מתחיל ביעקב וממשיך ביוסף

רִיב אָחִים


מִלְחֲמָה בָּאוֹיֵב אֵינֶנָּה בְּחִירָה

כְּשֶׁנִכְפֵּית לְהִלָּחֵם אֵין בְּרֵירָה

הַכְנַעַת אוֹיֶב חוֹבָה אֵין רָחָמִים

בְּרַם בְּרִיב אָחִים אֵין מְנַצְחִים


שִׂנְאָה וְקִנְאָה כִּסְאוֹת וְתֵאָרִים

זֶה נֶטֶל כָּבֶד שֶֶׁלֹּא נִתַּן לְהָרִים

פִּרְיָם מָר כַּלַּעֲנָה פְּרִי בְּאוּשִׁים

הָעִקָּר עַצְמִי וּלַעֲזָאזֵל הָאֲנָשִׁים


גָּם הִתְנַשְׂאוּת בְּהָקִיץ וּבְחָלוֹם

אֲמִירָתָם אֵינָה מְבַשֶּׂרֶת שָלוֹם

זֶה הַלֶּקַח נִלְמַד מִיּוֹסֵף וְאֵחָיו

הָיָה רַע אָז וְרַע תָּמִיד וְעַכְשָׁיו

מתחיל ביעקב וממשיך ביוסף

לכאורה ניתן לחשוב כי נסתיים סיפורו של יעקב החל מצאתו מרחם אמו אז נאבק עם עשו אחיו, והטינה שהייתה בין השנים, במכירת הבכורה ובגזלת הברכה מעשו, זאת שנאה שהייתה הסיבה ליציאת יעקב מארץ מגורי אביו לנכר לחיות בקרב עם זר. קראנו גם את סיפור המתח בין השנים עד שובו של יעקב לארץ מגורי אביו עם נשותיו שנים עשר ילדיו . כאן יש "פסק זמן" ממרכזיותו של יעקב בסיפור, ומעבר מידי לסיפורו של יוסף עם אֵחָיו. כבר בדברי הפתיחה שבפרשה שָׂמִה התורה הצידה את יעקב לזמן מה ועובר הסיפור על יוסף. זה למעשה סיפור יעקב ובניו ובתו שנאמר: ואלה תולדות יעקב יוסף משמעותם רבה ביותר. כאן שלא כהרגלו רש"י מרחיב את הדבור על יוסף ועל יעקב מעבר למקובל אצל רש"י. באמרו כי יוסף הדומה בכל לאביו יעקב, הוא יהיה הציר המרכזי בפרשה. אולם רש"י מביא משמעות אחרת לדברים ואומר: הַפִּשְׁתָנִי הזה (מוכר פשתן הוא עשו) נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפשתני תמה אנה יכנס על הפשתן הזה ? היה פִּקֵּחַ אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך (יעקב) סורף את כֻּלּוֹ!. זה משל והנמשל, כאשר ראה יעקב את כל האלופים של עשו שנמנו בפרשת וישלח, אמר: "מי יכול לכבוש את כֻּלָּם? מכאן נכתב: אלה תולדות יעקב יוסף כדכתיב: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" (עובדיה א/יא) ניצוץ יצא מיוסף ישרוף את כולם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו (לז/ג) רש"י מביא מדרש אגדה: מביא סיבות אחדות לכך: אחת - שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל (אמו של יוסף) שניה - שהיה זיו איקונין (תוי פנים) מצליל: "בן זקונים", לכן בהזכירנו את יוסף מזכירים בכך גם משהו מיעקב אצל יוסף. אלא מה העדפת ילד על אחיו, גורמת לקנאה שמביאה שנאה . סיכומו של דבר מתברר שיש דמיון ודברים משותפים בין יעקב ויוסף על כן נאמר: אלה תולדות יעקב יוסף...

