"הכנס שלושה ציונים לחדר אחד והם יקימו ארבע מפלגות פוליטיות שונות".
את הציטוט הנ"ל הגה לוי אשכול, ראש הממשלה שהנהיג את מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, המלחמה שלמעשה יצרה את אחד הוויכוחים הפוליטיים המרים ביותר ועדיין אקטואליים מתמיד בין הימין והשמאל בישראל.
מאז ועד היום נוצרה בישראל סוג של אידיליה בה לפני כל מערכת בחירות, קמות מפלגות מרכז אופנתיות ומציעות לקהל את "העמק השווה" בו כביכול נמצאים הפתרונות המעשיים לטובת הציבור והמדינה.
נכון שיש כאלה שיאמרו שבצלו של כל סכסוך או ויכוח, האמת היא היכן שהיא באמצע. מה שלא ברור ומובן מאליו הוא שכאן נופל הפור של האזרח הבוחר והמבולבל ואז סביר להניח שתצוץ לה אכזבה.
אזרחים מאוכזבים גם יכולים להיות אנשים עם ערכים ליברליים מצד אחד, אבל גם בעלי זיקה שמרנית מסוימת מצד שני. הם יכולים להיות אנשים דתיים שומרי מצוות ויראי שמיים, אבל גם קשובים לצרכים של החברה החילונית.
הם יכולים להיות בעל ערכים ציוניים ואהבת ארץ ישראל על כל חלקיה, אבל גם מוכנים לוויתורים כואבים למען שלום אמיתי. הם יכולים להיות ימין מדיני, אבל גם בעלי זיקה לשמאל כלכלי. מאפייני אישיות שכאלו, נוטים להצביע ל"כוכבים העולים" בכל מערכת בחירות.
עד כה כמעט בכל מערכת בחירות בישראל, נעלמו או ירדו כוחן משמעותית של אותן מפלגות מרכז תורניות.
בלי להתחייב
נכון לשנת 1998, צוטט
יאיר לפיד בדבריו אלו - "לפני כמה חודשים שתיתי לימונדה על גג בהרצליה עם פוליטיקאי ישראלי בכיר שהציע לי להצטרף למפלגת המרכז, היה משהו מפתה ברעיון. עיתונאים הרי חולמים על פוליטיקה, כמו שבני 16 חולמים על סקס. אחרי שעתיים של דיאלוג היה דבר אחד שלא הצלחתי להבין בשום אופן, המרכז של מה? מפלגת המרכז המדוברת היא בעצם שם קוד לחבורה שלא מוכנה לקחת אחריות, זו תהיה מפלגת העמומים עם כמה ערמומיים. תחת המילה 'מרכז' הם יוכלו לרוץ לבחירות בלי להתחייב לדבר".
בכלל יאיר לפיד, הוא אישיות כריזמתית מאוד, הוא אדם תקשורתי, בעל יכולת ביטוי מצוינת. נראה גם שיכולות ההנהגה שלו ויחסי האנוש לא נופלות ממנהיגים כאלה ואחרים.
בסופו של דבר ולמרות שאולי ניסה באמת ובתמים לשנות כמה וכמה דברים לטובת הציבור הישראלי, ייתכן שיאיר לפיד הוא זה גם שאולי יסתום מעשית את הגולל על מפלגות המרכז בישראל.
דווקא הדרך הארוכה של
ציפי לבני, שהיא אחת התמוהות לכל הדעות, ויש גם כאלו שחושבים שזו אחת הבדיחות הפוליטיות שקמו אי-פעם בפוליטיקה הישראלית, אולי היא גם בעצם הדרך להבין שאין באמת אידאולוגיה של מרכז פוליטי בישראל ?!
חוק הבחירה הישירה אשר נחקק ויושם לראשונה בבחירות 1996 הוא החוק שלמעשה ממנו המפלגות האידאולוגיות הגדולות (הליכוד ומפלגת העבודה) ניזוקו הכי הרבה, וכך נוצרה דרך חדשה להתגברות האופורטוניזם הישראלי.
הבחירות הקרובות, צריכות להיות על הדרך וכל אזרח שעדיין מאמין במשחק הפוליטי- דמוקרטי הזה צריך לחשוב עם עצמו לאיזה דרך הוא באמת מרגיש שייך?
האם למחנה הימין הלאומי - ציוני, ליברלי-קפיטליסטי, ניצי מדיני??? או האם למחנה השמאל הלאומי-ציוני, חברתי-סוציאל דמוקרטי, יוני מדיני??? כמובן שבתוך כל אחד מהמחנות הללו יש ואמורות להיות מגוון דעות, כמו בדמוקרטיה ליברלית מתוקנת. האמונה הציונית בדרך כזו או אחרת, היא זו שצריכה להיות הבחירה הבאה של הבוחרים בישראל.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
