להכניס ידיים לכיסם של נספים בשואה

בהתאם לחוק, מסגרת הסמכות שניתנה לחברה להשבת רכושם של הנספים בשואה, כלל הנכסים שלא נמצא להם יורש, מועברים למטרת סיוע לניצולי שואה הזקוקים לכך. זה כולל מענקים, לצרכי בריאות ורווחה, סיוע נפשי, סיוע בשיפוץ בתי חולים שבהם מטופלים שרידי שואה, ממון קהילתי למטרת תמיכה וכיו"ב. כן משמים כספים אלה לתמיכה במוסדות ובגופים שמטרתם סיוע לניצולי שואה ולתמיכה בפרויקטים שמטרתם חינוך והנצחת זכר השואה.

יו"ר החברה מיכה חריש, כותב באתר החברה: "החברה לאיתור ולהשבת רכושם של נספי השואה הוא מכשיר לתיקון עוול היסטורי עם יהודים רבים שנספו ושרכושם הפרטי בארץ ישראל נשכח שנים רבות על-ידי מוסדות שונים". מיכה חריש שמלא תפקידים ציבוריים בולטים לרבות שר התעשיה והמסחר, מזכ"ל מפלגת העבודה ועוד, מתבטא בלשון המעטה כמו "נשכח". שכן אם לעשות חשבון נפש לכל הממשלות, בנושא ניצולי השואה, הדבר לא נשכח. הוא נלקח בתקווה שהוא יישאר של המדינה. חריש מסיים את דבריו בכך ש"הקמת החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה היא חלק מבסיס קיומה של חברה צודקת. חברה שחייה בדמוקרטיה".

גם מילים אלה מלמדות על זהירות מופלגת. אני פוסח על "הדמוקרטיה" בימים אלה. אבל מתייחס לגבי "בסיס קיומה של חברה צודקת". אסתפק גם ברישא וגם בסיפא לבסס את הטעון שגם ה"עוול ההיסטורי" וגם "חברה צודקת"- מחייבות כי הכספים שיוותרו לאחר סיום תפקידה של החברה ב-2017 - יופנו למסגרת שתעסוק, אם לא בירושה, אז אך ורק בצרכים של ניצולי ומורשתם. אולם החוק הוא שקובע כי הכספים לאחר 2017 יועברו לממשלה. אפשר ומיכה חריש ניצול שואה בעצמו חושב גם הוא כי הכספים שייכים לניצולים וזה כולל הקצאות לשם תיעוד מורשתם כאן במדינת ישראל. לכאן הגיעו רובם המכריע של אותם "עופות החול" שחלקם בהקמת המדינה בביסוסה -הוא עצום. ובשעה שלנושא השואה ולספחיה יש הרבה אבות, התקומה היא מיותמת. אין לה נדיב, ואין לה ממסד.

נתונים על חלוקת הכספים, למטרות ולגופים שונים לשנת 2014 סיפקה לי יו"ר עמותת " עופות החול", לילי הָבֶר. היא גם יו"ר ארגון יוצאי פולין, דור שני לניצולים וגם חברה בוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה. "עמותת, "עופות החול" - ה"פניקסים"(אלה שעלו מן האפר) שמה לה למטרה לתעד חזותית, כלומר בסרטים, את פועלם הגדול של אותם ניצולי שואה כאן במדינה. החל במלחמת העצמאות ובמערכות אחרות וכלה בהקמת ישובים חקלאיים ובאכלוס כול הישובים הערביים הנטושים ועוד. הנתונים לשנת 2014 - לפי לילי הבר הם: הסיוע המרבי לארגוני הניצולים הוא 4 מיליון שקל. "אני מבקשת לציין שזה המקסימום, שכן אם ארגון כלשהו לא הביא קבלות על כול הסכום או על סעיפים שלא אושרו, לא יקבל פרוטה, והכסף חוזר לחברה" - אומרת לילי הבר .להנצחה ולחינוך מופנים גם כן 4 מיליון שקלים,ובזה נכלל סכום של כ-815,000 שקלים לנסיעות תלמידים לפולין. לסדנאות והדרכה- 555 אלף שקלים, ליד ושם- חצי מיליון, להצגות - 600,000, לתיעוד ניצולים - 125,000 שקלים, לסרטים קצת מעל לחצי מיליון, לפרויקטים במגזר הדרוזי - 200,000 שקלים.

