על מחבואים, רעב, בושה וניצחון

וילהלמינה (זיוה ברנדס- סוסק) הגיעה לארץ כילדה ניצולת שואה. היא נקלטה בארץ וחוותה את תהליך כור ההיתוך הישראלי, ועם הזמן פנתה לדרך היצירה: הן בשירה והן בפרוזה. במאמר זה היא ביטאה את התפיסה הפואטית שעומדת מאחורי סִפרה "בתיאבון וילהלמינה". מיד עם עלייתה ארצה הוחלף שנה מוילהמינה לזיוה, בתהליך עיברוּת השמות שפָּקד את הארץ בראשית ימיה של המדינה. כיוצרת היא החזירה לעצמה את שמה הראשוני, והוא היה לשמה הספרותי. שימשה מדריכת מורים במכללת לווינסקי והייתה שותפה להפקת סרטים בטלוויזיה הקהילתית.

לכל איש יש מזון שמכינים לו הוריו ושמזמנים לו נופיו

וְלִי הָיָה רָעָב


וְלִי הָיָה רָעָב

לְאֹכֶל

וְגַם לְאַהֲבָה

רָעַבְתִּי

לָדַעַת

לִהְיוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ

רָעַבְתִּי.


בתקופה זו ממש עוברת עלי חוויה שברצוני לשתף אתכם בה.

בעוד מספר ימים מוענק לי הכבוד להדליק משואה בערב יום השואה. לא דבר של מה בכך הוא לגבי. ניצולים שהיו מבוגרים בזמן השואה כמעט ולא נותרו, לכן פונים עכשיו לילדים של השואה. אני אחת מהם.

לכבוד האירוע הזה כתבתי שיר ובפתח דברי אני רוצה לקרוא אותו כדי להציג עצמי.

עדות מנצחים

אני, וילהלמינה מלבוב

בת הירש זכרונו לברכה

ומלה, תיבדל לחיים ארוכים,

ברנדס,

מתייצבת כאן ועכשיו

בפניכם,

בפני בית הדין של ההיסטוריה

ובפני מחביאי ומכחישי השואה

וזו עדותי:

כן, הייתה שואה.

כן, הייתה מלחמה, והיו מות, שכול ורעב.

אני יודעת.

אני הייתי שם.

ואני זוכרת.


אני, זיוה מישראל

אשת זאב סוסק,

אם לאילון, אודליה ואורנה,

סבתא לאורי, עידן וסתיו,

מתייצבת כאן ועכשיו בפניכם

להעיד:

נקראנו "פליטים",

נקראנו "עקורים",

נקראנו "שורדים",

נקראנו "ניצולים",

ולפעמים גם נקראנו "סבונים".


ואני קוראת לנו "מנצחים"


ומספרת את סיפורה של וילהלמינה,

ילדת מלחמה קטנה,

מתחבאה,

תמיד רעבה,

אבל מנצחת

ולא שוכחת!


כפי שוודאי הובן מהשיר, וילהלמינה זו אני וזה שמי, אבל ברשותכם אני עדיין אדבר עליה בגוף שלישי. יותר קל לי. למרות שאנחנו אותו אדם אני עדיין לא מחוברת אליה וקשה לי לחזור אליה. כי כשאני עוברת לדבר בגוף ראשון עדיין אני זקוקה לחבילת ממחטות נייר על ידי.

כאשר הלכתי במנהרת הזמן מרחק של ששים שנה אחורנית וכתבתי את הספר "בתיאבון, וילהלמינה", המתאר את חייה של הילדה דרך המזונות שאכלה, נאלצתי לחפש המון. כי הילדה שהייתי, התחבאה לה שם עמוק. ששים שנה לא נגעו בה ובזִכרה כי המגע גרם כאב.

אבל אני כאן כדי להתחבר, לכן אספר סיפור "על מחבואים, רעב ובושה".

לכבודו אני מזמינה ילדה ורוצה להכיר לכם אותה.

אי-אפשר לראות אותה כי היא בתוך דפי הספר. היא מתחבאת שם.

היום אנסה לגלות אותה. להציג ילדה שעוברת חוויות שלא כל הילדים עוברים. וטוב שכך.

