נתחיל את הרפתקה זו במשפחת לוי חצבאני. על משפחה זו נאמר, שלא עלתה משום גלות, משום שלא הלכה מעולם לשום גלות. במשפחה זו צמחו לתפארה נשים פמיניסטיות אמתיות.
אנשי המשפחה, כולם אנשים חזקים, אנשי חיל עובדי אדמה. בנותיהם רועות צאן היו, עם קשת ורומח בידיהם ללחום עם חיית השדה ואורבים. באחת הפעמים, יצאה נערה יהודייה ממשפחה זו, יחד עם הצאן אל השדה ולפתע בא ערבי לתקוף אותה. היא הזהירה אותו, לבל ייגע בה לרעה, כי אם ינסה מות ימות מידה. לא שמע אליה הערבי. היא ירתה בו והרגה אותו. שופטיה זיכוה והכתירוה בכתר אשת חיל. צדק צדק תרדוף.
עוד בטרם היות תל אביב, כבר היכתה שורשים בקרקעה, האם לשבעה ילדים, שרה-איטה פלמן. היא נטעה יחד עם האיש שלה, פרדס לתפארה, גידלה את ילדיה, והייתה לשם דבר בארץ ובגולה בפרדסה המלבלב. היא החזיקה בפרדס עד שנת 1936. אז החלה תל אביב בולעת את הקרקעות החקלאיות מסביבה. תושבי תל אביב הגרים כיום בצפון רחוב אבן גבירול, יושבים למעשה על קרקע פרדסה של הפמיניסטית האמתית שרה-איטה. ותצלח עליה רוח ה'.
אסתר גרינשטיין הייתה אשת חיל למופת. היא הייתה אדוקה, בת למשפחת רבינוביץ מירושלים. יחד עם האיש שלה זאב-אריה ועם אחיה יעקב-יהושע, הם יצאו לייסד את "אם המושבות", פתח תקוה. עם דור המייסדים סבלו את הרעב והקדחת. גרו בסוכות גומא וחושות חומר. באחת מהתנפלויות הערבים עליהם, השיבה אסתר מלחמה בעזרת הקלשון, והניסה את הפורעים. בשל הקדחת עברה משפחת גרינשטיין למושבה החדשה ראשון לציון. הם נטעו את הכרם הראשון בבעלות יהודית.
אסתר נתגלתה כלוחמת גיבורה. די היה בהזכרת שמה סית (גברת) אסתר, להטיל אימה על הערבים. אסתר השתתפה בתגרות הרבות שהתחוללו לשם הגנת המתיישבים היהודים ורכושם. גם אפנדי נוצרי נכבד, אנטון חילמי מרמלה, שהיה רודה בחקלאים היהודים כגובה מכס השלטונות הטורקים, התכבד בסטירות ממנה. כשבאו שייחים ואנשיהם להפסיק את "הבנייה הבלתי חוקית" של ביתה, סילקה אותם בצעקותיה ובאגרופיה. שמעה של אסתר המלכה הזו, הגיע עד אוזני הברון רוטשילד. הוא לבטח שמע כי באחת התגרות, במרץ 1886, כיבדה אסתר שני ערביים בנחת זרועה עד כדי כך, שמספרים שאחד מהם מת אחר כך. בקטטה אחת כנגד ערביי יהודייה, הדורסים את שדות היהודים ותבואתם, אחזה באלה שהוציאה מידיו של אחד מהשבב, הלמה בכל הנקרה בדרכה, מימינה ומשמאלה. הערבים נדהמו מאומץ ליבה ומגבורתה, וביקשו יום ל"סולחה". הייתה זו "הסולחה" הראשונה בין יהודים לערבים. אישה אמתית הסבה עם ערבים, שלא כמנהגם, לארוחת-זבח והשלמה בין הצדדים. ברית השלום עם ערביי יהודייה.
נזכיר את ד"ר גודל, ילידת שכונת החרדים
מאה שערים, הייתה הרופאה הראשונה מילידות הארץ. הייתה מיילדת מפורסמת, רוכבת מצוינת ונשקה עליה. עוד אשת חיל של ממש.
את המאפייה הראשונה במושבות הקימה יפה-שיינה, אלמנה זקופת קומה, שהערבים רצחו את האיש היקר שלה בדם קר. רצח לשם רצח. יפה-שיינה הגשימה גם את חלומו של בעלה המנוח, נטעה את כרמם במו ידיה. יומנה הוא אחד המופלאים, הראשון ואולי היחיד שכתבה אחת מראשונות התחייה. מצא אישה כזו - מצא טוב.
העלמה ציפורה בקר (1913), השומרת הראשונה בנגב, הקדימה את "פלוגות הלילה המיוחדות" של "הידיד" הקצין הבריטי אורד וינגייט, ב-23 שנים. שפית מצטיינת, רוכבת טובה ומיומנת בנשק. היא עצמה עמדה על המשמר בחצר חוות רוחמה והייתה ממתינה במארב להפתיע את הגנבים הערבים. היא הייתה הולכת רגלי מרוחמה עד לרחובות לבקר את אהוב ליבה. פעם הלכה בחברת שניים מהפועלים, ובדרך, ליד עקרון תקפו אותם כמה ערבים. הבחורים איבדו את העשתונות מרוב בהלה, וציפורה הוציאה את אקדחה, שלפה אותו מנרתיקו וירתה בפורעים. הם ברחו בפחד והפיצו את השמועה שלבנות היהודים אקדחים עם משתיקי קול. היא התחתנה עם אלכסנדר זייד. ענבי הגפן בענבי הגפן - דבר נאה ומתקבל.
נסיים את סקירתנו הפמיניסטית, בסיפור גבורתה של רבקה, בתו הצעירה של זרח ברנט, ממתיישביה הראשונים של פתח תקוה. רבקה ואחותה הבכירה חנה, היו גם מהלוחמות הראשונות לשוויון זכויות הנשים בארץ. באחת ההתקפות של הערבים על פתח תקוה, עלתה רבקה על סוסה, פרצה את שרשרת התוקפים ודהרה ליפו להזעיק עזרה. הצעירה הנועזת כה הרשימה את המפקד הצבאי הטורקי, עד שפקד על מחלקת פרשים להדוף את הפורעים הערבים. בזכות זה זכתה רבקהל'ה לתואר "בקי-אפנדי" בפי הערבים. נשים שאננות קומנה.
