קיים הבדל מהותי בין הבריתות הפוליטיות שמכונן
בנימין נתניהו ובין הבריתות שיצר מנחם בגין. בגין סלל את דרכו לשלטון תוך כדי יצירת בריתות עם גורמים מתונים, שמיקמו עצמם במרכז המפה הפוליטית: אלימלך רימלט, יוסף ספיר, פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח, שמחה ארליך, מנהיגי "הציונים הכלליים", שיחד עם "המפלגה הפרוגרסיבית" הקימו את "המפלגה הליברלית". המפלגה הליברלית ברובה נעתרה לבקשת מנחם בגין להקמת גח"ל - גוש חרות ליברלים - לקראת הבחירות לכנסת ה-6 בשנת 1965 והקמת רשימת הליכוד מח"ל לקראת הבחירות לכנסת השמינית בשנת 1973. בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977, רשימת הליכוד, מח"ל, מקבלת 43 מנדטים ונוטלת את הגה השלטון ברוב פרלמנטרי מרשים עם ד"ש והדתיים.
מנחם בגין אסף אל חיקו את חלקה הארי של המפלגה הליברלית. רק קבוצה קטנה מאוד שלא הצטרפה, הקימה לפרק זמן קצר של חיים עצמאיים את המפלגה הליברלית העצמאית, שמהר נטמעה במערך. התפנית של מנחם בגין לעבר מרכז ליברלי מתון היא שיצרה מסביבו עורף ציבורי גדול, כשבתווך נמצאת התנועה שהוא היה מנהיגה - הפנייה אל מרכז מתון חילצה אותו מהבדידות של תוצאות הבחירות לכנסת הראשונה עם 14 מנדטים, הרבה מתחת לצפוי ובהרבה מתחת לגלי האהדה שהיו לו, כשבכנסת השנייה מתכווצת תנועת החרות ל-8 מנדטים, כשניכרת התאוששות לא מועטה בבחירות לכנסת השלישית.
מנחם בגין הקים את הברית עם המפלגה הליברלית - שאחד ממרכיביה הציונים הכלליים - שלכנסת השנייה הגיעה עם 20 מנדטים. לנציגיה, כמו פרץ ברנשטיין ושמחה ארליך, היו ביטויי ביקורת על מדיניות פעולות התגמול ברצועת עזה ובקיביה, הם תמכו יותר בקו הפייסני של שר החוץ, משה שרת.
מול התפנית משתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן, לעבר המרכז, עושה היום בנימין נתניהו את כל הדרך חזרה אל שולי הימין הקיצוני והמשיחי. נקודת המשיכה ימינה מנוּוֶטת על-ידי
משה פייגלין וציפי חוטובלי. נקודת משיכה זו ממגנטת את בנימין נתניהו שעושה את הדרך ההפוכה מהדרך שעשה מנחם בגין.
מנחם בגין, באטיות ובנחישות, עשה במשך שלושים שנה את כל הדרך מהימין אל המרכז; בנימין נתניהו סלל כבר אוטוסטרדה בה הוא טס במהירות מסחררת מעל המותר בירידה התלולה מהמרכז אל הימין, אל מה שיותר ימין, אל מה שיותר סהרורי, אל מה שיותר משיחי. זו נסיעה מסוכנת, המסכנת את הנהג והנוסעים; והנוסעים הם תושבי מדינת ישראל - יהודים וערבים.