אל הכאב ובחזרה

"בדם לבבי כתבתי את היומן הזה. הייתי אישה פעלתנית ונמרצת שעובדת וחיה את חייה בהתבוננות מעמיקה, מיסטית, בעולם המופלא. כל בוקר הייתי משכימה קום עם האיש שלי, שיצא לעבודתו כבר בשש בבוקר, רואה מעבר לתריסי הרף של חדרי את המאור הגדול - כתום ויפה - לאט עולה ומפציע, מפזר כתמים אדומים-כתומים במרחבי הרקיע. זו השעה הידועה של צפרירי בוקר באין קול. קשובה באוזן מודרכת למשבה של הרוח. הרוח? רוח השירה, היצירה - רוח הכתיבה."

כך מתחילה הגברת רינצלר-אברהמי וכותבת בהקדמה לספרה, ומעידה על עצמה כמי שחייה התנהלו מתוך אמונה בטובו של העולם, מתוך ראייה אידילית של תפיסת חיים נתונים. וכפי שהיא מגדירה אותם, מתוך "דטרמיניזם נאור", כמו גם בעקבות תפיסת עולמו ותורתו של שפינוזה. לפחות לכאורה חיים בהירים, נינוחים, נהירים, שזורמים ומתנהלים בשגרה מבורכת ובחיצוניות פשוטה שפנימיותה מלאה ורוחשת, במסגרת גרעינית חובקת מכאן ומסגרת חברתית רחבה מכאן. כאותה אמירה, "מה עוד צריך הבנאדם", מה עוד שהאדם הזה נתון בנפשו לאמנותו, לשירתו, לכתיבתו, הדברים שמפרים בו את רוחו, מעצימים ומספקים אותה. וזה, לאמונתה, להסברה, כמו גם להבנה הידועה כי אכן רוח איתנה יכולה ליצור התגברות גדולה. לפי כך אין ספק שהפְנים הזה שלה תמך וסייע בידה בדרך להחלמתה והיחלצותה מהדבר הזה, שיום בהיר אחד מלא תקווה, כהרגלה, תקף אותה:

"בחודש נובמבר, בעבודה, חשתי דקירה עזה בשד השמאלי ונאנקתי. זוהר, חברתי בחדר המחשבים שאלה: כרמית, מה קרה לך? 'הייתה לי דקירה בחזה, בצד שמאל', עניתי." (עמ' 12) - כך היא כותבת, ובזה דומה שהתחיל הכול. ואחר כך המישוש העצמי, ואחר כך הולכים מודאגים לרופא, ואחרי הבדיקות שנעשו לה מצלצל בביתה הטלפון ומעבר לקו נמצא רופאהּ שמבקש ממנה להגיע אליו, ולא לבד.

גוש סרטני בגודל 19 מילימטרים התגלה בגופה, "מבשר" להם הרופא, והוא מודיע כי עליה לעבור ניתוח להוצאת הגוש. כך נפלה עליהם הידיעה המבהילה, והיא מבינה מיד כי היא נכנסת למבחן חייה, וכי בגיוס של כוחותיה הפנימיים עליה כך או אחרת לעבור אותו. וראה זה פלא איך באו לה אותם כוחות, שתחת לאבד את העשתונות מתעוררת המשוררת שבה, והיא מוצאת לנכון לכתוב שיר מרגיע לאיש שלה הדואג.

אביא כאן את חלקו:

כְּשֶׁתֶּאֶסׂף אֶת דִּמְעותַי,
אֲנִי, עֲדַיִן אֵיתָנָה בְּדַעְתִּי,
אַל תִּבְכֶּה, אִישׁ יָקָר שֶׁלִּי.
אֲנִי חֲזָקָה לֶאֱחֹז בַּחַיִּים
בְּכָל עָצְמָתָם וְיָפְיָם
(מתוך "אל תבכה". עמ' 17)

אמונתה, כך נראה, וכך גם תובנות חייה מחזקות אותה עוד יותר, והיא עושה לנפשה כדי לחזק עוד את האמונה בתוך עצמה. היא נושאת בתוכה תפילה תמידית לנס, מקווה שהטיפול המידי יסייע להחלמתה, והניתוח להסרת הגידול נוטע בה תקווה. שֵם המפלצת המחרידה הוא "קרצינומה" והיא מייחלת לתוצאות שיפריכו אותה. בתוך כל זאת, אינה מרפה מלימודיה האקדמיים, דוחה את הצעת בתה להרפות מהם ולהתמקד במחלה, ומוסיפה להכין את עצמה בין חרדה לתפילה למבחנים לתואר האקדמי שלה. עם זאת היא נאלצת להרחיק עצמה מעבודת יומה, והיא בוחרת בטיפולי יום בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, העיר שלה, כאשר כל טיפול נמשך לאורך מחצית היום ולעתים אף יותר. כל זאת, אך כוחה הנפשי ואמונתה העזה מחזקות אותה.

"מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, לפני אריאל, מאחורי רפאל ומעלי שכינת אל," (עמ'32), כך היא לוחשת בלבה ומקיפה בדמויות המלאכים את עצמה כאשר היא שוכבת כבר על שולחן הניתוחים, רגע לפני שקיעתה.

פרט אחרי פרט מביאה כרמית רינצלר-אברהמי את התהליך לאורכו, אינה מחסירה כדומה דבר: את הגדרות הרופאים למצב, את התרופות שהיא נוטלת, את הזמנים. כותבת הכול אם לעצמה ואם לאחרים, תוך תקווה גדולה כי לאחר הסיוט הגדול תשוב ותקרא את הדברים במו עיניה. היא קובעת תור למרפאה האונקולוגית להמשך טיפולים שלושה שבועות לאחר הניתוח, מעודדת ומגבירה אמונתה מעובדת היעדרן של גרורות למחלה בגופה, ומִתְחזקת באהבתם של בני משפחתה ומכריה שהקיפו אותה.

"המבקרים לא חדלו להגיע. בני שלומי הציע לרשום על הדלת: 'ממשיכים לקבל מתנות!' גיחכתי, כי באמת, לא נזקקתי להן. אני חיה באושר ובשלמות בלעדיהן." (עמ' 41) - בשלמות ובאושר, כך היא כותבת, ואתה צא ולמד מה היא שלמות ומה הוא אושר, וצא ולמד עוד כמה כוח וכמה אמונה היו בה. והיא כותבת, במקום אחר, כי "בורא עולם מייסר ומכה כדי לבחון בני אדם," מה שמזכיר דברים מהתנ"ך, מעלה באוב מספר דמויות ואחת בראשן. אך היא תוהה מדוע יש צורך בטיפול כימותרפי מייסר, בעוד שלא נמצאו גרורות בגופה. מסקנתה הייתה, בעקבות כך, כי היחס הוא כוללני ללא יחידנות שציפתה לה, ככל הנראה, והיא חשה עצמה, כדבריה, "בתוך מערבולת".

מערבולת שלה ולא שלה, אפשר לומר. בתוך מצב אמתי או לא אמתי. בתוך היקלעות חיים שהייתה לה או לא הייתה לה. בקטע חיים שאולי אינה חיה ורק הוזה אותו. שתתעורר ממנו, שבקומה תותיר אותו מאחור. כך אדם נוטה להרגיש, לקוות, להזות. כך גם במאורעות פחות קשים מן המצב שהתחיל להטריף את חייה עם בואה של אותה מדקרת כאב פולחת ופתאומית שחשה בעבודתה. והנה כמו רצון ליצור קפיצת דרך מסוימת, לקראת ובטרם תחל נשירת השיער הבלתי נמנעת, מקדימים והולכים היא והאיש שלה מתוך השלמה צובטת לקנות פאה לראשה. פאה שתהיה דומה גם בסגנון וגם בגוון השיער לשערה הטבעי. ובעלה הוא שבחר אותה, כזאת שתזכיר לו את שערה הטבעי לחלוטין.

הספר נע בין תיאורי המחלה, בין התפילות, בין שיר זה לשיר אחר שהיא כותבת, בין תובנה זו לאחרת שהיא מביאה לקורא, בין קטע מיסטי לבין קטע מטפיסי, בין כמעט-הרצאה שהיא נושאת לבין מסה קצרה על החיים, כל זאת מבלי לבקש רחמי אנוש על עצמה. הכתובת שלה אחרת, מצויה גבוה. היא מאמינה שתגבר, רושמת את הדברים, אולי מכינה תוך כך את ספרה העתידי. והיא מגוונת ואולי מתגוונת בשזירת החומרים ובתזמורם, דברים שהופכים את יומן המחלה הזה לרומן, ואפשר בהחלט להבין כי עשתה זאת תוך כוונה מלאה לפרסם לאחר הכול את הכתוב כספר. עצם האמונה הזאת והתהליך הזה הוא מבוא להחלמה, והיא אף מצליחה להעמיד את החלום ולהפכו למציאות כאשר היא רוקמת כך סיפור זורם, שאינו מעיק על הקריאה, דבר שאינו מובן מאליו.

