אילו תל אביב הייתה בירת ישראל

טדי קולק ששמש מנכ"ל משרד ראש הממשלה כאשר דוד בן-גוריון עמד בראשה, נבחר להיות ראש העיר ירושלים בשנת 1965 תפקיד שאותו מלא במשך 28 שנים עד שנת 1993 כאשר בגיל 82 הודיע שלא יתמודד. בלחץ אדיר שהופעל עליו, הוא נכנע, התמודד והובס על-ידי אהוד אולמרט. עידן טדי הצטיין בתנופה אדירה של פיתוח מערב העיר ובהקמת שכונות בפאתי מזרח, כמו רמות אשכול, רמות ועוד רבעים שמקובל שיישארו כחלק מירושלים העברית. ירושלים בעידן טדי הפכה את דמותה. הוקמו מוסדות תרבות רבים, לרבות המפואר שבהם מוזאון ירושלים, תיאטרון ירושלים, אולמות קונצרטים ועוד מרכזי תרבות וחינוך. הוא שמר וטיפח את הריאות הירוקות סביבה, דאג לשימור מבנים היסטוריים וזכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה.הוא אומנם שיתף את הדתיים בקואליציה, אבל כול אחד מן השותפים ידע היכן הוא עומד. יתרה מזאת, הדתיים אז לא הצטיינו בלהט הלאומנות המשיחית- צרוף שיכול להיות הרסני. ניתן לומר שזה היה מעין "מודוס אופראנטי" שבה יכלו לחיות בצוותא, דתיים וחילוניים. אשר למזרח העיר, גם קולק לא הצטיין בדאגה לשוויון בשירותים, אבל לא היו שום פעולות של פרובוקציה. האיסור של גדולי התורה של עלייה להר-הבית, היה תקף, ולא הייתה חדירה לשכונות ערביות.

שראל אלדד-שייב, פובליציסט, חוקר, היסטוריון, אמר על טדי שהוא שני למלך הורדוס בבניית ירושלים. אך הסתבר שזאת הייתה הפסקה בלבד. שכן מקום הררי הוא יפה אם הוא טבעי והוא יכול להיות יפה יותר אם יש מיזוג הולם בין הטבע לבין הבנייה. ירושלים היא עיר יפהפייה מיוחדת במינה. אבל בהקשר זה אביא דברים שמיוחסים למבקר תיאטרון שאמר על הצגה כי " התפאורה הייתה נהדרת. חבל שהשחקנים הסתירו אותה" ולירושלים הרבה שחקנים, מהם שלא חיים בה. בפועל היא, לדאבוננו, היא עיר של ריב ומדון ושפיכות דמים.

ניסים נוטריקה הוא יליד ירושלים. ככה הוא כותב (מכתבים למערכת הארץ - 9.11.14) "אני רואה איך העיר הולכת ומטרללת עצמה לדעת. העיר מצולקת ומדממת, צלקות שהותירו רושם על אנשים כמוני שנולדו למלחמת ששת הימים ולמשפחה שברחה מהעיר העתיקה וחזרה אל בורות המים, אל הריחות והבשמים. ירושלים מכלה עצמה לדעת. זאת היא עיר המחוברת לכוחות אופל משיחיים יותר מאשר למציאות עירונית... ההזנחה הפושעת של העיר המזרחית מחלחלת גם אל העיר המערבית שהולכת ומתבערת... נדמה שירושלים דוחקת את תושביה מערבה. מי שנשאר בה מתחיל להתכנס בגטאות חילוניים. העיר האהובה הפכה להפקר בידי קיצוניים משיחיים, שמייחלים ליום שבו ייפתח שער הרחמים והמשיח ידהר דרכו על חמורו הלבן, הישר לבית שהכינו לו בסילואן".

כול המרבה- גורע. ואכן רבים משתושביה נדחקו מערבה. נדידת הדור הצעיר לשפלה ובעיקר לתל אביב והפריפריה הפכה לנהירה. תוך כמה שנים בבית שלנו בשכונת קטמון הישנה שהייתה שכונה חילונית, רוב הדור הצעיר, עזבו את העיר. רבים מקרב הדור הצעיר החילוני לא ראה בירושלים עיר שבה יוכל לחיות ולהקים משפחה. בעקבותיהם ירדו גם הוריהם לשפלה.