חלומות יוסף והתנשאותו על אחיו

בגלל אהבת יעקב ליוסף ובהמשך בגלל הוצאת דּבַּת אֵחָיו רָעָה שָׂנְאוּ אותו אֵחָיו (לז/ד). ברם חלומתיו והתנשאותו על אחיו גרם לכך ש: קנאו בו אחיו. (לז/יא) וכשיש שנאה וקנאה, אין מנוס מנקמה. יוסף מתואר בפסוק כבן זקונים אף על-פי שבנימין אחיו נולד אחריו ורחל אמו מתה בלידתה אותו, יעקב אהב אותו ועשה לו כֻֻּתֹּנֶת פַּסִּים כגילוי אהבה ליוסף. יעקב שלח את יוסף: ראה שלום אחיך (לז/יד) ומשראוהו אחיו מרחוק בא למצוא אותם נאמר: ויתנכלו אתו להמיתו (לז/יח) . השנאה והקנאה גרמו לאחיו לרצות במותו. למצב זה של שנאה תהומית מגיעים האחים אחרי שכבר ספר להם שני חלומתיו: האחד חלום "הָאֲלֻמּוֹת" שמרמז כי הוא יגדל (במעמד ובכבוד) מאחיו והם ישתחוו לו. ברם בסיפורו עבר את הגבול בְּסַפְּרוֹ להם עוד חלום, על השמש והירח ואחד כוכבים משתחוים לו (לז/ט) בכך כלל אביו ואמו (לאו דוקא רחל כי היא כבר מתה). יוסף ראה את עצמו חשוב מאחיו והיה מתגנדר כפי שזה מתואר ע"י רש"י בפרשו את: "והוא נער" (לז/ב) שהיה עושה מעשה נַערוּת, מתקו בשערו, ממשמש בעינו כדי שיראה יפה. כלומר הכיר את ערך עצמו בסיוע יעקב אביו, למרות שלא רצה יעקב שיוסף יתנשא על אחיו, אבל באהבתו לו ובעשותו לו כֻֻּתֹּנֶת פַּסִּים גרם הוא לכך. אֵחֶָׁיׂו של יוסף שֶׁשַׂנְאוּ אותו רצו לנקום בו על התנהגותו זו, אמרו: נהרגהו ונשליכהו באחד הַבֹּרוֹת ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו. (לז/כ) א"ר יצחק מקרא זה

אומר דָרְשֵׁנִי: רוח הַקֹּדֶשׁ אומרת כן (ונראה מה יהיו חלמתיו?) הם אומרים: ונהרגהו. לכן נאמר: ונראה מה יהיו חלמתיו - דהיינו נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי ואי-אפשר שיאמרו הם "ונראה מה יהיו חלמתיו", שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו. אף על-פי שבקשו להמיתו משנאה וקנאה, רצו יותר ללמדו לקח שיחדל מהתנשאותו ומהוצאת דִּבָּתַם רָעָה . אם יהרגוהו הרי שוב לא יקום רצונם ללמדו לקח, בא ראובן הבכור והצילו ממות בכך שהציע להשליכהו אל הבור בכונה לבוא לאחר מכן ולהוציאו: ולהשיבו אל אביו(לז/כב). גם יהודה לא רצה במות יוסף, לכן הציע למוכרו לְשַׁיֶּרֶת הישמעאלים שמכרוהו לַמִּדְיָנִים שמכרוהו למצרים. וכך נצל יוסף ממות בידי אחיו. מן הכתוב עולה כי ראובן לא ידע מה עשו אחיו ביוסף. משבא לבור ולא מצא את יוסף: ויקרע את בגדיו (מִצַּעַר ואמר)... ואני אנה אני בא.(לז/כט,ל) מול צער אביו יעקב ואבלו על יוסף שנמשך זמן רב. ראוי שנלמד כי שנאת אחים גורמת צער לכל וסופה לא תמיד יהיה כסוף יוסף.

ברכת ה' והריביתי זרעך ככוכבי השמים

הברכה שנתנה לאברהם שעם ישראל יהיה ככוכבי השמים וכחול הים, ואחר כך אמר גם ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הזאת ואהיה עמך ואברכך ... והריביתי את זרעך ככוכבי השמים .... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.(תולדות כו/ג,ד) וחזר הקב"ה ואמר ליעקב: פְּרֵה וּרְבֵה גוי גדול וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יֶצֶאוּ.(וישלח לה/יא) ברכה זו נתנה לשלושת האבות ואף על-פי כן עם ישראל קטן במספרו, לעומת העמים האחרים שמספרם עצום ורב, עמים אלה לפי התורה יצאו מעם ישראל ועוד ישובו אליו, כמו הנוצרים, או המוסלמים שאמצו את האמונה באל אחד, היא אמונתו הבסיסית של עם ישראל. אין כל ספק שהברכה, טרם נתגשמה בישראל דהיום אבל הגויים נתברכו ומספרם רב, כי אברהם היה אב המון גויים. עם ישראל מאמין שהברכה עתידה להתגשם כאשר כל העמים יעלו אל הר ציון וישובו לאלוהי ישראל מאוחדים באמונה עם ישראל. עד אז אנו אומרים לא הכמות חשובה אלא האיכות חשובה יותר. וכאן נחזור אל מְשָׁלוֹ של רש"י שכבר הוא משל המרגלית, אשר מנפים כמויות רבות של חול ואבן כדי למצוא אחת ממנה. מציאתה מבהירה את שאנו אומרים בחנוכה: "מעטים נגד רבים". חג זה הוא מדרבנן בו אנו רואים עד כמה חשובה האיכות אל מול הכמות.