"ברוך השם - אני אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון. חשתי חולשה ובחילה עזה. ישבתי שרועה על הכורסא בשכיבה. הבטתי מעבר לחלון הצופה אל המרחב, אל הכביש - אל המיית אדם, ורעש המכוניות החורקות באימה על הכביש, אל רעש האוטובוסים המניידים אוכלוסייה ממקום למקום. והנה, בכל זאת אני רושמת - זה עבר בשלום. חשבתי שאתייסר יותר." (עמ' 54) - הנה כך, גם אם אינה יוצאת אל החוץ, היא יודעת להביא את החוץ אליה ולא להרפות. לא להרפות - ואולי זה הסוד.

"וּמֵעֵבֶר לַחַלּוֹן... מוּסַט הַפַּרְגּוֹד
וּמֵעֵבֶר לַוִּילוֹן אוֹר הַיּוֹם
מַשְׁקִיף מִן הַחוּץ,
אוֹי, כַּמָּה נָחוּץ
אֲוִיר צָלוּל... רֵיחַ יָם וְנַרְקִיסִים
הָרֹאשׁ נוֹדֵד בְּדִמְיוֹנוֹת אֶל נְהָרוֹת,
יְמוֹת וְאוֹקְיָנוֹסִים כְּחֻלִּים
שֶׁל אַהֲבָה וְשִׁירִים שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּיָד עֲקוּדָה..."

(מתוך עמ' 55)

כך היא מדריכה את דמיונה, את חושיה, מתרחקת ברוחה מהטיפול שעובר גופה, ומעט אחר כך היא כותבת: "תודה לך בורא עולם! בתך, כרמית" (עמ' 58) ושוב היא מוכיחה את האמונה העזה שמקיימת אותה. ובשעות ובימים על ערות והקלה היא כותבת. כותבת לא רק על המחלה שבאה בלי לבקש רשות לשכון בגופה, אלא גם על נושאים בפסיכולוגיה, נושאים של לימודיה האקדמיים, על האנושות בכלל ועל ספרות. צורה זו של כתיבת הספר מרווחת את מועקתו, מגוונת אותו. המחברת הולכת מן המחלה וחוזרת אליה וכאילו היא נותנת במודע מרוַוח נשימה ואתנחתה לקורא ואין ספק שלעצמה גם, כאשר היא מצליחה לראות את עצמה ואת המתרחש ולכתוב כמו מן הצד, כמי שמצויה מחוץ למתרחש.

ואז היא תוהה על עצם המחלה, וכופרת משהו בדברים שמובילים אליה, דברים מתוך תורתו של דרווין, את התהליך האבולוציוני של האדם. תהליך שמתפתח לא מתוך תכונות גנטיות מוּלדות אלא מתוך תכונות נרכשות, מן הצורך להשתלב בתנאים המתפתחים, כולל אלה התזונתיים, שלדעת רבים הם הגורמים לרמת החוסן הגופני או להופעתן של מחלות. אלא שלה יש תובנות שונות מאלה. מתוך תסכול הגוף היא כותבת כי, "זו סברה שאינני מסכימה איתה, ולמה? אינני סבורה שהתזונה שלי הביאה את מה שנפל כרעם ביום בהיר על ראשי הקט..." (עמ' 138).

נראה שאלו הן השעות הקשות שמוצאות ביטוין בתובנות אלה ואחרות, ועל אף האמונה הגדולה והתקווה הבלתי נדלית שלה להחלמה, רגעי הייסורים מוציאים מתוכה את הזעקה לבסוף החוצה. החוצה אל אמה הורתה, ביודעה שרק היא יכולה לעטוף עליה בחום הרחם ההוא שלה, שילד אותה: "אם יש גן-עדן או מקום מסתור עכשיו, חבקי אותי חזק, אמא, ובואי לעזור לי להתמודד..." (עמ' 83).