בשעה שרוב ערי העולם, שהפכו מטרופולין, מצויים על נהר או על חוף בשל דרכי תעבורה נוחים, והן גם פתוחות – ירושלים נמצאת על ההר. זאת לשם שליטה ביטחונית על הסביבה. היא עיר בצורה. לעתים נצורה. מאוימת. תמיד הייתה. היא עיר של חומות, היא עיר של שכונות וכל שכונה – חומה חברתית- תרבותית לה.ולכן העדר חומה בין ירושלים העברית לבין ירושלים הערבית היא בניגוד מוחלט לאופייה. ואם גם נאמץ אמירה ידועה a fence makes good neighbors – גדר עושה שכנים טובים, נבין כמה נחוצה הפרדה זאת. גם אילו מוסכם היה על שני חלקי העיר לחיות בשלום, גם אז מוטב היה מכול בחינה שהיא שירושלים הערבית תהיה עיר נפרדת. בלי חומה, אבל ישות עירונית משלה. לא מכול שכן שכאן מדובר באלמנט לאומי ודתי. יתר על כן האירועים אינם בשטח שעליו שולטת הרשות הפלשתינית אלא בתחום הריבוני של מדינת ישראל או בשטחים שבשליטה ביטחונית של ישראל. ולכול היותר אפשר להאשים את אבו מאזן בהסתה. כאן אני נמצא בדילמה. מצד אחד מחמוד עבאס מקבל את התואר מגדול המומחים בתורת ההסתה. מאידך נאמנים עלי דבריו של ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעוניין בטרור ולא מעודד טרור. בלב קל אני נוטה לקבל את הגרסה של ראש שרות הביטחון הכללי. אמש שמעתי שגם נשיא המדינה,איש בעל יושרה נדירה, מקבל את דבריו של ראש השב"כ. עם זאת, כול בר דעת, ובעיקר יריב, יצביע על כך שלא ערביי יהודה ושומרון היו הראשונים להפר את השקט, אלא הערבים הירושלמיים, אזרחי ישראל. דווקא בנקודה הזאת כמעט מתבקש שהרשות הפלשתינית מבקשת להוכיח כי ישראל לא יכולה לשלוט על הפלשתינים בשטחה הריבוני שלה.

צריך היה פגישה משולשת של, ראש ממשלת ישראל, המלך עבדאללה ושר החוץ האמריקני ג'ון קרי- ברבת עמון, כדי להוציא את הערמונים מן האש ולהנמיך את הלהבות. זאת כאשר גם החמאס בעזה שמר על הרגיעה. ואילו בירושלים בירת ישראל המאוחדת ישראל לא יכולה, וגם לא תוכל, להשתלט על האירועים בשום צורה שהיא. מדי שבוע אנו מקבלים תזכורת עצובה ומקוממת של רצח ושכול. ראש הממשלה, שר הביטחון והשר לענייני ביטחון מכנסים התייעצויות דחופות מכנסים מסיבות עיתונאים, מכריזים על צעדים להגנה על תושבי העיר, והדימום נמשך. שערו בנפשכם מחסומים ליד שכונות בבירת ישראל. בטונאדות ביציאה ובכניסה לרבעים .ויש עוד מי שמציע להציב צבא. בדיוק כמו בשטחים. זה מדָבֵר יותר מאשר המלל שבו מצטיין ראש ממשלתנו. היה והרגיעה תושג במזרח העיר באמצעים דרקוניים, מי יישאר במערב העיר. הסערה בירושלים אינה זמנית. הרגיעה, כאשר היא קיימת – היא זמנית. שכן אם לא תהייה הפרדה, כבר צוין כי התרחיש הוא הרסני לשני החלקים. לא רק הר הגעש יהיה פעיל, אלא גם הלוחות הטקטוניים.

כמובן שישנה עוד חלופה. להעתיק את הבירה לתל אביב, כמו שעשתה ברזיל, ומדינות אחרות. אבל זה חלום באספמיא. חלופה אחרת, יותר סבירה, היא להעתיק את ראש ממשלתנו ממעונו ברחוב בלפור בירושלים. שכן הוא מנהיג מדיני שאין לו מדיניות, לא בירושלים ולא לגבי הסכם עם הפלשתינים. בעצם בשום דבר למעט בתחום הכיסאולוגיה.. התנהלותו בזמן האחרון היא מקור לדאגה מכול הבחינות. מה שמחזיק את ממשלתו, זאת לא ההערכה לראש הממשלה, גם לא מצד חברי מפלגתו, אלא החישוקים לכסאות. כשהוא ייפול-הם יפלו. היה מצב דומה, אף שלא במהות, אצל ראש הממשלה מנחם בגין, בקיץ לפני 31 שנה. בגין היה ראש ממשלה מוערך ונערץ. את מצבו הקשה ידעו היטב חברי הממשלה. אבל גם אז הם דבקו בכסאות, וניסו להצמיד גם את מנחם בגין לכיסאו. אבל מנחם בגין היה מנהיג ועשה מעשה. הוא אמר בישיבת הממשלה " אני לא יכול יותר". הפעם חברי הממשלה יודעים שביבי לא יכול, ומסיבות אחרות, אבל הם לא אומרים זאת כדי לשמור עד כמה שניתן על מנעמי השלטון. חזקה עליהם ועל ראש הממשלה שממנו אין לצפות לאמירה כזאת. חבל. גם בכך הוא יכול היה להיכנס להיסטוריה.