קוראים לה וילהלמינה.

לא בקלות היא יוצאת משם. היא כבר התרגלה להיות במחבוא.

המחבוא הראשון היה בבית היתומים הפראבוסלבי שם שיכנו את וילהלמינה כשאביה הוכרז חלל של צבא בריה"מ ואמה הייתה בבריחה מתמדת מפני האנ-ק-וו-דה . היו אלה ה"בתים" שהייתה בונה ומתחבאת בהם. ולא בגלל "מחבואים" המשחק היא הייתה שם. לא חכתה לה חדוות המתגלים בסערת המשחק. ההפך הוא הנכון. היא התחבאה כי היא ברחה מהמטפלות שקראו לה "עברייקה זאראזה", עברייקה טמאה, "חולת שחפת שכמותך", כזאת שמדביקה ילדים.

באותו בית יתומים גם הוחבאו תפילות "מודה אני לפניך " ו"קריאת שמע" שסבתה לימדה אותה. בחושיה היא קלטה שהמטפלות הנוצריות פראבוסלביות לא אוהבות כאלה מלים.

גם בבוקר ההוא פקחתי את עיני עם דאגה בלב.

הרמתי בזהירות את השמיכה והצצתי לראות מה קורה שם למטה.

ושוב, כמדי בוקר, כתם צהוב גדול מקשט את הסדין.

והרי קראתי אמש, בלחש - ש'הגויים לא ישמעו', כפי שהורתה לי סבתי - את 'קריאת שמע' לפני השינה, והוספתי אפילו תפילה משלי שלא יברח לי!

ובקול רם גם פניתי ל'פאפא סטאלין' שלי, שבמסדר הבוקר שילח בי מבט אוהב מהפלקט האדום המבהיק, וביקשתי שיעניק לי מכוחו להתגבר על 'הדבר הקטן' החמקן.


אלוהים, מתברר, היה עסוק בסוגיות אחרות של מלחמת עולם, ולא שעה לתפילתה של עברייקה בבית יתומים.

גם אבי, סטאלין, מגֵן היתומים, לא היה מוכן לחלוק את כוחו עם בת 'הגיבורים שחירפו נפשם למות למען המולדת הסובייטית'. (משחק החלפות של עוגיית יציקה)

גם אותה מחלה שהייתה לה, השחפת, הוחבאה. וילהלמינה למדה להחביא שיעולים. לבלוע אותם. שיעולים יש בהם סכנה. הם מסגירים משהו לא טוב.

אחד המחבואים שדווקא כן אהבה וילהלמינה היה המשחק ששיחקה אִתה ניוסיה, שהבריחה אותה ב'אשלון', קרונות של רכבת בברה"מ, חזרה לאמה שברחה מהאנ. ק. וו. דה שבעקבותיה. .

כדי שלא יגלו את הילדה שהיא מבריחה ולא יאשימו אותה שהיא חוטפת ילדים, היא דחפה את וילהלמינה אל מתחת לשינל אותו תלתה על וו. ושוב היה לה לוילהלמינה "בית" שבו מתחבאים . אלא שאי-אפשר היה לנשום דרך קירותיו העבים של בית השינל. אז נטלה וילהלמינה את השרוול שהפך לה לצינור אוויר ודרכו השחילה לה ניוסיה אוריוק, משמשים יבשים עטופים בגזר פלקט של השפם של סטלין . אהבה וילהלמינה את ניוסיה המבריחה בגלל המשחקים ששחקה איתה.

ניוסיה תלתה את השינל על וו בקרון, ומיד דחפה אותי מתחתיו. השינל התלוי כיסה את כל גופי. איש מנוסעי הקרון לא הספיק לראות ילדה משחקת במחבואים.

התכרבלתי בתוך ה'בית' החדש שהכינה לי ניוסיה.

בבית היתומים בניתי בתים לרוב. הייתי זוחלת פנימה לבית המסתור שלי. ורק כשהמטפלת הייתה מגלה ושולפת בכעס מבין 'קירותיו' את העִברייקה הפחדנית, הייתי יוצאת.

