בהתמודדות רבת השנים בינינו לבין הפלשתינים תמיד ידענו להתגבר על האלימות והטרור שלהם. כל גל של אלימות מצידם רק החליש את החברה שלהם, השאירה בפיגור, השאירה לחסדי נדבות של גורמים זרים. אנחנו סבלנו אך שגשגנו. גם כל הנבואות על כך שהזמן ישחק לרעתנו בגלל הבעיה הדמוגרפית, התבדו. אני מניח שגם לסוג הטרור הנוכחי ("ההתנגדות העממית") נמצא את התשובות הביטחוניות המתאימות. לא צריך להיבהל ולהיתפס להיסטריה. אבל, אני רואה את האיומים האמיתיים עלינו בהקשר הפלשתיני בשני תחומים: פנימי וחיצוני הקשורים האחד בשני: הקצנה דתית משיחית של מיעוט דתי הרואה בהתנחלויות בכל שטחי ארץ הקודש משום מצווה דתית משוחררת מכל האילוצים המדיניים והביטחוניים ומוראו של העולם; הקצנה המשוחררת מכל פרגמטיזם ושיקול רציונאלי ; ומולה בקצה השני של החברה מיעוט קיצוני קטן יותר, אך קולני ומסוכן לא פחות: שמאל קיצוני החותר בלהט משיחי חילוני תחת עצם קיומה של מדינה ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
האיום השני, הניזון בחלקו מהאיום הראשון, הוא ירידת מעמדנו בעולם המערבי. זאת ירידה איטית, אך קבועה, השוחקת בלגיטימיות של מדינת ישראל. הפלשתינים אלימים, הפלשתינים הם אלו שסירבו לכל הצעות השלום, הם אלו שלא מוכנים להתפשר, אבל הם אלו שמנצחים אותנו בזירה הבינלאומית. הם המסכנים, הם המדוכאים, הם חסרי חרות, הם אלו שהיו כאן מאז תחילת ההיסטוריה ואנחנו באנו וגרשנו אותם. מה לעשות, תרבות השקר שולטת! אנחנו כועסים, אנחנו מתחננים לעולם שיטה אוזן להסתה הפלשתינית, אנחנו חוזרים ומאשימים את אבו מאזן, ואין כמו נתניהו לעשות זאת ברהיטות. זה כמו כוסות רוח למת. אנחנו כל הזמן נגררים, מגיבים ונגררים במדרון. אירופה כל הזמן חושדת בנו, ושני הקצוות הקיצוניים שבתוכנו ואפס המעשה המדיני שלנו, רק מגבירים את החשדנות שאנו רוצים להמשיך ולשלוט בעם הפלשתיני ובכל ארץ ישראל.
תוך זמן קצר ילך האיום החיצוני ויתעצם מול הכוונה האסטרטגית של אבו מאזן להביא למועצת הביטחון הצעת החלטה שתכיר במדינה פלשתינית ותקבע מועד לנסיגה לגבולות 67 תוך זמן קצוב. איך מתמודדים עם המהלך הזה? מצפים לוטו אמריקני? ומה יהיה לאחר מכן? מה עושים? אין פתרון קסם. אבל, לדעתי רק מהלך ישראלי מפתיע יכול אולי לשנות את התמונה, ליצור מציאות מדינית חדשה, לשים מחסום רציני בפני האסטרטגיה של אבו מאזן ולעצור את ההידרדרות שלנו בזירה העולמית, ובעיקר האירופאית. והיוזמה המפתיעה היא זאת:
ישראל מצהירה כי היא מכירה במדינה פלשתינית שבראשה עומד הנשיא אבו מאזן; גבולותיה יקבעו במשא-ומתן ובהסדרי ביטחון בין ישראל למדינה הפלשתינית כחלק מהסדרי שלום עם מדינות ערב "המתונות".
כדמי "רצינות" ישראל מכריזה כי במהלך השנה הקרובה היא מפסיקה את הבנייה בשטחי יהודה ושומרון, למעט בשכונות היהודיות של ירושלים. באשר לירושלים, ישראל לא רק שחוזרת על כך שלא יהיה שום שינוי בסטאטוס קוו בהר-הבית, אלא גם קוראת לוועידה בינלאומית מיוחדת, בהשתתפות נציגי כל הדתות, על-מנת למצוא פתרונות פשרה לכל הסוגיות הדתיות הקשורות לעיר ירושלים ול"אגן הקדוש". כמחווה "בונה אמון" ישראל מוסרת את ג'בל מכבר לראשות הפלשתינית לשליטה מלאה, ביטחונית ואזרחית.. אני יכול לשים "אלף" טיעונים נגד זה, ובכללם כמובן טיעונים של פוליטיקה ישראלית. אולם, כל מהלך כרוך בהימור, ולדעתי לא מדובר כאן בהימור מסוכן.
אהוד ברק הימר בקמפ-דיוויד, חשף את ערוות ערפאת, זכה לשנאה תהומית של השמאל שלנו, לא וויתר בשטח על מילימטר ורק חיזק את מעמדנו הבינלאומי;
אהוד אולמרט הימר מול אבו מאזן, לדעתי הימור מסוכן מדי ומעט חסר אחריות, אך חשף את אבו מאזן וחיזק את מעמדנו המדיני. בואו ונראה, לפחות עבורנו, איך יגיב אבו מאזן ואיך יגיבו העולם המערבי ומדינות ערב "המתונות". בואו ונשחק כמו שצריך ב"נשף המסכות" הגדול המאפיין כיום את העולם המערבי והמזרח התיכון.
