נתחיל דווקא עם הכיסא של נפוליאון. אותו כיסא עליו ישב נפוליאון, נמצא במוזאון ממלכתי בצרפת. זהו כיסא היסטורי ששרד את האגו של הקיסר הצרפתי, אך לא שרד מפגש עם שומר במוזאון. כיסא העור האדום בו השתמש נפוליאון נשבר, לאחר שהשומר המופקד על שלמותו, התיישב עליו. לעתים עייפות של רגע מכריעה 200 שנות היסטוריה. אך אל דאגה, מומחה שיחזור מהעיר גרנובל שבצרפת, תיקן את הכיסא. חייבים לנצח את העייפות.
במהלך אחד הביקורים הממלכתיים בצרפת, הוזמן הרב הראשי לישראל לאותו מוזאון. הראו לו את הכיסא המלכותי עליו ישב נפוליאון. הרב שאל: לפני כמה זמן חי נפוליאון? המארחים הצרפתים הנבוכים הסבירו לרב שנפוליון בונפרטה, נשיא צרפת, חי בין השנים אלף שבע מאות שישים ותשע עד אלף שמונה מאות עשרים ואחת. שוב שאל הרב: האם הכיסא של נפוליון ניתן למכירה? המארחים הנבוכים השיבו: לא !!! זהו חפץ חשוב מאוד. חפץ היסטורי. אנחנו לא מוכרים נכסים היסטוריים.
בהמשך, הראו לרב הראשי לישראל, את החדר של לואי הארבעה-עשר. שאל הרב: מי היה לואי הארבעה עשר? לפני כמה זמן הוא חי? ענו לו המארחים הצרפתים בנימוס אירופי. שוב שאל הרב: מה לואי הארבעה-עשר תרם לעולם? האם הוא היה מלך מוסרי? השיבו המארחים: לא. כל השלטון המלכותי לא היה כל כך מוסרי, אבל זו ההיסטוריה שלנו, ואנו גאים בה ומכבדים אותה.
מהביקור במוזאון, המשיך כבוד הרב הראשי לישראל, לקבלת פנים עם הנשיא הצרפתי, ז'אק שיראק. באותה קבלת פנים סיפר הרב על הביקור במוזאון. הרב סיפר: שאלתי את המארחים הצרפתים האם נפוליאון ולואי הארבעה עשר היו אנשים מוסריים. הם קצת גמגמו, אבל הודו שלמרות שהתשובה שלילית, הם הצרפתים, גאים בהם, ובצדק.
בידי זרים
כעת פנה הרב אל הצרפתים ושאל בקול: אתם מצפים ממני שאכיר ואכבד את ההיסטוריה של צרפת, למרות שאני חי בישראל, ואני מקבל את דבריכם. אבל תגידו לי, האם אנחנו לא צריכים לדעת ולכבד את ההיסטוריה שלנו? האם אתם לא צריכים לכבד אותה? את דבריו של משה שאמר לנו לא לתת את ארץ ישראל בידי זרים? למה אנחנו צריכים לכבד את המלכים שלכם, שחיו לפני מאתיים ושלוש מאות שנה, ולא צריכים לכבד את המלכים שלנו, שחיו לפני שלושת אלפים שנים. את דוד ושלמה והמסורת שלהם?
הרב סיפר למארחים הצרפתים שהוא ביקש לברר את מחירו של הכיסא של נפוליאון. שהוא ביקש לקנות אותו. כל הנוכחים פרצו בצחוק. הרב סיפר כי 'הסבירו לו' ברצינות במוזאון, כי החפצים של נפוליון הם חשובים מאוד ולא ניתנים למכירה. הסבירו לרב שאלה הם חפצים היסטוריים, והיסטוריה לא מוכרים. ועתה שאל הרב את המארחים הצרפתים: נפוליאון חי לפני מאתיים שנה, ואתם כל כך מכבדים אותו ולא מוכרים את הכיסא שלו. ואני שואל, האם אנחנו צריכים למכור את ירושלים, עיר שהייתה של עם ישראל לפני אלפיים ושמונה מאות שנה? ההלם בקרב המארחים, ועוד יותר בקרב אנשי משרד החוץ, היה מוחלט. המסר היה כל כך פתאומי, וכל כך ישיר וקולע.
הקהל הצרפתי עמד נרגש על רגליו, ומחא כפיים. גם הנשיא הצרפתי קם ממקומו, ניגש אל הרב בהערצה, לחץ את ידיו בחוזקה ואמר לו: דברים כאלו לא שמעתי מעודי.
הנשיא הצרפתי נשאר לעמוד על יד הרב, וניכר שהיה נרגש באופן מיוחד. הוא ביקש מהרב להישאר עוד קצת זמן מעבר למה שתוכנן מלכתחילה. אנשי השגרירות נראו מפוחדים ביותר. לא עבר זמן רב, והנשיא הצרפתי אסף שוב את קהל המוזמנים.