ועכשיו התמקמתי יפה בתוך "ביתי" שבקרון. הקירות של ביתי החדש היו עבים מדי. כשהתחלתי להרגיש מחנק, גיליתי את השרוול של השינל. תחבתי לתוכו את ראשי ונשמתי דרך צינור השרוול.

מבעד לקירות הצמר העבה של השינל בקעו קולות זרים. זיהיתי בכי מקוטע וחלוש של תינוקות. הם רעבים, יכולתי לקבוע לעצמי.

מרחוק שמעתי יריקות קולניות של טבק. קירות בית השינל שלי נרעדו כשספגו מטח אחד כזה.

כל הקולות ביחד טבלו בהמולה קבועה של קללות וקטטות.

מעת לעת נשמע גם קולם של אנשי המשטרה החשאית. זרעי הפחד שזרעו בי אמי וסבתי נָבטו כבר ולימדו אותי לזהות אותם בתוך ההמון. ידעתי שהם מחפשים מבריחי סחורות, מבריחי ילדים, כאלה שנמלטים מפני רדיפות המשטר, נידונים למות שברחו ונוסעים ללא תעודות מעבר.

על-פי קול השיעול המקוטע שהכרתי ממחלתי שלי, ידעתי שגם חולה שחפת ישנו בקרון.

ליד המטפלות בבית היתומים, לא משתעלים. צריך לבלוע את השיעול.

השיעול יודע שאם יברח, יישמעו שוב מילים גוערות ומאשימות.

אֶת ה'עברייקה' המשוחפת, גם אם היא 'זאראזא', טמאה ומעבירה מחלות, לא היה צריך ללמד מה לעשות כדי שלא ייאמרו אותן מלים.

ידעתי שגם בבית שהכינה לי ניוסיה אני צריכה לבלוע את השיעולים.

נהייתי רעבה. ידעתי שכמו ב'בית' ההוא גם עכשיו אסור להגיד שאני רעבה.

הרעב מסגיר.

זכרתי את זעמה של ניוסיה על היהודים שאוכלים את האוכל של הרוסים. ושתקתי. בסוף לא התאפקתי.

"אני רעבה," לחשתי לה מבעד השרוול של השינל.

"בטח גם תגידי שאת צריכה להשתין," אמרה בקולה המאיים.

אך מתחת לשינל הרגשתי מיד איך נתחבת אלי חתיכת לפיושקה, הפיתה שאהבתי. (אוריוק בשינל)

מחבוא נוסף שאותו אהבה וילהלמינה הייתה המזוודה, מעין צ'ימידן, אליו הייתה נכנסת לבד וגם עם אחרים. הראשון שנכנסה אתו למזוודה היה שרוליק.

עם שרוליק היא התחבאה במזוודה כדי להשקיט את בכיו על שננטש על-ידי אמו ואביו. לילדים אסור לבכות. מחביאים בכי. למרות שהייתה בת חמש היה ברור לה שבכי מסגיר. הוא עלול לרמוז שאתה יהודי, שאולי אתה ילד חטוף בכדי לסחור בו בתלושים, שאולי אתה בן להורים בוגדים במשטר, או בן למבריחים.

היא אהבה להתחבא עם שרוליק במזוודה כי כך גם יכלה להרגיש גוף פריך לידה, כשגופו עוד היה שמנמן בטרם הפך שדוף כמו כולם. והיא אהבה את מחבואי המזוודה כי בפנים היא הצליחה לסחוט משרוליק את הלפיושקה, הפיתה האוזבקית, שכה אהבה והעדיפה על פני הנאן, הלחם האוזבקי השחור, שבעת המלחמה הכניסו בו מיני תוספים כמו אבקת פחם ונסורת שהשחירו והחמיצו אותו עוד יותר.

קפצתי פנימה לתוך המזוודה, ומשכתי איתי את שרוליק 'בני', כדי להציל אותו מה'אנ.ק.וו.דה'. גם הוא פחד מאוד מה'אנ.ק.וו.דה', ומיהר אחרַי פנימה.

