בפרשת מקץ אנו נחשפים שוב לתחרות הסמויה שבין ראובן ויהודה על הנהגת האחים. גם בפרשה הקודמת, פרשת וישב, וגם בפרשה שלנו, שני האחים מתמודדים על דרך הצלת בניה של רחל. בפרשה הקודמת ראובן היה הראשון להציע יוזמה שתמנע את הריגתו של יוסף כשהציע להשליכו לבור, מתוך מחשבה לבוא ולהוציאו משם לאחר זמן. גם יהודה מניא את האחים מלהרוג את יוסף כשהמליץ על מכירתו כעבד לאורחת הישמעאלים.

בפרשתנו שני האחים מתמודדים על הצלתו של בנימין. כאשר הרעב מכניע את משפחת יעקב, וישראל נאלץ לשלוח את האחים שוב מצרימה, האחים מזכירים כי המושל המצרי התנה את חזרתם בהורדת אחיהם הקטן עימהם. יעקב, שמפחד לגורלו של בנימין, מסרב. גם פה הראשון לגלות אחריות הוא ראובן שקם ומכריז: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". ראובן מוכן לוותר על בניו שלו כערבות לבנימין, אך דבריו נופלים על אוזן ערלה. רק כשיהודה ערב בעצמו לבנימין, יעקב מתרצה ומאפשר את הורדתו למצרים. מדוע ראובן נכשל שוב ושוב במבחן המנהיגות? מדוע "לא הולך לו"?

התשובה לשאלה טמונה בברכתו של יעקב לראובן בפרשת ויחי: "פחז כמים אל תותר". תכונתו של ראובן היא הפזיזות. הוא פועל מהר, כמעט באופן אינסטינקטיבי. המהלכים שלו קיצוניים, כאלה הבאים "מן הבטן"; ללא מתינות וללא מחשבה. ראובן לא ממתין לזמן הראוי. הוא לא שוקל את מילותיו. זהו אותו ראובן המבלבל את יצועי אביו. ראובן שקינא לכבודה של אמו עד שעשה מעשה פזיז כדי לדחוק את מקומה של בלהה מאוהל יעקב. גם בפרשתנו ראובן מוכן שימיתו את בניו במחיר ערבותו של בנימין. התחייבות קיצונית שכזו לא נשמעה מפיו של יהודה, שנוקט בלשון שקולה בהרבה, ודברים אלו גם מרצים את יעקב.

מידה זו של פזיזות וקיצוניות, כל כמה שהיא עשויה להיות חזקה ובעלת רושם, אין לה קיום. היא טובה לאותו רגע, לאותה שעה, אך לאורך זמן היא לא מתממשת. לכן דווקא יהודה, השקול והמתון, הוא זה המצליח לממש את תוכניותיו וזוכה למנהיגות.

תכונות אלו של ראובן ויהודה ימשיכו לבוא לידי ביטוי לאורך שנים. עם הכניסה לארץ יהיה זה שבט ראובן שלא ימתין עד לכיבוש והנחלה ויבקש להתנחל בעבר הירדן המזרחי, לפני כל השבטים. ראובן הוא גם הראשון מבין השבטים שיוצא לגלות. יהודה, לעומת זאת, ממתין בסבלנות עד לקבלת נחלתו המובטחת והוא גם האחרון לגלות מן הארץ. אולי בשל כך הוא גם הראשון לחזור אליה בגאולה העתידה, הרבה לפני ראובן שישנה מחלוקת בשאלה האם עוד ישוב.

הפזיזות היא, במידה רבה, תכונתו של כל בכור. הילד הראשון, הפרי הראשוני, הוא לא פעם בוסרי; שיקוף של אהבת אב ואם הנמצאים בשלביה הסוערים. ייתכן שמשום כך, לכל אורך ספר בראשית אנו מוצאים את הבכורים נדחים. אברהם לא היה הבכור במשפחתו, כך גם יצחק, יעקב, יוסף ויהודה. מי שנבחר בעם ישראל לעבודת הקודש הוא דווקא שבט לוי, השלישי במספר, ולא הבכורים. כל זה בא ללמדנו שהנהגה איננה מולדת בהכרח. הנהגה תלויה לא מעט בריסון הפזיזות והקיצוניות ואת הרצון "לפעול מהבטן". המתינות, זו שמכלכלת את צעדיה בזהירות.

אף על-פי כן, אין זה אומר שאין לראובן מקום בעם ישראל. "יחי ראובן ואל ימות", אומר משה לשבט ראובן באחרית ימיו, אך מיד מסייג: "ויהי מתיו מספר" (הספורנו מפרש "שיהיו אנשיו מועטים"). רבים התקשו בהבנת ברכה זו: איזו מין ברכה היא זו המצמצמת את השבט ומקטינה אותו? התשובה היא שהברכה כאן היא לא רק לראובן, אלא לעם ישראל כולו.

גם לאנשים קיצוניים ופזיזי דעת יש מקום בכל חברה, אך כל זה בתנאי שהם יהיו מתי מעט, בשוליים. שכן ברגע שהם יתפסו את תפקיד ההנהגה, הם עלולים להביא לאסון וחורבן לחברה כולה. על כן מברך משה את ראובן שיזכה להיכנס לכלל ישראל, חרף כל מעשיו. עם זאת, טובת כלל ישראל מחייבת כי שבט זה יישאר תמיד בבחינת "מתי מספר" - קבוצה קטנה הנמצאת בשוליים. זהו סוד הקיום של החברה כשתפקיד ההנהגה יישאר ליהודה המתון והשקול, בכיר האחים.