כפי שזה נראה היום – בוז'י הרצוג עומד לגרוף את כל הקופה הפוליטית ואחריו לבני זוגתו. האיחוד המוזר שלו עם לבני בתנאים התמוהים – רוטציה ומי יודע מה עוד, יכול לנבוע ממקום אחד ויציב עד פחד – שנאה תהומית לנתניהו.
ומכאן אנו לומדים דבר מדהים הידוע לנו עוד מימי התנ"ך –
השנאה מקלקלת את השורה.
ומההיסטוריה אנו יודעים שהשנאה יכולה לאחד כוחות.
אז חבל שבציבור היותר דתי והימני בפוליטיקה לא משכילים ללמוד מן התנ"ך לפחות ולהתחזק מול השנאה הזאת.
את הרצוג כבר שמענו פעמים רבות בהכפשות שלו ובדיבוריו נגד ראש הממשלה המכהן
בנימין נתניהו. את לבני שמענו ב"מצב האומה". דבריה של לבני לימדו אותנו על עוצמת השנאה לנתניהו, על גודל הגאווה ועל הזחיחות הפוליטית שלה.
לא מזמן היא ייצגה את ממשלת נתניהו בוועידות "שלום" והיום היא עושה איתו מלחמה בריש גליי ובגסות רוח מביכה.
האם אלו הם פנינו? האם כך יכולה לדבר מי שמתיימרת יום אחד להיות ראש ממשלתנו? ואיפה היועץ המשפטי?
ואיפה שרת המשפטים?
אבל כשיש שנאה – מסתבר שיש גם כוח לנצח.
שנאה היא מסוכנת במיוחד כשאין די אהבה, די דאגה, די אחדות. כפי שקורה היום במפלגות הימין ובמפלגות הדתיות.
ליברמן חוצה את הליכוד, אריאל אולי ינטוש את
הבית היהודי, שטבון – התגלית המבטיחה של הפוליטיקה הצעירה – נוטש גם הוא את ביתו היהודי.
אלי ישי הסממן הימני, יחסית, במפלגת
ש"ס כנראה נוטש.
ומה נשאר לנו?
חצי ליכוד, חצי בית יהודי, חצי ש"ס (בערך, המידות לא מדויקות) והמון מרכז שמאל חילוני שהמתנהל בעיקר על-ידי שנאת נתניהו ואהבת האויב. המחכה לראגע בו יגיע לרמאללה ולפטפט קצת עם מחמוד עבאס או החמאס.
לא הגיע הזמן שבימין יתעשתו וימצאו את המחבר ולא את המפריד?
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