שכבנו צמודים ומפוחדים. נשימותיו היו עדיין מקוטעות מהבכי שאצר בתוכו. אבל ידו גיששה אחר אמו. ואמו נענתה לגישושיו וחיבקה את הבן שננטש, ואמרה לו באידיש:

" שא, שטיל. מאמשי וויל צוריק קומען".

"הירגע, בני, אימא תחזור עוד מעט".

ושרוליק 'בני' נרגע. ואני יכולתי לרשום לעצמי הישג גדול שמאוחר יותר אזכור לציין באוזני אמי, כדי לקבל גם ממנה את המגיע לי.

מאז אותו משחק ב'אבא-אימא' הרבינו, שרוליק ואני, להיכנס למזוודה. מפעם לפעם נגעו ידי בעצמותיו שהפכו ליותר ויותר בולטות. ולמרות זאת אהבתי להיכנס איתו למזוודה. הייתי מוכנה להתעלם גם מן העובדה ששרוליק החל לגנוב לאחרונה את קרומי הלחם שלי, ואפילו לא עלה בדעתי להלשין עליו, שמא לא ירצה להיכנס עמי שוב למזוודה. (לפיושקה, נאן ומזוודה)

הרבה סודות היו לה לוילהלמינה . גם שירים היה צריך להחביא ולהחזיק בסוד. אם יצא החוצה השיר "ציפלונק ז'רוני" יבוא האנ.ק.וו.דה וישליך לטיורמא, בית הסוהר. הרי מסופר בו על האפרוח הקטן שתפסו אותו, אסרו אותו, צלו אותו ואידו אותו ואמרו לו להציג פספורט .

ולמרות האיסור שרו וילהלמינה ושרוליק את השיר האסור, במחבוא, בחושך, בתוך המזוודה: ציפלונק ז'רוני

ציפלונק פארווי

ציפלונק טוז'י חוצ'יט ז'יץ,

יבו פאיימאלי

אריסטאבאלי

קאזאלי פאספורט וויקאזיץ

שנים רבות אחרי המלחמה, למודת מחבואים, כבר כאן בארץ, היא ממשיכה להתחבא ומשחקת אם כל המחבואים: ושם המשחק "השם-וילהלמינה" .


התביישתי בו. החבאתי אותו כדי שאף אחד מהצברים לא ידע שיש לי כתם. שיש עלי אשמה שאני מ"שם" . שיש לי שם שמסגיר זאת.

מרב סודות שוילהלמינה הייתה צריכה להחביא, שפתה הפכה לעילגת. כדי שסוד לא ייפלט צריך לחַשֵב את מה שיאמר. אין ספונטניות. אין זרימה. יש קושי בתקשורת וכתוצאה מכך -קושי להתחבר.


אחרי שהכרנו את וילהלמינה המתחבאת אספר עכשיו על הרעב של וילהלמינה. כמו במחבואי ההישרדות שלה ידעה וילהלמינה לשרוד את הרעב. על-מנת שנבין את נס הישרדותה אתאר את הרעב מבחינה לשונית ורפואית.

רעב מוגדר כחוסר מזון. תחושת רצון דחוף לאכול (ספיר) מה שבאנגלית יתורגם ל-HUNGER. לעומת זאת יש באנגלית STARVATION המתייחס לרעב הכרוני, לתחושת סבל מחוסר מזון.

ה-HUNGER, הרעב הטוב, אינו גורם ל "חרפת רעב". ה-STARVATION הינה לעומתו מצוקת רעב הגורמת לאדם להיות "מזה רעב" להיחלש מאד, להיות מיוסר, תשוש מחוסר מזון ולהגיע להתבזות עבור פת לחם .

בתחום הרפואה ה- STARVATION מופיע ברשימת המחלות .

הסובל מהמחלה מופיעים בו שינויים סטרוקטורליים ופונקציונליים כתוצאה מחוסר אנרגיה והזנה בסיסית. זוהי המחלה החמורה ביותר מבין צורות קשות של תת תזונה .

סימפטומים: מעבר ל-30 ימי רעב איבוד 25 % מהמשקל. במקרים חמורים ירידה ב-50% . ירידה במטבוליזם. פגיעה בכבד, בלב ובכליות ובמערכת העצבים. מחלות נפש.

