באנו חושך לגרש

אני מרגישה עלבון וכאב גדול נוכח העוול שנעשה לתושבי שכונת קריית משה ברחובות בכתבה "ילדי הלילה" (באתר ynet), ומרגישה חובה לנסות לתקן את התמונה המעוותת. את שכונת קריית משה ברחובות אני מכירה מקרוב, הגעתי אליה במסגרת השירות הלאומי. רק אחרי שנתיים של שירות ציבורי בשכונה הבנתי עד כמה המציאות המוצגת לציבור הישראלי מעוותת מהיסוד.

בשכונת קריית משה ברחובות מתגוררים ישראלים רבים בני הקהילה האתיופית. השימוש במילה 'עולים' ממקם את תושבי השכונה בשולי החברה הישראלית. סבי עלה מאנגליה לפני 60 שנה – האם גם הוא נחשב 'עולה' בעיניהם? האם הסיבה שבגינה מוצגים תושבי השכונה כ'עולים' היא משום שצבע עורם של בני הקהילה שונה מצבע עורו של סבי, או משום שהעלייה מאתיופיה נמשכת בממדים מזעריים גם היום?

חלק ניכר מתושבי השכונה עלה בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות, והעלייה מאנגליה נמשכת גם היא היום בממדים זעירים. אין הצדקה אוביקטיבית לכנותם 'עולים'. יש בכך תרומה מצערת להדרתם מהשיח הישראלי. הביטוי 'עולים' משמר את מעמדם הסוציולוגי של בני הקהילה גם אחרי שעברו שנים רבות מאז שהגיעו לארץ – או נולדו בה.

השימוש במונח 'עולים' מנכיח את העובדה שהחברה שלנו הייתה מעוניינת לשמר את מעמדם של בני הקהילה כעולים גם אם עברו שנים רבות מאז עלייתם. נוח לנו לשמור מרחק, להעצים את ההבדל כשאנחנו מכנים אותם 'עולים'. כשאנחנו מנסים לחשוף את הצדדים האפלים, השליליים והמסוכנים של השכונה, אנחנו בעצם בורחים מהתמודדות עם החוליים של החברה הישראלית כולה. אנחנו הופכים אותם למסכנים כדי שלא לערער על העליונות שלנו, כדי להבהיר שבמשמרת שלנו לא ישנו את המבנה החברתי.

הכתבות מציגות את האתגרים הכלכליים, החברתיים, והתרבותיים איתם מתמודדים תושבי השכונה בחיי היום יום. אין ספק כי בשכונה קיימים מקרים קשים של עוני, פשע, אלימות, הזנחה, סמים ואלכוהול.

אני מנסה להיכנס לנעלי הכותבים ותוהה – מה הם ניסו להשיג בכתבה? להרחיק את החברה משכונת קריית משה? לגרום לתושבי קריית משה להאמין שמצבם כה גרוע ולאבד תקווה?

לו הייתי כותבת את הכתבה הזו, הייתי מבקשת להפגיש את אזרחי המדינה עם צדדים נוספים של המציאות, עם תמונה מורכבת יותר של השכונה: עם הורים שחרף הקשיים המנטליים והכלכליים עומלים רבות לשמירת סמכותם ההורית וליצירת בית כבסיס חינוכי וכלכלי; עם תלמידים שלמרות שהמורים לא תמיד מאמינים בהם ואין להם תמיכה וסיוע לימודי עושים מאמצים כדי להיות תלמידים מן המניין; עם נערים שבונים את זהותם נוכח גזענות וסטיגמות שליליות ובוחרים לצאת לעבוד ולקחת חלק במסגרות שונות שפועלות בשכונה-תנועת נוער, מדצ"ים, קבוצות כדורגל ועוד.

לא נכון להציג את השכונה דרך פריזמה חלקית וממילא שקרית שצובעת את השכונה בצבעים של מסכנות ותלישות בלבד, בצבעים של חולשה נוכח עוני וקשיים אחרים בשכונה.

אמנם נכון כי העוני נוכח בשכונה, והיא לא נקייה, עדיין, מאלימות או מסמים ופשיעה. אך, בשונה מהתמונה המצטיירת בכתבה, יש בין התושבים שבוחרים להתמודד עם הקשים ולקדם את השכונה למקום טוב יותר. מול הכוחות המאיימים להטביע אותם בפסימיות ובמסכנות, תושבי השכונה עומדים בגבורה ומנסים להעפיל נגד כל הסיכויים.