הערתי ללילי הבר שהיא יו"ר העמותה שעוסקת בפועל בתיעוד התקומה בהפקת סרטים על תרומת הניצולים במדינה, שלא שמעתי מפיה נתונים כמה ניתן לנושא של תרומת הניצולים למדינה. כדי לסבר את האוזן, לא ללילי הבר אלא לקוראים, מדובר באותם ניצולי שואה אשר מספרים מה היה שם ומה עשו כאן לאחר שבחרו בישראל כמולדתם החדשה ולחמו על עצמאותה. ציונים צרופים.

על כך היא השיבה לי: "לתקומה מופרש... אפס אחד גדול. כדי לקבל מהם כסף צריך לכתוב בפנייה את המילים שואה, נסיעות לפולין, אוכלוסיות מיוחדות, פריפריה ועוד מילים כאלה". ואני מבקש להבין אם זאת מסגרת ההתייחסות. ולילי הבר אומרת: "כן לצערי זאת ההתייחסות. אני מתארת לעצמי שאלה ההנחיות. מכול מקום עד כה אושרו לנו 212 אלף ש"ח לסרט שאינו עוסק בתקומה אלא בשואה ("מה למדתי מהשואה?" לא עוסק בהכרח בתקומה). על השאלה מה לדעתה צריך לעשות עם הכספים שיוותרו בחברה לאחר שהיא תסיים תפקידה ב-2017, היא אומרת: "כמיליארד שקלים שנשארים בקופה צריכים להיות מופנים לסיוע לניצולי שואה נזקקים. השאר להנצחה. כמו למשל לתיעוד הקהילות שחרבו בשואה, תיעוד קברי אחים במזרח אירופה, תיעוד גלי-עד לזכר השואה. כמו-כן ראוי לסייע בהוצאה לאור של ספרי זיכרונות של ניצולי שואה. זה כבר הסוף של הסוף של הסוף. בוודאי שלא נסיעות לפולין, בוודאי לא הקמת עוד אנדרטה. למצער, בהעדר חלופה אחרת אפשר גם להפריש סכום ל"בית התפוצות" שיכינו תערוכה ממשית על התפוצות שהיו ואינן עוד במקום איזה פריט סמלי כמו בתי הכנסת מעץ. וכמובן, כמובן לתיעוד תרומת ניצולי השואה למדינה. שכן עוד מעט לא יוותר שריד שיוכל לספר על פן זה של הניצולים- פן התקומה, שגם לה אין אח ומשל".

יסודות הקמת החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה, הונחו בתחילת שנת 2000 כאשר, החליטה הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטארית לאיתור ולהשבת רכוש קורבנות השואה ביוזמתה של חברת הכנסת דאז, קולט אביטל שגם מונתה לעמוד בראש אותה וועדה. חמש שנים עמלה הוועדה בראשותה עד שהוציאה מסמך מכונן לגבי רכוש הנספים. שאלתי אותה אם: "לילד הזה ציפית?"
"רק בחלקו" - היא משיבה, "כל מטרת ועדת החקירה ולאחריה החקיקה שהביאה להקמת החברה הייתה להחזיר כמה שיותר מהר רכוש ליורשים של קורבנות השואה, שגם הם הגיעו לגיל מבוגר מאד. המטרה הייתה לפעול מתוך רצון טוב והתחשבות בכל אלה שמחכים שנים רבות לכספים שהופקדו ביושר בבנקים או רכשו מגרשים ואדמות, ולמנוע את התהליכים הביורוקרטים הקשים והמיותרים שהיא מנת חלקם של משרדי הממשלה."

"ומה קרה לרכוש?

" חלק מהרכוש הוחזר, אבל מעט מדי ולאט מדי. לאמתו של דבר הסתבר לי שהחברה נוהגת בתהליכים מסורבלים, אינה עונה בזמן לפונים וחלקם מחכים לפתרון כלשהו זמן רב מדי. לעתים קרובות מערימים קשיים מיותרים".

"אם ככה מדובר בכשל של המנגנון?"

"אחד הדברים שהפריעו לי במרוצת כל השנים האלה הוא הגדלת ועיבוי המנגנונים בחברה – דהיינו ריבוי הפקידים בה, שרק גדל כל פעם. ברור שמדובר בהוצאה גדולה הכוללת בהכרח גם הגדלת שטח המשרדים – וכל אלה מתוך כספי היורשים. הכול כמובן חוקי – אבל לדעתי אפשר היה לעשות מאמץ ולחסוך בכספים."

"האם יש בסיס לידיעות שעובדים ואפשר גם דירקטורים עומדים לקבל בונוסים או מענקים בשם אחר?"