הנפגעים הראשונים מרעב-ילדים ונשים בהריון.

כשרמת הגלוקוז בדם יורדת מתחת ל 39.6, כמו במצב של רעב, יש סכנה לפעילות המוח.

תיאורים של מחלת הרעב: העור נהיה דק, יבש, לא אלסטי, חיוור וקר. השיער יבש ונושר בקלות. הלב קטן ופעילותו נחלשת. דופק חלש. לחץ דם נמוך. ירידה בכושר לנשום.

איבוד ליבידו בגברים ונשים. אפטיה וחולשה. ירידת חום הגוף.

הוגדרו שתי מחלות רעב:

קוושיורקור: חוסר פרוטאין, אובדן רקמת שרירים, מוות של תאים, שחרור יונים הגורם לנפיחות, פגיעה מוחית.

מרסמוס:חוסר פרוטאין, הגוף מעכל את רקמות עצמו על-מנת ליצור אנרגיה. אנשים הסובלים ממרמוס הם עייפים מאוד והם עתידים למות אם לא יקבלו אוכל כלשהו.

רעב לאורך כל שנות המלחמה גרם לה לוילהלמינה ללקות בכל התופעות המציינות את מחלת הרעב. לכן כדי לשרוד הייתה צריכה לפתח דרכים מיוחדות שיצילו אותה מחרפת הרעב.

היא ידעה להשאיר קרומי לחם ה"נאן" מתחת לבלויי השמיכה שלה הפרושים על האדמה בתוך הקיביטקה, החושה נוטפת הבוץ.

בלילה, מתחת לכר ציפו לה קרומי הלחם, אותם חסכה לעת לילה. לא סיימה את הלחם עד תום למרות שמאד מאוד רצתה. היא חיכתה ללילה שאז קרומי הלחם היו מציירים לה תולעים שחורות ולקראת שינה היא הייתה מוציאה כזאת תולעת ומוצצת עד שהגיע חלום של שובע שהשכיח ממנה את הרעב.

כל מזון היא הייתה משהה בפה כדי להאריך את משך אכילתו. מלחלחת את המזון היבש .

היא, כמו כל הסובבים אותה, הייתה "לוקחת", "סוחבת" מה שבלשון נקיה נקרא "להעביר מרשות הבעלים לרשותה", במלים אחרות "גונבת" מזון שנזקקה לו לקיומה.

היא למדה לתמרן ילדים, ולסחוט מהם מזון.

את שרוליק שננטש בקיביטקה שלה עם הלפיושקה, הפיתה, שאביו הותיר בידו, היא תמרנה לתוך המזוודה.

במשחק תמים לכאורה היא הפכה עצמה לאמו הרעבה ללפיושקה, האסורה בטיורמא ולימדה את שרוליק להאכיל אותה. היא לבשה בגדי אישה וצבעה עצמה למשוך אותו לתוך מערבולת רגשית ותוך כדי כך כיוונה את ידו למסור את הלפיושקה לה השתוקקה.


מן הרגע בו נגלתה לי, הִדירה הלפיושקה שינה מעיני. למען האמת, לא גניחותיו של שרוליק הפריעו לי לישון. דווקא אותה לפיושקה היא שטרדה את מנוחתי ולא יכולתי להסיר ממנה את מבטי.

אמנם ראיתי כבר לפיושקה קודם לכן, בבזאר, אבל לא זכיתי לאכול ממנה. הלפיושקה לא הייתה מאכל של פליטים עניים. ואני אהבתי את הלפיושקה משום שהייתה בהירה יותר מה'נאן', הלחם האוזבקי, משום שהיו בה מקומות עבים של בצק רך, ומשום הפצפוצים שהייתה משמיעה למגע בחלק שנשרף.

הנאן, אם היה בנמצא, היה שחור כמו הלילה. טענו שבזמן המלחמה היו מוסיפים לקמח כל מיני חומרים על-מנת להערים על המשקל. אפשר היה למצוא בו מעט קמח שחור, הרבה אבקת פחם ונסורת, תוספים שהשחירו אותו עוד יותר. פְּנים הלחם הרך היה דביק, רטוב וחמצמץ וקשה לבליעה כי הותיר צריבה בגרון. קרום הלחם, לעומת זאת, היה קשה, וכעבור שעות אחדות היה הקרום הזה הופך למעטה אבן.

