התלמוד מספר עליו על אלכסנדר מוקדון כי שאל את 'זקני הנגב', (יש אומרים כי הכוונה לחכמי ישראל שישבו באלכסנדריה מדרומה של ארץ ישראל, עירו של הקיסר הצעיר) מה נברא תחילה, האור או החושך. השליט הסקרן הגאוני הזה, בידל עצמו מן המאמינים כי החושך אינו אלא העדר של אור ועל כן אי-אפשר שצריך היה בריאה. הוא הניח שיש ממשות עצמאית, חושך שמה, שאינה גזרה של האפלת האור, וחקר לדעת אם לדעת חכמי ישראל נבראה ממשות החושך לפני שנבראה ממשות האור. מותר להניח כי הכיר יפה את הפסוקים הראשונים במקרא, "וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל-פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל-פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם.וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר" (בראשית א', ב'-ג'). 'חֹ֖שֶׁךְ' זה שקדם לאמירת "יְהִ֣י א֑וֹר", הייתה בריאה שאינה זהה ל"לילה" שנוצר מן ההפרדה בין האור ובין החושך, כאמור בכתוב, "וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ" (שם,ד'), ששתים עשר שעותיו ביום הבריאה באו אחרי שתים עשרה שעות היום.(כך מפרש גם הרשב"ם,רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י). הבריאה הקרויה "חֹ֖שֶׁךְ", כמוה כבריאה ששמה "תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ", הייתה בעולם הנברא ביום הראשון לפני רגע בריאת האור בו ביום. אלכסנדר מוקדון ידע ושאל, וחכמי הנגב ודאי ידעו, ואף על-פי כן מספר התלמוד (תמיד ל"ב,א') כי סרבו לענות לו, דחו אותו באמירה, "מילתא דא אין לה פתר", 'שאלות שאתה שואל על הבריאה שקדמה לבריאה, על מה היה למעלה ומה היה למטה, מה היה הזמן בטרם ייווצר הזמן, ומה יהיה עליו על הזמן כאשר ייחרב העולם, איש אינו יודע להשיב עליהן'.

"איש אינו יודע" הייתה אולי תשובה מנומסת למה שצריך היה על-פי האמת להיות, "איש אינו רשאי להרהר בשאלות מעין אלה". אכן כך מורה המשנה הראשונה במסכת חגיגה פרק ב' "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם". וכי יכלו לומר לו לקיסר בן עירם כי ראוי לו שלא בא לעולם? הרמב"ם בפירושו למשנה מפרש שהמשקיע שכלו בניסיון לפתור חידות שהבורא עצמו הצפין ונעל את השכל האנושי מלהשיג אותן הוא, "... אדם המרוקן מכל מדע להתבונן כדי לדעת מה על השמים ומה תחת הארץ בדמיונו הנפסד.... מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, ודאי שזה יביאהו לידי שיגעון ושממון" ואיזה משוגע נוח לו שבא לעולם? חכמי הנגב לא יכלו להיות כה מפורשים בדברם עם אלכסנדר מוקדון. אמרו על כן, "איש אינו יודע", אף על-פי שידעו. אבל עדיין איננו יודעים מה רצה אלכסנדר לשמוע מפי זקני הנגב ומה מצאו שמסתתר בין סדקי שאלתו.