הגברת רינצלר-אברהמי אינה מסתירה דבר, אינה חסה על צפונות לבה. היא יודעת היטב כי בתוך המצב הזה לא רק היא הנפגעת אלא גם אלה שחיים על ידה, כואבים את כאבה, שותפים לה או תלויים בה. והיא אינה שוכחת לכתוב על המרחק שנוצר בינה לבין האיש שלה. לא המרחק הנפשי שהיה אֵיתן לאורך כל הדרך, תומך ומעודד, אלא זה של תשמישי הגוף, שנעשו קשים על שניהם, הרחיקו או מנעו את חיבור גופיהם זה לזה בעטיַם של הטיפולים שמטיבם פגמו במיניותה. הזהות המינית שהייתה לה, "כמו נכחדה לה ביער עבות. מתפתחת זהות חדשה - של אישה שהיא בעצם אדם, לא גבר ולא אישה, אדם בעולם ותו לא!" (עמ' 89).

אבל הגברת רינצלר היא, כנדמה, קודם כל משוררת, אולי לפני היותה סופרת, ובוודאי לפני היותה חולה. לפי-כך רגשותיה לגבי האיש שלה והפגיעה במיניות שביניהם מכאיבות לה. למען עצמה ואולי יותר למענו. ואז גם באה המשוררת - ששילבה יותר משיר אחד ויותר משניים בספר הפרוזה הזה, היומן-רומן הזה - וכך היא כותבת לו:

כַּפּוֹת יָדֶיךָ נוֹשְׁקוֹת לְשׁושַׁנֵּי הַמַּיִם.
וְיֵשׁ בְּלִטּוּפָם אוֹר, שֶׁמֶשׁ וְשָׁמַיִם.
כַּפּוֹת יָדֶיךָ חוֹרְשׁוֹת וְיוֹצְרוֹת
עֲרוּגוֹת נִפְלָאוֹת שֶׁל זְמַן
בְּתוֹךְ הַבִּלְעָדִיּוּת שֶׁל הַגַּן.

(מתוך "כפות ידיך / לאיש היקר שלי", עמ' 101)

"ציפור השיר," היא כותבת לעצמה, אל ציפור נפשה, שבכנפיה לכוד אור היום שלה, "נוחי על אדן חלוני, מסרי ברכה ממבואות נפשי, מנהי לבי, לַך השלום והבוקר הלבן - " (עמ' 141), וכך דומה שבצר לה, גם הפרוזה שלה הופכת שירה. שירה נוגה אבל שופכת אור.
לא אביא לכאן את מלחמתה במוסדות, ואת ההתמודדות שלולא המשפחה הגרעינית והתמיכה של המעגל האנושי הקרוב החם והמנחם קשָה הייתה המחלה עוד, קשה היה הסבל יותר. החֶברה מזדעזעת לעתים אף יותר מהחולה עצמו, היא כותבת ומביעה דעתה, כי מי שבריא יכול לראות את המחלה כמשהו קיצוני ודמוני. אבל ניתן לנצח גם את השֵׁדים ולגבור על הדמוניות שלה, להיחלץ ממנה ואף להמשיך את החיים כסדרם. ואביא בסיום רשימתי, במקום להוסיף עוד שורות משלי, את הדברים הבאים שאותם אני מצטט מתוך ה"אפילוג" של הספר, בעמוד 173:

"מה שחשוב הוא שהספר שלי מחנך בני-אדם לקבל את הנסיבות הקיימות בהשלמה ולפתח תובנה חיובית לגבי חוקי ההישרדות, להאמין שיש בכוחנו להתמודד עם המחלה ולשמור תמיד על איזון. לא לחדור למרה שחורה ולא לשתק את התאים והאיברים בהורמונים שליליים שעושים דיכאון עמוק. הנה, ללא יעוץ פסיכולוגי - הייתי אני הפסיכולוגית של עצמי; מלבד זאת גדלתי על האמונה העמוקה שכל מה שקורה בעולמנו נתון לשליטתו ההחלטית של בורא עולם. אנו מצווים לשמור על נפשותינו כי אסור לרצות למות. אדם עובר ניסיון חיים קשה, ועליו להילחם כמו עוף החול, נופל וקם נופל וקם עד שקם ושורד."

"אני כבר שנתיים אחרי - מקוַוה שלפי כל התחזיות והתוצאות לא תהא הישנות של המחלה."

ואנו אומרים אמן.