אולי צודקים הסקרים החוזים אפשרות ש
בנימין נתניהו שוב יצליח, למרות הביקורת החריפה נגדו, לחזור אל ראשות הפירמידה השלטונית; או אולי אנו ניצבים בפתחו של עידן חדש, שרבים מייחלים לו בעוצמת רגשות, ושבמסגרתו בנימין נתניהו ייעלם מחיינו וילך לדרכו - תהיה אשר תהיה - ושונאיו יוכלו להשמיע באנחת רווחה את האמרה "ברוך שפטרנו מעונשו של זה".
כך או כך מופע הפרידה של נתניהו מ
יאיר לפיד ומציפי לבני היה מעורר חמלה ומוזר. ליד הפודיום שעל הבמה ניצב נתניהו הבודד ועגום ההסבר, כשהוא מנסה להסביר לציבור למה בעצם החליט ללכת לבחירות וטוען כי "ככה אי-אפשר למשול". ומי אשם במצב? לא הוא. נתניהו אינו נושא באחריות.
"זה לא אני" הכריז בקול דרמטי והוסיף טיעון מאשים חסר היגיון: "אתם לא נתתם לי מספיק קולות בבחירות האחרונות. והאמת לטעמו אומרת "לא יכולתי למשול כי לא היו לי מספיק מנדטים". ואולי האמת בדיוק הפוכה: לא היו לנתניהו מספיק מנדטים כיוון שלא ידע איך למשול והתחמק מלקבל החלטות כשהן נדרשו ביותר.
אמוציות היו המלוות הקבועות של נתניהו מאז נחת אל לב הזירה הציבורית של ישראל לפני כשלושים שנה בעיני רבים הוא היה ונותר תעלומה בלתי מפוענחת, מושכת אש של ביקורת חריפה ובלתי פוסקת. כמניין הרבים שהעריצו אותו על גבול הסגידה כך היה רב מספרם של אלה ששנאו אותו, פחדו ממנו או אפילו התחלחלו מן המחשבה שהוא יחזור לשלטון, לאחר שהודח ממנו בבחירות של 1996.
בעיני הציבור הישראלי גברו במהלך השנים התהיות לגבי מהותו של האיש שהכינוי "ביבי" דבק בו כמסמל בעיקר את הפן השלילי והנהנתן של אופיו. במשך השנים שחלפו מאז נבחר לראשות הממשלה בסיבוב הראשון תמיד חזרה וצצה השאלה מיהו באמת האיש הזה, מה באמת דעותיו, מה למד - אם למד - מכשלונותיו ומטעויותיו; האם הסיק מסקנות אופרטיביות מהתנהלותו האישית הלקויה כראש הממשלה; האם הפנים את ההכרה כי עבודה עם אנשים מחייבת גם הפעלת אמוציות וגילוי התחשבות ורגישות; והאם למד להבין כי התקשורת - שהייתה חשובה בעיניו לעיתים יותר מהעשייה עצמה - אולי חשובה, אבל איננה חזות הכול; והשאלה המטרידה מכל: האם הוא, באמת, "לחיץ" והאם אחת מתכונות אופיו היא זו שעל פיה הוא מעריך ומתייחס בכבוד אל יריבים שיוצאים נגדו או יכולים לגרום לו נזק, ובמקביל מתעלם ממי שתומך בו; והאם תכונת ההילחצות הזו שדבקה בו היא זו שגורמת לו להקיף את עצמו באומרי "הן" עושי-דברו ולהרחיק מעליו את כול אלה שידעו להביע בפניו את ביקורתם על מעשיו והתנהגותו, בלי מורא ובלי משוא פנים. ועוד שאלה שגם היא אניגמה בלתי פתורה: האם מבין נתניהו כי חשוב לשפוט את העולם סביבו גם על-פי הלב ולא רק על-פי הכיס והאינטרסים.
הממשלה היוצאת שנתניהו היה אחראי להקמתה ולמינוי השרים בה - למרות ההזהרות מפני שיתוף יאיר לפיד שביקש לרשת אותו - הייתה מהרעות בתולדות ממשלות ישראל. היא הסתבכה במלחמה עם חמאס בעזה וסיימה אותה בקושי בהפסקת אש. היא גרמה לערעור הסטטוס-קוו הרגיש בהר-הבית שכתוצאה ממנו פרץ העימות המתמשך בין יהודים לערבים לא רק בירושלים שאיש אינו יכול לחזות לאיזה מחוזות סכנה הוא מוביל. היא סיכנה מאוד את תמיכת ארה"ב וקירבה את אירופה להטלת סנקציות על ישראל ולהתחלת תהליך של הכרה ב"מדינה הפלשתינית".
התנהלותה הכלכלית של ממשלת נתניהו בשיתוף שר האוצר הלא-מתאים לתפקיד יאיר לפיד, גרמה גם היא נזקים כבדים, בהעדר יכולת הכרעה כשזו נדרשה במיוחד. נתניהו ולפיד ניהלו תקציב גירעוני ובזבזני שחלק נרחב ממנו הוקדש לביטחון, לא תמיד על-פי הצרכים האמתיים. בעיות היסוד של הכלכלה הישראלית - יוקר המחיה, המחסור החמור בדיור, עוצמת המונופולים והוועדים הגדולים — רק החריפו בגלל חולשת הממשלה והימנעותה ממציאת פתרונות לבעיות בזמן הנכון ובאופן הנכון.
למרות המטען המכביד הזה של שגיאות העבר המוטל על כול המפלגות שהיו שותפות למהלכי הממשלה, מערכת הבחירות שתתקיים כנראה במרץ הקרוב, יוצאת לדרך, אם צריך או לא צריך.
כך או כך כנראה שנתניהו שאופיו - לחיוב ולשלילה - גובש כבר לפני שנים, יוסיף להיות תעלומה בלתי פתורה. אם ימשיך הציבור לבחור בו נתניהו יוסיף לעשות את מה שהוא עושה, או לא עושה, על-פי אופיו. בגילו נתניהו כבר לא ישתנה. הבעיה הניצבת כיום בפני הבוחרים בישראל איננה אם נתניהו יעמוד שוב בראשות הממשלה. גם השאלה החשובה "מי יכול לבוא במקום נתניהו" איננה העיקר. מישהו שאפתן דיו כבר יקפוץ אל המים הלוהטים של ההתמודדות. השאלה המכרעת היא מה תעשה מדינת ישראל אם במקום נתניהו ייבחר מישהו גרוע ממנו.
יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות, דבר אחד ראוי מאוד להפנים ולזכור בכל המערכה שבוודאי תהיה פראית. מי שינסה לעורר מהומות, להסית, להתנהג באלימות, רק כדי לזכות בנתח שלטוני, יוכל לגלות כי התוצאות עלולות לפגוע בו כפליים. כפי שנאמר: "הזורע רוח יקצור סופה".
