על משה קשה לי לכתוב. באמת שקשה לי. יכול להיות שקשה לי סתם שאני רק חושבת שפגעתי בו אבל מבחינתי פגעתי בו.
הוא גם פגע בי. פגע בי המון. גירד את הפצעים הכי כואבים שלי שניה אחרי שהגלידו.
את משה הכרתי בשירות הצבאי. הוא עבד במעברי גבול. אני הייתי שוטרת שחם. רק ערבים הייו סביבינו. נקשרנו כי שנינו היינו שותפים לשנאה. הוא סתם כי ככה חינכו אותו, אני כי מת לי השכן רק בן 14 בפיגוע.
משה היה חתיך לא רק לדעתי אלא לדעת כולם. כולם חוץ מהמשפחה שלי. הם ראו את מה שאני לא ראיתי.
משה הוא טיפוס שכולם אוהבים, יודע הרבה שפות, מתחבר עם כולם ובעיקר מתחמן ומשקר את כולם.
משה הכיר אותי שהוריי התגרשו. הוא נכנס לחיי בנקודה הכי רגישה בחיים שלי, שהייתי הכי פגועה.
האמת אהבתי אותו. אהבתי שהוא מת להתחתן. רציתי גם להתחתן. רציתי להראות להורים שלי איך עושים את זה באמת.
הבעיה שמשה אהב נשים ונשים אהבו אותו. הוא בגד בי שהייתי בלימודים, הוא בגד בי שהלכתי לעבוד, הוא בגד בי גם כשהיה איתי. כשביקשתי שבזמן שיש לי דימומים אם אפשר שלא כי זה מגעיל אותי... "אותי זה לא מגעיל!!" ככה הוא ענה לי....
חשבתי שיש לי איתו זוגיות בריאה. לא נתתי לאף אחד לפגוע בזה, לא ראיתי כלום בעיניים. רציתי רק להתחתן. אז הלכנו וסגרנו על אולם, שמלת כלה, הזמנות, צלם, תקליטן. הכי משובחים שיש, כי משה מכיר את כולם. הוא גם עקץ את כולם כולל אותי.
משה עשה לי את שיעור חיי.
אני עדיין רועדת שאני רואה אותו ברחוב. שנינו גרים בירושלים זה קרוב מידי. אבל משה היום דתי... מדבר על הלכות ופרקי אבות. חסמתי אותו ואת כל המשפחה שלו בפייס. אני מרחמת על אישתו שלא רואה מי הוא באמת. שמחה שאבא שלי הכריח אותו לבטל את החתונה.
הכל הלך לזבל. ההזמנות... השמלה... 10 משנות מהחיים שלי. הכל בגלל שהסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי זה לא האבא של הילדים שלי...
צדקתי.
