האם לשופטת יש זכות לא להתלונן שנאנסה?

גם שופטת היא אישה שיש לה תשוקות, שיש לה רצון להיות מוערכת ונאהבת, שמשתוקקת למצוא בן זוג הולם. לה ורק לה קיימת הזכות הבלעדית להחליט, מי מתאים לה ומי לא. אישה כזו כנראה היא גם השופטת שמצאה את עצמה, שלא בטובתה, בסיפור על "תקיפה מינית" בשפה מכובסת, או אונס כלשון החוק, שאולי התרחש ואולי לא, תלוי מי מספר את הסיפור. כך או כך על דבר אחד אין מחלוקת.

השופטת חיפשה גבר מתאים. עובדה: היא פנתה לאתר היכרויות המציג את עצמו כמי שמקפיד ביותר על המיון הנאות של הנרשמים לקבל את שירותיו. השופטת נרשמה לחברות באתר ותוך זמן מה נוצרה תקשורת בינה לבין קצין משטרה.

לפני מספר שבועות החליטו השניים להיפגש בעיר שבה מתגוררת השופטת. הם נפגשו וכנראה שהחיבור התאים לשניהם. אחרי הפגישה הלכו השניים - ללא כול כפייה - לביתה של השופטת. על-פי המעט שפורסם קשה לדעת אם הקצין הוא זה שהציע שילכו לדירתה, או שהשופטת העלתה את הרעיון. מה הייתה כוונתו האמתית של הקצין ומה הייתה כוונתה של השופטת, אפשר רק לשער. אולי התכוונה השופטת לשתיית כוס קפה ומאפה ואולי יותר מזה. ואולי התכוון הקצין הבכיר למצוא לעצמו חברת-חיים שתסכים להיכנס עמו למיטת אהבים כדי לוודא שהיא אכן מתאימה לו גם בתחום האינטימי.

מה התרחש בדירה אם אכן המדובר באירוע חריג או לא - את האמת לאמיתה יודעים רק השופטת והקצין. אבל מנקודה זו מתפצלת העלילה לשני סיפורים על מעלליו של הגבר שבחברתו שהתה. האחד - הנושא העקרוני ובעל החשיבות הציבורית: האם חובתה של השופטת להגיש תלונה. השני - הסיפור "הצהוב", האישי-אנושי.

מנקודת הראות הציבורית נשאלת השאלה אם השופטת, במקרה הייחודי הזה, היא כאחד האדם, או העובדה שהיא שופטת בעלת מעמד ציבורי מעניקה אופי אחר, חשוב יותר, לאירוע שעל אודותיו מדובר. שהרי ברור לחלוטין כי הסירוב להתלונן עלול להתפרש בעיני הציבור הרחב כהבעת אי-אמון מצד שופטת ביכולתה של מערכת אכיפת החוק להתמודד עם מקרים מן הסוג הזה. מאידך יכול להיות שמקור ההתנגדות של השופטת להתלונן ולנקוב בשמו המפורש של הקצין, שלכאורה עשה בה מעשה בניגוד לרצונה, טמון באי האמון הבסיסי שהיא, השופטת, רוחשת לאופן "הצהוב" שבו מטפלת התקשורת בנפגעות תקיפה מינית. ואולי ההחלטה שלא להתלונן נובעת מן ההבנה של השופטת, כי אם יפתחו הליכי חקירה ומשפט הפרטיות שלה תלך לאיבוד ואולי אף ייפגע קשות שמה הטוב, וכמובן שהיא עלולה לסבול מטראומה שתנבע מהחקירה הנגדית במהלך משפט שבוודאי יתנהל אחרי הגשת תלונה.

על-רקע השיקולים האפשריים האלה אולי מוצדקת עמדתה של השופטת כי "האוטונומיה של אישה על רצונה ועל גופה כוללת גם את זכותה לא להתלונן" וכי בהתחשב בגילה ובמעמדה זכותה להחליט כיצד יתנהלו חייה.

עמדה ברורה על חשיבות חקירת האירוע השמיע המפכ"ל יוחנן דנינו אשר בכנס שדרות הביע את דעתו במלים מפורשות כך: הפרשה הזו אינה יכולה להסתיים בנקודה ש"אין חקירה". הקצין שבו מדובר, בניסיון לנקות את שמו, טוען כי כל הסיפור הוא "עלילה". הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו לא חוקרים בגלל חוסר רצון של נפגעת להגיש תלונה. אבל המקרה הזה איננו אירוע רגיל, כיוון שמדובר בשופטת ובקצין משטרה, וכולם במערכת כבר יודעים במי מדובר, ולכן שאלת הגנת הפרטיות כבר לא קיימת. עם זאת, הוסיף דנינו בצדק, "נכון שאי-אפשר להכריח מישהו להתלונן, אך אני כמפכ"ל לא יכול להשאיר את העניין פתוח. אם השופטת תעמוד בסירובה, אציע ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח הליך משמעתי נגד קצין המשטרה, כדי שניתן יהיה לשמוע את גרסתו ולאפשר ניהול חקירה כמו שצריך".

קשה לדעת לאיזה כיוון מפתיע יתפתח הסיפור ומה יהיה סופו - בצד התקשורתי וגם בצד המשפטי, אם יהיה כזה. דבר אחד בטוח: במצב הנוכחי קשה להאמין שהתקשורת תניח לסיפור הזה למות בקול דממה דקה. ההפך הוא הנכון. ולפחות מהסיבה הזו יש חובה - הן של המערכת השיפוטית והן המשטרתית - לטהר את השטח ולחשוף את האמת, כדי שלא יתקבל הרושם שקיימים שני סוגי חוק לאותה עבירה: חוק לאזרחים-נפגעים מן השורה וחוק אחר לגורמי המערכת שמקור סמכותם הוא באכיפת החוק.