מדליה נשיאותית
הנשיא הצרפתי הודיע לכל המוזמנים: אני יודע שזה לא לפי התוכנית, אבל חרגנו מהתוכנית, כי יש לנו מאורע מיוחד וחריג שלא התכוונו לו. יש לנו מדליה יוקרתית ביותר של זהב, שאנו מעניקים אותה רק לראשי מדינות. כשארגנו את קבלת הפנים הזו, לא חשבנו לתת לרב מרדכי אליהו את המדליה הזאת, ולכן היא לא הייתה כאן באולם הזה. אך הדברים המאלפים של הרב אליהו הם חוויה של פעם בחיים. אנחנו רוצים מאוד להביע את הערכתו לרב על הדברים החשובים שהוא אמר. לכן ביקשנו ממנו להתעכב עד שנביא את המדליה הנשיאותית, ואנחנו מעניקים אותה לרב לאות כבוד מיוחד על דבריו המיוחדים אותם השמיע. זהו סיפור אמיתי.
תם ולא נשלם. באפריל 1799, היה נפוליאון במהלך כיבוש ארץ ישראל. בהמשך רצה להכריז על עצמאותה של מדינת היהודים. האנגלים עצרו את התקדמותו של נפוליאון, שנאלץ לסגת. הצהרת נפוליאון לא הוכרזה מעולם, והיא נגנזה בארכיונים הצרפתים. אנו נמצאים כעת בנקודת זמן היסטורית בה ההשגחה האלוהית תובעת מאיתנו לבחור
מנהיגות יהודית אמיתית למדינה היהודית. זוהי השעה לבחון את בחירתנו לנוכח הסיפור שהבאנו ולנוכח ההצהרה של נפוליון.
זהו נוסחה המקורי של הכרזת העצמאות של נפוליאון (תרגמה מצרפתית, ציונה בודנסקי):
"הכרזה אל האומה היהודית, המטה הכללי ירושלים, ה-20 באפריל 1799, השנה ה-VIIלרפובליקה הצרפתית. מאת: נפוליאון בונפארטה, המפקד הראשי של הצבאות הצרפתים באפריקה ובאסיה.
אל: היורשים החוקיים של פלשתינה -בני ישראל, בני אומה ייחודית אשר במשך אלפי שנים הצליחו הכיבושים והעריצות לגזול מהם את אדמתם, אבל לא את שמם ולא את קיומם הלאומי.
הבוחנים בקפידה וללא משוא פנים את גורל האומות, אפילו אם הם חסרים את היכולת הנבואית של ישראל ושל הנביא יואל, מסיקים את האמת שבדברי הנבואות של הנביאים הגדולים, אשר ערב חורבן ציון ניבאו כי ילדיו של האל יחזרו למולדתם בשירה וברינה וכי העצב והאנחות ייעלמו לעד. קומו ברינה, הגולים!
מלחמה זו שאין לה אח ורע בהיסטוריה כולה, נערכה כמלחמת הגנה עצמית על-ידי אומה שאויביה ראו באדמותיה המוּרָשות שלל שיש לחלוק אותו. כעת, מתנקמת אומה זו על אלפיים שנות ביזיון. אף על-פי שנדמה כאילו התקופה והנסיבות אינן הולמות את ההצהרה ואפילו את עצם הביטוי של דרישותיכם, מלחמה זו מציעה לכם כיום, בניגוד לכל צפי, את מורשתכם הישראלית.
הבעלים על הארץ
ההשגחה העליונה שלחה אותי לכאן עם צבא צעיר, המודרך על-ידי הצדק והמלווה בניצחון. המטה הכללי שלי הוא בירושלים, ובעוד כמה ימים אהיה בדמשק, שקירבתה שוב אינה מהווה סכנה לעיר דוד.
היורשים החוקיים של פלשתינה!
האומה הגדולה אינה עוסקת במקח וממכר של בני אדם ושל ארצות כדוגמת אלה שמכרו את אבותיכם לכל האומות, והיא אינה קוראת לכם לכבוש את ירושתכם. לא, כל שהיא מבקשת הוא ליטול ממנה את מה שהיא כבר כבשה, כשהיא תומכת בכם ומתירה לכם להמשיך ולהיות הבעלים על הארץ הזו ולשמור עליה למרות כל היריבים.
קומו!
הוכיחו כי כל העוצמה של מדכאיכם לא הצליחה לקטול את אומץ ליבם של צאצאי הגיבורים שהיו מביאים כבוד לספרטה ולרומא.
הוכיחו כי אלפיים שנות עבדות לא הצליחו לחנוק את האומץ הזה.
הזדרזו!
זהו הרגע, שייתכן כי לא יחזור שוב במשך אלף שנה, כדי לדרוש את החזרת זכויות האזרח שלכם, את השבת מקומכם בקרב עמי העולם. יש לכם מלוא הזכות לקיום פוליטי כאומה בקרב האומות האחרות. יש לכם הזכות לעבוד את אלוהיכם בהתאם לדתכם".