מה רצתה התורה ללמדנו

את חכמת הכנת התרופה לפני המכה. כלומר להיות מוכנים לכל צרה ולא לסמוך על הנס. יוסף ניצל ממות בידי אֵחָיו, כי זה היה רצונו של הקב"ה שיהא יוסף התרופה למכה שהייתה כבר ידועה עוד לאברהם אבינו שם אמר לו הקב"ה: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (לך לך טו/יג) ארץ לא להם היא מצרים לשם מובא יוסף. הצלת יוסף ממות ומכירתו כעבד והבאתו למצרים, הייתה מכונת על-ידי הגבורה. הופרה מזימת אֵחָיו להרגו נפש, בכך שהטה אלוהים את לב ראובן האח הבכור ובא להציל את יוסף ממות שנאמר: וישמע ראובן ויצילהו מידם (לז/כא) וגם בלב יהודה נטע הרצון להציל את יוסף שנאמר: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נַהֲרֹג את אחינו וְכִסִּינוּ את דמו. (לז/כו) הוצא יוסף מן הבור ונמכר לישמעאלים שמכרוהו למדינים שמכרוהו לַמִּצְרִים, הייתה זאת מעין תרופה למכה שעמדה בפני עם ישראל לכשישתעבדו למצרים כפי שכבר נאמר לאברהם מראש. והיה יוסף לעזר לעם ישראל בעת צרה על כן ראובן ויהודה יצאו נשכרים, בכך שנסלחו להם חטאיהם בחטא גילוי עריות, האחד חָטָא ביודעין והאחר חָטָא שלא ביודעין. ראובן עלה יצועי אביו וחילל כבודו: וילך ראובן וישכב את בילהה פילגש אביו. ואילו יהודה חטא כששכב עם תמר כלתו שהסתירה זהותה וטמנה לו פח, כדי שיחשוב אותה לזונה וישכב עמה בהמשך הספור נאמר כי תמר ילדה ליהודה תאומים פרץ וזרח, אך הוא הצדיק אותה ונטל האשם עליו. לכן מניעת הריגתו של יוסף עמדה להם לזכות לכפר על מעשיהם. תלמוד לומר: הִמָּלְך בדעתך בטרם ביצוע מעשה נקם כאשר אתה מלא חמה, צריך לספור עד עשר, כדי שתמנע ממעשה חטא או פשע או אלימות. ועל כך יאמר: אַשְׁרֵי, הַגֶּבֶר אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ; וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ .(תהלים צד') בימינו גובר הרגש על החשיבה והארץ לראבון לבנו מלאה רצח ושוד וגזל, המכסה על המבירות והנאמנות ועשית הטוב לזולת.

על כך כבר נכתבו פעם השורות מטה המבטאות את כַּוָּנַת הכתוב לקראת חנוכה והרי הם שוב

הָרְגַלְנוּ לְהִתְנַשֵּׂא ולְהִתְרַבְרֵב לְהַרְשִים הַזֻּלָּת וְעָלָיו לְהתְחַבֵּב

לוּ לָמַדְנוּ אֶת הֶאָמוּר וְהַכָּתוּב לֹא הָיִינוּ מַלְבִּינִים פְנֵי אָדָם שׁוּב

כִּי הַחַיִּים וְהַמַּוֶת בְּיַד הַלָּשׁוֹן הָעֲנָוָה מְחַיָּה וְהָרַבְרְבָנוּת אָסוֹן

רָאוּי לָדַעַת כִי לֹא הַכֹּל מוּתָר כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִהְיוֹת מנְהִיג נִבְחַר

כִי בַפָּרָשָׁה זו יֵשׁ עֵצֶה בְדוּקָה הָעִקָּר הָאֵיכוּת וְהַרְאָיָה נֶס חֲנֻכָּה

לְפִיכַךְ אַל נָא נִתֵן לַיֵּצֶר דְּרוֹר הָבָא נָקוּם וּנְסַלֵּק חֹשֶךְ מִפְּנֵי אוֹר