שקיעת אדם

האור והחושך הן מטאפורות אוניברסאליות לטוב ולרע. מי שברא את האור ואת החושך,ברא את הטוב וברא את הרע. "לְמַ֣עַן יֵדְע֗וּ מִמִּזְרַח-שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּמִמַּ֣עֲרָבָ֔ה כִּי-אֶ֖פֶס בִּלְעָדָ֑י אֲנִ֥י יה' וְאֵ֥ין עֽוֹד.יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י ה' עֹשֶׂ֥ה כָל-אֵֽלֶּה" (ישעיהו מ"ה, ו'-ז'). אלכסנדר לא קיבל את הפרשנות, לה נתן אבן עזרא ביטוי תמציתי "החשך איננו כלום רק העדר האור, ובורא רע - כמוהו", כאילו לא ברא ה' אלא את האור ואת הטוב, ושקיעת השמש מביאה את הלילה ושקיעת האדם את הרע. כך פירש גם רבנו דוד קמחי, הרד"ק, "אמר על אור ושלום יוצר ועשה כי הם מעשה ועל חשך ורע אמר בורא כי אינה דבר כי הסרת האור היא החשך, והסרת הטוב והשלום הוא רע". המינים, הכופרים באמונה היהודית, אמרו שמי שברא אור לא ברא חושך, כאילו יותר מישות אחת שולטת על העולם, אחת שליטה על הטוב-מלכות האור,והשנית על הרע- מלכות החושך, ולהוציא מליבם, קבעו חכמי ישראל לשבח את ה' שיצר את האור וברא את החושך באחת מברכות תפילת 'שמונה עשרה' בלשון פסוקו של הנביא, אבל בשינוי החתימה לאמור "עושה שלום ובורא את הכל" ולא "עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע", מפני שה' הכל עשה יפה בעיתו, גם את האור וגם את העדרו, גם את השלום, ואם אין מנוס, גם את המלחמה.

"ואנחנו מסכימים כלנו כי הבורא לא ברא רע, אך ברא לדברים אשר הם סובלים שיהיה לאדם בהם שלום ורע בבחירתו" אומר רבי סעדיה גאון (האמונות והדעות, מאמר א'). אי-אפשר כלל שה' הטוב, הדורש טוב, יברא רע, אולם הוא ברא את האדם כיצור בוחר בין טוב לרע, ועשיית הרע היא בחירה למרוד בטוב. הרמב"ם המחזק את ההבנה כי החושך הוא היעדר אור, והרע היעדר טוב, מפנה את המפקפקים בכך אל ההיגיון הבריא ואומר כי המאמינים שהאלוהים ברא את החושך כבריאה אוטונומית ואת הרע כהוויה נפרדת, דומה כמי שאומר " שכבה נר בלילה - שהוא חידש החשך, ובמי שהפסיד הראות -שעשה העיוורון" (מורה הנבוכים חלק ג' פרק י' ). על הפסוק במשלי (י"ב,כ') "מִ֭רְמָה בְּלֶב-חֹ֣רְשֵׁי רָ֑ע וּֽלְיֹעֲצֵ֖י שָׁל֣וֹם שִׂמְחָֽה" אומר המלבי"ם (מאיר לייבוש וייסר,1809-1879) "שהשלום הוא קיום המציאות, והרע הוא חורבן המציאות... והשלום כולל כל טוב, שלום הביתי והמדיני ויועצי שלום יועצים והשלום כולל כל טוב, שלום הביתי והמדיני בגלוי, והחורשי רע חפצים להפר המציאות להחריב עמודי העולם, להשבית הישוב ולהרוס את האמת והצדק, מן המסתרים", המלכת הרע היא מרמה, היא שקר, כי זאת לא מלכות אלא היעדר מלכות, לא שלטון, אלא הפקר.

רעה וטובה

מגילת איכה הבוכה את החורבן וסופדת להרוגי ציון ומתייסרת על שה' "גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי-אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל" (איכה ב',ג'), נזהרת עם זאת לקבוע כי " מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב", ורש"י מביא את דברי המדרש "אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקדוש ברוך הוא (דברים ל') ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב לפיכך מה יתאונן למה יתרעם האדם אם לא על חטאיו". והנה אף על-פי שהאור והחושך הן מטאפורות לטוב ולרע, לחיים ולמוות, לשמחה ולעצב, לתקווה ולייאוש, ומלחמה ניטשת בעולם בין הטוב לבין הרע, בין בני אור לבין בני חושך, לא הרשתה השדרה הזאת של חכמי מישראל להיכנע למטאפורה וללמוד ממנה ששתי רשויות עורכות קרב על השליטה בעולם, אלא האמינה באמונה שלימה שהאור והחושך, והטוב והרע - יוצר אחד יצרם, כאילו יצר צומת אחת ממנה יוצא הטוב וממנו הרע, והכל תלוי בבחירת האדם, הוא המטיב והוא המרע, הוא המוסר, הוא האתיקה, הוא בן-חורין להאיר והוא סוברני להחשיך, הוא עושה שלום והוא עושה מלחמה וכל האחריות עליו.