"אם הידיעות נכונות אני מוצאת שהדבר ממש שערורייתי. לא מדובר בחברה רווחית שמצדיקה לחלק חלק מהרווחים גם לעובדים. ובנוסף לא התרשמתי שהעבודה שם כל כך מאומצת שהיא מצדיקה מתן פרס או פיצוי. אשר לדירקטורים – קשה לי להאמין או להבין מדוע הם זכאים לתשלומים נוספים. אני מודה שמתעוררות אצלי גם שאלות ותהיות רבות לגבי חלוקת כספים כסיוע לארגונים העוסקים בסיוע ובהנצחה."

"ומה בעניין הסיוע הישיר לניצולים?"

"בנקודה זאת אני יכולה לציין בסיפוק שהסיוע הישיר שניתן לניצולים הנזקקים גדל והתייעל במרוצת הזמן, אך אני תוהה לגבי שקול הדעת של אלה שמחליטים להעניק כספים להקמת אתרים אינטרנטיים של ארגוני נוער או לתיאטראות, שעה שהם מתנהגים כלפי ארגונים של שרידי השואה, אלה שממשיכים לעבוד קשה בשארית כוחותיהם כדי לסייע לניצולים, ביד קמוצה ובחוסר התחשבות ביכולתם למלא אחר כל הדרישות הביורוקרטיות".

"כלומר תהא הסיבה למציאות אשר תהיה, ואני משער שחלק מן הבעיות הן אינהרנטיות לכמעט כול גוף ציבורי בארץ. מה יקרה בכספים שיוותרו לאחר שהחברה תסיים תפקידה בשנת 2017?"

"דבר ראשון, בשום אופן לא הייתי רוצה שהכספים שיוותרו אחרי שהחברה תיסגר, בעוד שלוש שנים, יועברו לממשלה – שם הם היו תקועים זמן רב לפני הקמתה."

"אני מבין מה שאת רוצה, ומה בדעתך כיושבת-ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה לעשות בסוגיה זאת?"

"אני מתכוונת להקים צוות אשר ידון באפשרויות להקים קרן סיוע מיוחדת לניצולי שואה. אחד הרעיונות שעלה בדעתי הוא סיוע בכל אותם התחומים בהם אין פתרונות היום. לדוגמה: תרופות שמחוץ לסל, אשפוז סעודי, טיפול בחולי אלצהיימר וכו'. אך כאמור זהו רק רעיון ראשוני ועד חזון למועד" עד כאן קולט אביטל.

אני מבקש לציין שני דברים. עם הקמת החברה הכרתי כמה מאנשי מפתח שלה, אנשים בעלי רצון טוב כשבראש מעייניהם היו ניצולי השואה. האנשים שמשמשים בתפקידים כיום, למעט היו"ר שעליו כבר הערתי, אינם מוכרים או לא מוכרים די. אבל אני משוכנע שגם כוונותיהם טובות. השאלה היא מימוש הכוונות הללו, בצורה יעילה וטובה לניצולים על צרכיהם השונים.

אני רואה לנכון להעיר שקולט אביטל הייתה בשעתה מועמדת ליו"ר החברה להשבת רכוש הנספים. אולם כאשר משה זנבר, נגיד בנק ישראל לשעבר, וממייסדי מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ביקש ממנה שתמלא את התפקיד של יו"ר המרכז- היא נענתה. מכאן שהדעת נותנת שההערות שלה, גם הביקורתיות הן ענייניות ולא אישיות. בעצם היא נתנה ביטוי לטענות שכבר הושמעו על-ידי רבים ובראש וראשונה על-ידי ניצולי השואה, שאותם היא מייצגת.

מאידך ובמוסגר אני מבקש להעיר שעמותת "עופות החול" הגישה בקשה להתקבל למרכז הארגונים של ניצולי השואה, אותם הניצולים אשר המרכז מייצג, ועד היום הבקשה טרם נענתה, ואיזו וועדה יושבת על המדוכה זה זמן, ומן הראוי שפנייה תיענה. התקומה היא חלק בלתי נפרד ממורשת שרידי השואה. גם במקרה זה יש להסיר את פיגומי הביורוקרטיה.

אשר לעתיד הכספים של החברה להשבת רכוש, אין לי ספק שיש קונצנזוס בראש וראשונה בקרב שרידי השואה שהכספים שיוותרו בשנת 2017 לא יוחזרו לממשלה בכלל ולאוצר בפרט. הוא כבר שם את ידו הארוכה בכיסיהם של שרידי השואה שחיו. לא מתקבל על הדעת שהוא יעשה זאת בכיסיהם של הנספים.