עוד מעט תסתיים שנת 2014, והימים הללו הם ימים של חשבון נפש. מה היה לנו בשנה היוצאת ומה תביא לנו בכנפיה השנה החדשה?
ישראל עמדה בהצלחה במבחן החשוב ביותר בשנה היוצאת, הלא הוא מבצע צוק איתן אך נכשלה בכל נספחיו הלא-צבאיים. המבצע/מלחמה הזה המחיש לערבים בפעם המי יודע כמה, כי כוחנו (עדיין?) במותננו. אולם הוא גם המחיש לנו, בו בזמן, את מגבלות הכוח הזה. בצד הניצחון הברור שישראל נחלה, נלוותה אליו תחושת חמיצות. תחושה זו לא פגה גם עכשיו, גם לא למראה ההרס בעזה, גם לא למראה תושבי עזה המבוססים בבוץ, בשלוליות ענק, ובהריסות אלפי מבנים, ללא מגן מפני הגשם.
החמאס הפך את מפלתו, תוך שימוש במסכנותם של נתיניו, לעוד הוכחה מצולמת שנתקבעה בתודעה הבינלאומית ובמרחב הבינלאומי, לרשעותה של ישראל. לקלף מנצח במאבק ההסברה בינינו לבינו. שוב למדנו כי אנו לא מצויים בחלל ריק מבחינת המודעות המתפתחת בעולם, גם בזכות תהליך הגלובליזציה, לגבי הנעשה כאן. נהפוך הוא. ההתעניינות האובססיבית של המערב בישראל, התעניינות חולנית, יש לומר, היוותה קרקע פורייה למערכת הסתה רווית שקרים של הפלשץינים. הערבים אימצו טקטיקה גבלסית חדשה לגמרי. השקרים כך הם סבורים, יהפכו לאמת ככל שיחזרו עליהם שוב ושוב. סיפור ההיסטוריה היהודית, כאן בארץ התנ"ך, נהפך על פניו. מערכת הסתה, ספוגה פרשנות חדשה לחלוטין נוסח השטירמר הידוע, כופרת בכל הזכויות של העם היהודי בארצו. כופרת גם בעצם קיומו כעם, ובעצם זכויותיו שנקנו בתוקף מורשת זו, על חלקת אלוהים הקטנה שלנו. מתקפה זו המבוצעת אגב ביעילות רבה מאד, הובילה את המאבק אל מרחבים בינלאומיים חדשים. הדו שיח האלים בינינו לבין הפלשתינים הופך להיות אלים יותר ויותר גם "בזכות" מעשי טרור ופגיעה ביהודים. אם ברחוב ואם בבתי כנסת. שניים הם הגורמים לכך. הראשון סחף שנראה עתה כבלתי ניתן לעצירה של דמגוגיה אלימה ורווית דם הקוראת להשמדת ישראל . כאן אצל שכנינו וגם במערב.
קיום ישראל עד השנים האחרונות היה בחזקת קונצנזוס במיוחד בדמוקרטיות המערביות. הציבור שם היה חדור בתחושה שקיומה של מדינת ישראל הינו נכס חשוב, שאין לוותר עליו. הייתה כאן הצהרת כוונות, שבשתיקה אמנם, ואולי גם מתחסדת, של מדינות אלה לאחר השואה. הבנה כי קיום ישראל הוא סוג של "תיקון" בעבורן ובמיוחד בעבור מצפונן המתייסר. אבל הצונאמי ההסברתי נגד ישראל משחרר אותן אט אט מנטל זה. עכשיו הפלשתינים הם המסכנים והישראלים הם הורגי הילדים... מול תהליך זה, שלא משכילים האוחזים בהגה אצלנו, לראותו נכוחה, אכן נתגלתה המדינה בחולשתה. שוב ושוב נגלה השיתוק הממאיר האוחז בה, ככול שמדובר בצורך להסביר את עצמה ואת צדקתה.
הימין והמרכז שמאל - שוב צ'ילבות?
ימים אלה מתאפיינים במשבר פוליטי מחריף. אם לא די לנו בעננים שהתכדרו מעל לראשנו במהלך השנה היוצאת, הנה הכישלון של נתניהו ושריו לאחד שוב את הקואליציה, מוכיח כי חזרה הקטטה הנצחית בין הימין לבין המרכז - שמאל, כן זו הקטטה המלווה אותנו, מאז ימי אלטלנה, בהיפוך קטבים ויוצרות כמובן. שוב מהווה הקטטה הנצחית הזו מרכז ענייניה של המדינה. במשבר הנוכחי שבין נתניהו לשריו נפרמו ואף נחצו שוב עכשיו שתי הקצוות של הקשת הפוליטית. המשבר פרץ לאחר הפוגה קצרה בת שנתיים לערך, הפוגה שהושגה במידה גדולה בזכותם של
יאיר לפיד,
נפתלי בנט ו
ציפי לבני.
ביום שני האחרון עם הפיצוץ שחל במשא והמתן בין לפיד ונתניהו, חזר המרחב הציבורי הפוליטי ונחצה לחלקיו המסורתיים. הקצוות הללו הן עכשיו בחזקת "צ'ילבות". שוב חוזר הניגון, קרי הסגנון המתלהם של ראשי האופוזיציה, הפיתוי, שאין הם יכולים להתגבר עליו במאבק הזה, להפוך את נתניהו לשק האגרוף הנצחי כמעט בכל מאבק הפוליטי ערב בחירות.
שנה קשה ממתינה למדינת ישראל בפתח. ועוד לא הזכרנו את המתחולל במזרח. דאעש וכל היתר...אבל בלי איחולים הרי אי-אפשר... אז נסיים באיחול לכל בית ישראל שתהיה זאת שנה טובה (למרות הנבואות השחורות). הלוואי.