ולנאן השחור המבחיל הזה התאווינו יומם וליל.

חצי כיכר שחורה, כשהגיעה לקיביטקה,

הִבהירה את שְׁחור הימים.

לא עניין של מה בכך היא אכילת הנאן.

תחילה אוכלים את פנים הפרוסה של הנאן.

את הקרום משאירים ומניחים מתחת לכרית.

משך ימים רבים הייתי אוספת קרומים לרוב, שהתייבשו והשחירו עוד יותר.

לעת לילה, כשהרמתי את הכרית, היו הקרומים מציירים לי על בלויי שמיכתי תולעים שחורות ומעוותות.

וכשהייתי רעבה, וגם מחצית הכיכר לא הגיעה, הייתה תולעת אחת של קרום לחם נשלפת ונמצצת משך שעות. (לפיושקה, נאן ומזוודה)

אבל בתוך השחור של בית היתומים היו כמה הבלחים של אור. "עוגית יציקה" הייתה אחת מהן.


"ואז הגיעה השעה לכיבוש של פסגת האושר היומי.

בכל יום בין ארוחת הצהריים וארוחת הערב זכינו לקבל את ה'עוגייה'.

הייתה זאת עוגייה שכמותה לא אכלתי עד עצם היום הזה, ואת טעמה אני נושאת בגעגוע וכמיהה.

בדיעבד, התואר שהייתי מעניקה לה היום הוא 'עוגיית יציקה'.

העוגייה הייתה לבנה כמו סיד... וקשה כמו אבן.

צורתה עגולה ובטן גדולה לה במרכז.

בשל ממדיה, ובעיקר בשל בטנה, גדולה הייתה מכדי להיקלט כולה בבת אחת בפיות של ילדי גן. וקשה מכדי לנגוס בה נגיסות על-מנת לאוכלה טיפין טיפין. נאלצנו לפתח צורת אכילה מיוחדת: היינו מקרבים לפֶּהאת אחד משולי העוגייה, שהיו דקים יותר, ומתחילים ללחלח את הקצה. הקצה הזה היה נותר בפה זמן ממושך. כך היינו שואבים את מתיקותה של העוגייה (סכרין, הבנתי לימים, שהרי היה מחסור בסוכר באותם ימים!), משמיעים קולות של יניקה, גניחה וכחכוחי הנאה, ואז, משהתרכך הבצק, היינו בולעים את פירורי הקמח, וטעם גן עדן הרטיט את גופנו. ומשהידלדל קצה אחד, המשכנו הלאה, סביב סביב, כאשר החגיגה הגדולה ביותר הייתה להגיע לבטן העוגייה, שם יש הכי הרבה קמח!

טקס אכילת העוגייה התמשך שעות מספר. הוא היה אמור לכסות על הרעב שנותר מארוחת הצהריים ועַד לרעב שיהיה אחרי ארוחת הערב.

וילהלמינה, העברייקה, שאינה מצייתת לחוקים ומרטיבה את הסדין עם בוקר, נענשת. היא אינה מקבלת את העוגייה. וכשלא מגיע שום מזון היא בונה לעצמה ארמונות זכוכית.


בבית היתומים המשוכלל אומנם היו גג ומיטה, כדברי סבתי, אך צעצועים לא היו בו. אבל כדרכם של ילדים, גם אם הם יתומי מלחמה מורעבים, יש להם צורך עז לשחק. ואנחנו היינו ממציאים משחקים לרוב.

גולת הכותרת בתחרויות היתומים הייתה לאסוף שברי זכוכית ולִבנות פסיפסים.

אלא שכמו קירות בית היתומים וכמו בגדי היתומים, גם הפסיפסים יצאו כולם אחידים בצבעם - מעין חאקי, ירוק-חום מט.

ורק הפסיפסים שלי היו צבעוניים ועליזים.

