ומי יודע, אולי הקולות האלה שיָדעו לגנוז בתוכם גם פחד גם חמלה, הם שנותנים לנו רגע שבו הנשימה נעצרת, התמרקות מכול הפחד והחשיכה והשבר, רגע של עילוי, של קתרזיס.
בשיר הראשון של הספר, הופנתה השאלה אל המשוררת, "אין לָך התחלה". כך המסע התחיל. ומה הסוף?
הנשמה המחפשת מתייסרת ושָׁבה, ואת שירתה הלב לא ישכח. אסיים בשורה משיר שיש בו תערובת מייסרת של שירה ומוות גם יחד, דואט נורא.
בשיר "ציפור שרה" לבנו עם הציפור, אנו מתחבטים כמוהָ לנוכח פרפוריהָ, ואולי זו ציפור הנפש:
"כל בוקר מתה ציפור לי
בחלון
שאחורי ראשי".
שרה ומתה.
שרה ומתה". - עמוד 68.
ובדרך לישועה יש רצון לאַחות הכול, לשוב, וקשה לחוש שיש נוחם, שיש מַרפא אמיתי:
אם היו לה תקוות בשירים אחרים, שעוד ניתן, כפי שכתבה "לתקן לתקן לתקן לתקן" - התקווה מתפוגגת. בדרך עוד ראינו ניסיון נואש לעשות סֵדר בדברים - וכפי שניסחה זאת במילים שלה: "למנות לספור מה עשיתי/ מה לא עשיתי", אבל המסע קשה, והנה בסופו של מסע נראֶה שהאַיִן גובר על הכול.
"נשמטת שנתי מֵחלום
ושָבה
אליי
נ שמתי".
המשוררת מחפשת אחר הציפור, לשאוב ממנה כוחות, והסוף אינו קל:
"ואיננה
איננה כמוני
ושרה
אינני
ושרה
אינני".