אלכסנדר מוקדון הלוחם, תלמידו של אריסטו מגדולי הפילוסופים בכל הזמנים הוטרד בשאלות עיוניות. בשלושים ושלש שנות חייו הקצרות פרץ לתוך ההיסטוריה כנועז בכובשים וכמי שלא היה חסר עכבות כמוהו. מן הים התיכון, עבור בפרס הגיע עד לפאתי הודו, עד לפקיסטן של היום וחרבו שפכה יותר דם נקיים מכל חרב שיצאה מנדנה עד אז. בפרס למד כי שתי רשויות יש בעולם, הטוב והרע, האור והחושך. באלכסנדריה של זקני הנגב היהודי, כי רשות אחת יש, והיא בראה הכל. מהם ביקש לדעת איזו בריה קדמה. אם הרע קדם לטוב, הרי מתוכו יצר הטוב, מעין LUX E TENEBRIS, אור מתוך האפלה, ואו אז, הוא, אלכסנדר, הביא בחרבו טובה לעולם נכשל, קידמה לאנושות מפגרת, נאורות לחלקי עולם חשוכים, והמלחמה לא רק מקדירה את היום אלא סופה מאירה אותו! חכמי הנגב סרבו באדיבות להיגרר לתוך הדיון הפסוודו פילוסופי הזה. הם לא העזו לומר לו כי על-פי אמונתם לא הרעה מנהלת את העולם אלא הבחירה השוגה מביאה את הרעה, כי לא המלחמה מביאה את השלום, אלא כי השלום היא הטובה הנבראת והמלחמה, כל מלחמה מאבדת אותה.ב"מילתא דא אין לה פתר", 'בדבר זה אין פתרון', חמקו באלגנטיות לתוך עולמם והניחו למלך הפילוסוף להתייסר לבדו עם מצפונו.

האור גבר על החושך

הגאון רבי אליהו מווילנא מצוטט כמי שאמר "דהנה האור בריה והחשך בריה ולא כיש אומרים שהחושך העדר האור, שבאמת לא כן הוא רק בריה בפני עצמה אלא שנדחה מפני האור, כי כן שם הקב"ה בטבע הבריאה, (מצוטט ב"קול אליהו על הפסוק וימש חשך), ועל כן גם לדידו, האור גבר על החושך מבראשית, הטוב על הרע ובעולם אין מאז הבריאה אלא ממשלת הטוב בלבד שהבחירה של האדם יכולה לאבד אותה. כך יש אולי להבין גם את דברי רש"י (פסחים ב',ב') כי " וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה" - "לאו קריאת שם הוא, שקרא את שם האור יום, אלא: קרא לבריאה המאירה, שברא מהוד מעטה לבושו... צוהו לשמש ביום, ולחושך צוה לשמש בלילה" אם כן שתי בריות אוטונומיות, אך כאמור, האור גבר על החושך, מיד בראשית, ומאז הוא הבריה האחת השלטת, והאדם או עובד אותה או מורד בה.

... וזאת חנוכה, ממלכת צלמוות בעולם שכולו טוב, מרדה בטוב, כיבתה את האור, טימאה את השמנים מהם הועלו הנרות שסימנו את קיסרות האור בעולם, וניגפה לפני נאמני האמונה בטוב. חנוכה הייתה תיקון גדול. על כן קבעו לה שמונה ימים להודות ולהלל לשמו של אל עליון שציווה על האור ועל הבחירה בטוב.