הזכוכיות הכי צבעוניות, הכי יפות והכי נדירות שָׂמחו להיקלע לידַי.

הן היו מסתדרות בצורות מרהיבות ובשילובים מופלאים ובונות לי ארמונות פאר.

עמל רב השקעתי בחיפוש אחר זכוכיות.

יום אחד אירע לי נס ומצאתי אוצר: שבר זכוכית נדיר באיכותו.

ניכר היה בו שהוא חדש, ומה שייחד אותו היה צבעו - כחול, מבריק, שקוף, מלוטש. היה זה ללא ספק שבר הזכוכית היפה ביותר שראינו מעודנו. והוא היה שלי.

עם אוצר כזה עוד אגיע רחוק!

ובשעה שכולם מוצצים את עוגיית היציקה ונהנים להם ממתיקותה, אני מסתכלת דרך הזכוכית שלי ורואה עולם כחול עמוק, ארמון צבעוני...(משחק החלפות של עוגיית יציקה)


ולסיום אני רוצה למנות את ניצחונותיה הקטנים של וילהלמינה.

נכון שהיא הפסידה ילדות רגילה. אבל הילדה וילהלמינה נצחה כאשר שִמרה את הצבעים בחייה.

למרות שהעולם מסביב היה אפל ומדכא היא השכילה לצבוע את עולמה בשברי זכוכית צבעוניים, בניירות של עטיפות כסף, בזהב של דיניה, אותו מֶלון שראתה פרוש על גגות אחרים ואפילו לא זכתה לטעום אותו.

היא נצחה כאשר צבעה את חייה בזרי פרחים אותם נהגה לסחוב בלוויות.

היא נצחה כאשר היא נותרה ילדה בתוך מוראות המלחמה שהופכים לה שדה משחקים אחד גדול, וזאת למרות שכולם כינו אותה "אלטער קאפ" (ראש זקן) ו"גוזל זקן".

היא נצחה משום שנכדתה אורי משחקת כיום גם היא בזכוכיות צבעוניות, אלא שלא כמו סבתה שנמלטה אליהן מעולם רע, אפור ודל. היא משחקת בהן כדי להעשיר את עולמה העשיר ממילא.


אמילי מוראנטה אמרה "אחת מגאוותי הראשונות הייתה שמי ".

אני יכולה לספר לכם שאחת מבעיותיי הייתה שמי .

כאשר השם הגיע אלי וודאי לא ציפה שחייו יהיו כה קצרים, שהוא יהפוך לסוד אפל.

וילהלם סבי וודאי התהפך בקברו כשראה מה נושאת- שמו מעוללת: מתביישת בו, מתעלמת ממנו ומכחישה אותו.

היום אני משוכנעת שסבי, בן התרבות האוסטרו - הונגרית הנאורה, היה מבין: לא הייתה לי ברירה. הייתי צריכה להמשיך את מלחמת ההישרדות שלי גם כאן, בארץ. רצו שאקלט. אמרו שכך יהיה לי טוב. שאשכח מניין באתי. שאהיה כאחת מהישוב.

ולשמחתם, הצלחתי במשימה.

אבל להצלחה יש מחיר. יקר. אני שלמתי אותו.

אבל עכשיו אני חוזרת אל וילהלמינה. הילדה שהייתי . ילדה נטושה על-ידי העולם ואחר כך גם על-ידי עצמי.

אני מאמצת אותך וילהלמינה, רעבה שלי, אני אוהבת אותך.

אני מודה לך שהבאת אותי עד הלום.

אני מודה לך שהטבעת עצמך כה חזק בתוכי והקלת עלי כאשר באתי לספר את סיפורך. את פשוט היית שם בשבילי. חיכית בשקט שלך להזדמנות שהבושה הגדולה תחלוף.

היום אני מציגה על כריכת הספר שלך, וילהלמינה שיש בה שמחה. וילהלמינה מוקפת בשפע ססגוני של מזון מעורר תיאבון.

ואני שואלת את עצמי האם היום אנחנו אדם אחד?

נכון, אני צריכה להתרגל אליך. אבל גם את צריכה להבין אותי שאילו לא החבאתי אותך לא הייתי שורדת!