תושבי השכונה יכולים לשבת בפסיביות גמורה ולחכות לקבל מענה להתמודדויות הרבות שלהם, כחלק מזכויותיהם כאוכלוסייה מוחלשת, נתמכת ונזקקת. חלק מתושבי השכונה, בשונה מן המשתמע בכתבה, מבינים שהמציאות מורכבת ושבכדי לשנות את פני השכונה יש צורך בתהליך ארוך שהם נדרשים להוביל כדי לקדם את השכונה.

על-מנת לקדם שילוב אמיתי של תושבי שכונת קריית משה בחברה הישראלית והוצאתם מסטיגמת ה"עולה", נכון היה להביא סיפורי הצלחה מהשכונה. לשמחתי לא חסרים כאלה. סיפורי הצלחה היו מצד אחד מדרבנים את שאר תושבי השכונה ונותנים להם תקווה ואמונה, ומצד שני החברה הישראלית הייתה פחות חוששת "לגעת", מתקרבת יותר, מאמינה בהם יותר.

מול הסטיגמות המועצמות בכתבה, דעות קדומות שרווחות בקרב תושבי המדינה כולה (כולל: "ככל שמתרחקים מהפנס המפורסם אל חצרות הבתים, נתקלים בצעירים בקפוצ'ונים ובקבוקי אלכוהול בידיים" או: "אם אתה מגיע לשכונה ובאת לא בטוב למישהו או שלא מבינים מה עשית פה כי אתה לא שייך לשכונה אז אתה יכול לקבל בקת"ב...", ציטוטים מהכתבה) חלק מתושבי השכונה לוקחים את האחריות לידיים ומתחילים ליזום ולפעול.

נכון, קיימים פערי תרבות, תחושת תלישות, ומחסור בכלים חינוכיים וכלכליים שמקשים על היציאה לדרך והתחלת התהליכים השונים. אך תושבי השכונה לא מוותרים ומתחילים לפעול בסיירת ההורים, בגינה הקהילתית, בשירותי המתנ"ס הרבים והמגוונים, בתנועות הנוער ובגופים השונים שמגיעים לשכונה מתוך רצון לייצר מנהיגות אמתית שתוביל את השכונה בגאווה לתת מענה לאתגרים השונים.

שכונת קריית משה עוררה אותי, קומונרית של סניף של תנועת הנוער 'בני עקיבא' בשכונה, לשאלות רבות ולרצון גדול לעשות חשבון נפש ציבורי ופרטי. בפן הציבורי, חשוב לבחון עד כמה נוח וקל למסגרות רווחה ולגופי התקשורת לשמר את המסכנות, הפסיביות והתלות של תושבי השכונה, במקום להצמיח מנהיגים מקומיים שלא מוותרים לעצמם ומוכנים לעמול ולעבוד נוכח רף ערכי ואישי גבוה, רף נטול דעות קדומות. באופן פרטי, השירות בשכונה היה חשבון נפש מתמיד: עד כמה אני מוכנה להיפתח לאוכלוסיות שונות ולתרבויות שונות, ולא לשמר את המרחק שמעצים את המסכנות של 'האחר', להימנע ממפגש ולמצב אותו כ'חלש' כדי שאני ארגיש חזקה.

אני מזמינה את החברה הישראלית ככלל ואת כל אחד מאתנו כפרט לעשות בירור פנימי בשאלה אם הוא מאפשר ל'חלש' לצאת מההגדרה המכלילה, המעליבה והחוסמת, והאם הוא מוכן לפתוח את ליבו למפגש כן, אמיתי ומאפשר עם השונים ממנו.

אני קוראת לכל מי שמרגיש שהחברה מחלישה אותו וחוסמת אותו, ללמוד מתושבי קריית משה הגיבורים, אנשים עם עוצמות וכוחות שעובדים קשה ולא נכנעים לייאוש, בדרך למשימה החברתית הבוערת: ניפוץ תקרת הזכוכית שהציבה בפניהם החברה הישראלית.